סיפורי ניו יורק
אני מתה על ניו יורק. העיר הזו עושה משהו טוב ללחץ הדם, רמת הטריגליצרידים בדם ורמת הסרוטונין במוח שלי או כל דבר אחר שהופך אותי מבריה פלגמטית ונטולת אנרגיות לספורטאית חובבת הליכות למרחקים ארוכים ברוח הקרה.
אבל הפעם לא היה כייף. כלומר כן. כשדוחקים אותי אל הקיר אומר שהיה נחמד. מאד נחמד אפילו. אבל מרכיב הכייף נעדר מהביקור באופן משמעותי.
נסיון לנתח את תחושת ה"המממ..." שאפפה את הסופ"ש הארוך שבילינו בעיר מעלה כמה אפשרויות:
1. ניו יורק עם ילדים זה פחות כייף
2. ניו יורק עם חברים זה פחות כייף
3. ניו יורק בחורף זה פחות כייף
אולי בעצם זה שילוב של שלושתם.
איך שלא מסתכלים על שתי הסיבות הראשונות - אני יוצאת סוציומטית, קונטרול פריק דעתנית. בין אם מדובר בהתנגשות רצונות עם הילדים הפרטיים ובין אם ההתנגשות היא דווקא עם ההעדפות של החברים, למה אני לא יכולה להנות כשהתוכניות משתנות (ולא כמו שאני רציתי?).
 
ככה.
כי הניו יורק שאני אוהבת ומכירה משתערת מעבר לטיימס סקוור. כי בניו יורק "שלי" לא אוכלים ברשתות שהן רק חצי דרגה מעל מקדונלד'ס (ולא, למען השם, בטיימס סקוור).
 

---

הפעם הראשונה שבה הגעתי לניו יורק כמבוגרת היתה בשנת 1992. ג'וליאני עוד לא היה ראש עיר, ובחוצות הרחובות התגוללו שפע הומלסים ועוד יותר מהם נחילים של זונות וסוחרי סמים. היו מקומות שאליהם לא היה כדאי להתקרב - בשעות היום, כל שכן בלילה.
ובכל זאת - התאהבתי. יש חיוניות בעיר הזו שאין בשום מקום אחר. חרשנו את הרחובות, עלינו וירדנו בשדירות. היה קשה להפרד.
בפעם השניה כבר גרנו שם. לתקופה קצרה ומופלאה. באפר איסט סייד, בדירה מוזנחת במיקום מעולה ובגודל של קופסת גפרורים, בשכונה שהפכה מהר מאד ל"שלנו".
בפעמים שאחר כך ההתאהבות רק הלכה והעמיקה. ניו יