זה שלנו מהבית
הלכנו לראות את בוראט. זהירות, ספוילרונים בדרך.
למי שלא שהה על הכוכב הכחול שלנו בחודשים האחרונים או היה בסדנת ויפאסאנה מורחבת מהרגיל, כדאי להבהיר שבוראט הוא (עוד) שם פיקטיבי של קומיקאי בריטי מחונן שנולד בשם סשה בארון כהן. האלטר אגו המפורסם יותר של בארון-כהן הוא עלי ג'י, ערס לבן שהיה מת להיות שחור ונוטה לראיין אנשים, ברצינות תהומית, על הדברים הכי בוטים בעולם. בקולקציה הפסיכוטית הזו נמצא גם ברונו, הומו אוסטרי נטול עכבות וחובב נאצים.
כאמור, הכוכב החדש (וזה שנוגס באכזריות ברגלי הפופולאריות של עלי ג'י) במשפחת הדמויות הפסיכוטיות של בארון-כהן הוא בוראט - נציג משרד ההסברה הקזאחסטני ודמות הזויה בפני עצמה. מפינה לא קבועה בתכנית של עלי ג'י הפך בוראט לסרט באורך מלא.  
 
כמו שמתבקש בכל סרט, יש פה גם סיפור מסגרת (קלוש למדי) על בוראט היוצא למסע ברחבי ארצות הברית, כדי להביא מתבונתה של האומה הדגולה לארצו הדלוחה ולקדם אותה. שמו המלא של הסרט הוא: "borat's cultural learnings of america for make benefit glorious nation of kazahstan". כן, וזה מצחיק כמו שזה נשמע. לא באופן אינטיליגנטי כלשהוא, לא בצורה שתגרום לכם לחלוק בדיחות עם החברים בארוחת הערב (תסבירו לי איך אפשר לחלוק סצינה הומואירוטית - מצחיקה עד דמע ומריחת מסקרה - בה שני גברים עירומים מתאבקים בחדרם במלון ואחר כך ממשיכים בהאבקות לתוך המעלית, הלובי וכנס של רואי חשבון תמימים שנקרו בדרכם). זה קורע בצורה הכי פרימיטיבית וגסה שאפשר. 
 
בארון-כהן הוא קומיקאי מוכשר בטירוף. משהו בטירוף שלו מזכיר (עם כל ההסתייגויות המתבקשות) את אלי יצפאן. אי אפשר לדעת מי מהבארונים-כהנים הוא הדמות שאתם רואים. עלי? בוראט? מישהו אחר מהקולקציה המופרכת שלו, או שיש גם סשה בארון-כהן אמיתי, כזה ש(באמת) למד בקיימברידג'? לא ברור.
 
אבל סרט, מצחיק ככל שיהיה, צריך גם יחסי ציבור כדי שהמפיקים שלו (שבאופן מפתיע אינם אנשי משרד ההסברה של קזאחסטן) ירוויחו כמה ג'ובות. המפיקים של "בוראט" החליטו על טקטיקה משומשת אך יעילה - לעצבן מישהו. מל גיבסון מעצבן את היהודים? סבבה, ישו שלו מצלצל בקופות. מייקל מור מעצבן את ג'ורג' בוש? מניות סרטי התעודה עולות במאות אחוזים.

במקרה של בוראט היו שני קהלי יעד מוצלחים לעצבים. אחד מוצדק יותר, והשני אוילי יותר.
הראשון - ממשלת קזאחסטן. זו טענה בתוקף שבוראט מציג את המדינה בדרך לא מדויקת, מביכה, מעליבה, פוגענית ושאר שמות תואר עצבניים. מאחר ומעולם לא הייתי בקזאחסטן, אין לי שמץ של מושג אם הם צודקים או טועים. מה שכן, סוכנות הידיעות הקזאחית רשמה מספר שיא של כניסות לאתר האינטרנט שלה בעקבות עליית הסרט, וגם שער המטבע הקזאחי עולה בהתמדה (מה שאומר שכנראה לא משתמשים שם בעיקר בסחר חליפין של תרנגולות, כמו שבוראט טוען). חילוקי הדעות סוכמו בהזמנת בוראט לאירוח רשמי בקזאחסטן. זה צפוי להיות מרגש כמעט כמו הפגישה ההיסטורית של מנחם בגין עם כוכבי דאלאס.
 
השני - הארגונים היהודיים, בעיקר בארה"ב. אלה החליטו לצאת ברוב עם נגד בוראט. עוד בהיותו פינה פעוטה בתכנית של עלי ג'י הוא עלה להם על העצבים. לשיטתם, הסרט הוא מסמך ארוך של שטנה ושנאת יהודים. ובאמת, כשבסרט משובצות סצינות כמו זו בה בוראט מסביר שלקאזחסטן יש שלוש בעיות עיקריות: כלכלית, חברתית ויהודית, או אחרת, בה הוא מגיע לחרדתו לבד אנד ברקפסט של יהודים ובלילה מבלבל בין צמד מקקים לבין מארחיו היהודים וכדי להבריחם משליך עליהם כסף, בהחלט ניתן לחשוב שהסרט הוא מתחרה מוביל בתחרות הסרט האנטישמי של השנה ע"ש לני ריפנשטל.
אלא שמאותם ארגונים נעלמה (או פשוט לא נחשבה) עובדה מעניינת פעוטה, כמו סיומת שם המשפחה שלו. או לחלופין, שמו הפרטי - בארון-כהן נולד בשם המלא - סשה נעם בארון כהן. כן, הוא משלנו. ולא סתם משלנו - השמועות טוענות בתוקף שאמא שלו ישראלית.
הקשר הישראלי לא מתמצה רק באמא שלו, אלא גם בעובדה שלמעשה בוראט מדבר במהלך כל הסרט בשפה שכולה בליל של עברית וג'יבריש. וכך, קריאת הכתוביות הופכת למעשה חתרני בעליל, כשבוראט מסנן "קוס אחותך" בעברית (ערבית?) צחה (הי, אמרתי שזו לא בדיוק קומדיה שייקספירית), ובמקביל הוא מתורגם ל"אני אהרוג אותך".
צפיה בסרט באולם מלא אמריקאים כשאתם האנשים היחידים באולם שמבינים את הסאב-טקסט, היא חוויה... מעניינת. צחוק היסטרי כששומעים אותו פולט "ווה-ווה-ווי-ווה" כל חמש דקות, וזה מתורגם ל"מעולה, נמשיך ככה", כשכל הקהל מסביב שותק, מביאה עליך מבחר מבטים תמהים עד זועמים.
 

---

ובכל זאת, למרות הצחוקיה המטורפת, נעתי בחוסר נוחות בכסא.
האמירה ש"לנו מותר לצחוק על עצמנו, אבל לאחרים לא" הדהדה לי בראש במשך כל הסרט. בוראט מקלל את היהודים (בעברית)? כולם באולם צוחקים. בוראט מדמיין שהמארחים היהודיים שלו הם למעשה השטן שמנסה להרוג אותו או שר עם חבורת רד-נקס אמריקאים שתויים שירי שטנה ליהודים - וכולם גועים בצחוק. כן, גם אנחנו. אבל לנו מותר, זה שלנו מהבית.
אתם מכירים את זה - בדיחות שואה, בדיחות על פולניות קרות או ערסים חמים, בדיחות על עורכי דין או בדיחות על נשים. את אלה מותר לנו לספר, כל עוד אנחנו חלק מהקולקטיב שסופג את הבדיחה. כל עוד אנחנו צוחקים על עצמנו, הכל טוב. גם בארון-כהן יכול לצחוק על היהודים עד לקצה קזאחסטן וחזרה, כי הוא "משלנו". הוא מגחיך עד דמע את כל האמירות האנטישמיות המוכרות. זה בסדר, זה במסגרת הכללים.
אבל על מה אלה שלידנו בשורה צוחקים? על בוראט, על חבורת האדיוטים גסי הרוח שמקיפה אותו או על ה"יהודים" (בררר...) - אותו גוף גדול, נטול צורה ודמות ששולט בעולם, כלומר אנחנו?
 
אנחנו יכולים להבין את הסאב-טקסט, הם לא. אנחנו יכולים לצחוק. הם? שאלה טובה.                                       אז אולי הסרט הוא מעשה חתרני, ואולי הוא מציג את הפן האמיתי של אמריקה הרפובליקנית והנבערת, או שגם בפן הזה - בדיוק כמו בעברית השזורה בסרט - מדובר בהפוך על הפוך, שאנחנו לא מצליחים להבין ובעצם הם באמת שונאים אותנו?
 
אין לי ספק שהארגונים היהודיים יצאו אדיוטים מוחלטים בהתייחסות שלהם לסרט או לבארון-כהן (ארגון קקיוני בבריטניה איים-בכאילו שלא להכניס אותו לבית הכנסת בחגים. אכן, תגובה יהודית הולמת). מצד שני, הם גם לא טרחו למנף את הבעיות שעולות ממנו כך שיובן בדיוק בבלון של מי בוראט או בארון-כהן תוקע את הסיכה המחודדת שלו.
 
בסופו של דבר נשארנו עם צחוקים מבדיחות על סקס, גסויות ופדיחות בין תרבותיות, הרבה עברית מושתלת וקריצה לא מוסווית ל"ארץ נהדרת". וגם קרדיט לדובל'ה גליקמן.
 
נסו ותהנו.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 19/11/2006 05:58, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי
24 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-22/11/2006 07:34

כמה זה במכנסיים?
אני בחורה שטחית. לפעמים אני עושה קולות של אינטלקטואלית דה לה שמאטע, אבל בבסיס - אני שטחית.
קחו לדוגמא את עניין המדד.
כשהגענו לפה כימתנו כל הזמן את הקניות - עגבניות בדולר וחצי לפאונד זה אומר שקילו עולה בערך 15 ש"ח. בעזרת שער המטבע פיתחנו לעצמנו נוסחאות שנדרשו להשתנות תדירות. כמה הבעל מרויח? כמה עולה מלפפון (יפני, שהוא בעצם מלפפון ישראלי כמו שאנחנו אוהבים ולא זוועת אלוהים באורך של חצי מטר)? איך שני הסכומים חיים זה עם זה, וכמה זה היה עולה לנו בארץ.
כל ההסברים שרמת החיים פה שונה, שהמשכורות שונות ושההשוואה אינה רלוונטית לא עזרו.
עד שמצאתי את המדד הפרטי שלי.
בחנות הבגדים של אן טיילור יתברך שמה, מצאתי זוג מכנסיים שמצא חן בעיני. מחירם הבסיסי היה שערורייתי. במכירות סוף העונה הם עלו 30 דולר לערך.
מכאן והלאה, מדד המחירים לצרכנית עמד על זוג מכנסיים.
כל רכישה נותחה בהתאם - זה יותר ממכנסיים? פחות ממכנסיים? האם זה כדאי יותר מהמכנסיים?
מי צריך המרות מטבע ושערי חליפין כשאפשר להתדרדר לסחר החליפין הבסיסי ביותר: בקבוק יין לארוחת ערב עם חברים או מכנסיים? (התשובה - כאילו, דא?!), כמה קילו עגבניות נכנס בזוג מכנסיים אחד במידה לא מאד גדולה? שאשקיע בכמה זוגות מכנסי פוטר חמים לילדים או אתפרע על מכנסיים לעצמי?
 
העובדה שעצם רכישת המכנסיים נשארה תיאורטית (שכן השפע האמריקאי מתעתע, והידיעה שהמכנסיים הם רק במרחק קולב ולא מצריכים רכישות אינטרנטיות, קומבינות עם הדודה מאמריקה או פינטוז, מביאה לכך שאתעצל לגשת ולקנות אותם - וכבונוס אוותר על הצורך להתמודד עם סוגיות של התאמה, משקל ומידה) רק הפכה את המדד לרלוונטי בהרבה, שהרי מרגע שהחפץ הנחשק אינו מושג, ההשוואה אליו משמעותית עוד יותר. תראו לי את מי שמעוניין שמדד המחירים לצרכן ישכון בארונו.
 

---

קולגה של הבעל, יצור תבוני בהרבה ממני, עורך בימים אלה מחקר שבו נשאלים המשתתפים את השאלה הבאה:
מחר בבוקר (או בעוד חמש שנים), בהיותכם בני ארבעים, אתם מתעוררים כשכל גפיכם משותקות. בנוסף, אינכם יכולים להביע את עצמכם. אתם מסוגלים לחשוב, לשמוע, לראות, אך לא להפיק כל משפט או דרך אחרת להבעה עצמית.
עומדות בפניכם שתי האפשרויות הבאות:
א. לקבל תרופה שתחזיר אתכם למצבכם הקודם אך תקצר את חייכם.
ב. להשאר במצב זה.
הנשאלים שעונים כן לשאלה א', נדרשים גם לציין על כמה שנים מחייהם היו מוכנים לוותר תמורת הריפוי. 10 שנים? עשרים? שלושים? ארבעים?
התוצאה המתקבלת היא למעשה כימות של הערכת האדם את איכות חייו. כמה היה מוכן "לשלם" - במטבע היקר ביותר - עבור איכות חיים תקינה. לא מובטחת איכות חיים אולטימטיבית, אלא המצב הקיים טרום הפגיעה.
בשלב הבא, הנשאלים גם מנמקים את הבחירה בפרק הזמן המסוים.
 
אישית, קו הגבול שלי עומד סביב ארבעים שנה, אם אני יוצאת מנקודת ההנחה הפסימית (בהתחשב בגנטיקה המשפחתית) שתוחלת החיים שלי תהיה שמונים שנה. לא הייתי רוצה לחיות בלי יכולת לבטא את עצמי, בלי יכולת לסייע לעצמי.
מישהו, ששמע את הדיון אודות המחקר, ציין שהיה רוצה להשאר בחיים כדי לראות את הילדים שלו גדלים. גם אני.
אבל נדמה לי שמצב כמו שמתאר המחקר הוא מצב שמטיל על הילדים עול נורא, גדול יותר ממות הורה, וכזה שנמשך פרק זמן בלתי ידוע. לא הייתי רוצה להכביד עליהם כך. אבל זו רק אני. מן הסתם לאנשים אחרים תהיינה תגובות אחרות - על כך הרי מתבסס כל הרעיון המחקרי, שהרי אם לכולם אותו ערך לאיכות החיים, בשביל מה לטרוח ולקבל גראנט?
 
אם לחזור להבלי העולם הזה, אני לא בטוחה שיש הבדל בין מדד-המכנסיים לבין מדד איכות החיים.
כן, התמורה שונה בתכלית. בהחלט.
אבל הסוגיה המרכזית היא מול מה אנחנו מודדים את ההחלטות שלנו, את הבחירות ואת המעשים.
תמיד אנחנו מכמתים. תמיד אנחנו משווים. יש בחירות טובות יותר או פחות. וכולן כאלה ביחס לאלטרנטיבה - תהא היא מכנסיים או חיים.
מעניין כמה זוגות מכנסיים אפשר להכניס בגראנט מחקרי אחד? יכולתי לתת להם את התשובה ברגע.
 

---

ובשאלות של חיים, ובעיקר מוות - הבלוג של אבא של עמר.
באיפוק - המתחייב לאור הכתיבה הכה פשוטה ויומיומית שלו אודות הדברים הכי נוראיים בחיים - אפשר לומר שהוא קורע את הלב. תקשיבו לו.
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 12/11/2006 05:12, בקטגוריות על עצמי לספר ידעתי, אינטלקט בגרוש וחצי
21 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-17/11/2006 04:44

לגגל את פיקאסו
יום בחירות הוא לנו (או לא לנו), מה שמעלה צורך בלתי נמנע בכיתות בתי הספר כקלפיות ומייצר לילדים יום חופש נוסף (כאילו שמערכת החינוך פה לא מתחרה עם עמיתתה הישראלית על תואר האיסרו-חג האולטימטיבי). הבלונדיני, לצערו, מופקד בגן פרטי ולכן כל מה שחל על מערכת החינוך הציבורית לא חל עליו. הוא תויק כרגיל בגן ונדרש לבצע בחירה מושכלת בין פיצה, נקניקיה והמבורגר כדי להגשים את החזון האמריקאי ולשלב בין ג'אנק פוד לדמוקרטיה.
 
את השאטני היה צורך לשעשע. באקט חתרני בעליל סרבתי לשלל הג'ימבוריות הרועשות שהוצעו לנו, והודעתי לו שאנחנו הולכים לבלות ב-National Art Gallery. הוא, מבחינתו, הסכים בחדווה ובתנאי ש"יהיו שם פסלים ולא רק ציורים". סבבה.
 
נסענו. מה אומר ומה אדבר - ללכת עם בן רבע לשבע לגלריה היא חוויה פוקחת עיניים. הוא נהנה עד שורשי שיערותיו, ואני נהניתי להסתכל עליו ולראות את גלגלי המח פועלים. החלק המודרני של הגלריה (אם נדלג לרגע על תמונות משמימות של צעירות מחווירות מהמאה ה-16) כולל מבחר קטן אך איכותי של יצירות מבית היוצר של פיקאסו, מודיליאני ומאטיס, ועוד כמה מחבריהם. החוויה היותר מרשימה היא המוביילים של אלכסנדר קאלדר, שבאופן אישי הייתי מתה לתלות אותם מעל מיטת המיניאטורה, לו רק היו לי כמה מליוני דולרים ספייר (כמה צר אופקים מבחינתי, לחשוב עליהם בקונטקסט הזה. מצד שני, אין לי ספק שהילדה היתה מבסוטה מהם לאללה, וזה היה נותן לחדר שלה אפיל קצת יותר אינטלקטואלי מאשר, נניח, מדבקות הנמו שכרגע מככבות שם).
 
השאטני הסתובב כה וכה, הביט בעיניים פעורות על התצוגה, התעניין, דמיין. עשה כל מה שאמור לעשות מבקר גלריות מדופלם.
אחת התמונות שתפסה את עינו יותר מהכל היתה תמונה של פיקאסו - גבר, אשה וילד, כנראה משפחה, ברגע קודר במיוחד (לא בכדי היא נקראת "הטרגדיה"). הוא לא הצליח להתנתק ממנה. ידיעותי הלא מאד רחבות אודות עולם האמנות אפיינו את התמונה כשייכת לתקופה הכחולה, אבל לשאלתו מה הסיבה שהביאה את פיקאסו ליצור כך, לא ידעתי את התשובה.
קיצ'ינג! נדלקה הנורה מעל הנמשים שלו! גוגל! "אמא, אפשר לחפש בגוגל כשנחזור הביתה?".
יכולתי רק לחייך.
את הערב בילינו בגיגול -
"מה אתה רוצה לדעת?", "הכל. תכתבי "פיקאסו" ו"הכל"".
"אבל אי אפשר לכתוב "הכל", גוגל לא מבין מה אתה רוצה לדעת, אתה צריך לכתוב בדיוק את המילים שאתה רוצה שיופיעו במה שתקרא אחר כך". "אז תכתבי "פיקאסו" ו"התקופה הכחולה".
סבבה. יצאו יופי של הסברים, כולל יופי של מאמר מ"גלילאו צעיר", בדיוק בגובה העיניים שלו.
 

---

הדרך שבה הוא חושב שונה מאד מהדרך שלי. במיוחד כשמדובר בהסקת מסקנות. מבחינתו - הוא שואל שאלה והאוראקל מגוגל יענה. זו יישות שנמצאת אי שם בסבך האינטרנט ונועדה לענות לו - וגם לאמא שלו, הרבה יותר מדי לטעמו - על שאלות חשובות.
 
במחלקה ללימודי מידע של אוניברסיטת מרילנד מריצים כבר כמה שנים פרויקט מחקר מעניין. בשילוב חוקרים מדיסציפלינות אחרות הוקמה ספריה דיגיטלית הכוללת כרגע כמה מאות ספרי ילדים (כולל נציגות ישראלית מצומצמת). לצורך השימוש בספריה נבנה ממשק ויזואלי ייחודי, המיועד לשמש ילדים בני 7-9 בחיפושים מקוונים אחר ספרים וארגון המידע אודותיהם.
הממשק - יפהפה - מאפשר חיפוש אינטואיטיבי לחלוטין, באמצעות התבוננות באייקונים המוצגים על המסך ומסמלים את תוכן הספרים או מאפייניהם האחרים (פרקים, ספרי איורים וכד'). גם התוצאות המתקבלות מומחשות באמצעים ויזואליים דו מימדיים ולא כרשימה ממוספרת בסדר כלשהוא, כמקובל בעולם החיפוש למבוגרים.
 
ומה מסתבר?
מתוצאות ראשוניות של המחקר מסתבר ש:
א. לרוב, ילדים מחפשים מידע אודות נושאים או אנשים הדומים להם במאפייניהם - שאלת החיפוש הראשונה שהעלו ילדים בני תשע, למשל, כשנשלחו לחפש מידע במאגר ספרים אודות תקופת השואה, היתה: "האם יש סיפורים על ילדים שהיו אז בני תשע?".
ב. שאלת החיפוש תנוסח כשאלה כללית. היכולת לזקק ולאפיין אותה כמילים בודדות ולא כמשפט שלם ומורכב היא יכולת נרכשת שמתפתחת עם ההתבגרות.
 
אחת המטרות הבאות שהחוקרים הציבו לעצמם היא לשתף את הילדים בתהליכי התכנון של ממשקים עתידיים, כך שהחשיבה האינטואיטיבית (ואולי המוצלחת יותר) שלהם תוביל לפיתוח מנועי חיפוש נגישים ומקיפים יותר. בין היתר, כדי שילדים שמידת האוריינות המחשבית המשפחתית שלהם לא גבוהה במיוחד, יוכלו לסגור את מה שמכונה "הפער הדיגיטלי" ולהשתמש במקורות המידע האינטרנטיים כמו אלה הבקיאים בהם יותר.
 
מה שאומר, בשורה התחתונה, שאו שבעוד כמה שנים אני אצטרך לבקש מנכדו של גוגל - "פיקאסו, תן לי את הכל ומהר" או שהשאטני יגדל בינתיים וילמד לנסח את שאילתות החיפוש שלו כמו מבוגר, ובדרך יאבד גם קצת מקסם הנמשים.
 

---

(סליחה עם כל הקוראים שנרדמו במהלך קריאת הפוסט הזה. מדי פעם מתעוררות בו אמביציות אקדמיות שאני צריכה לדכא ביד רמה ובדרך אני מבריחה את שאריות הקוראים שעוד נותרו בסביבה).
 
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 8/11/2006 04:46, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי
39 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דרורית ב-12/11/2006 13:25

18,471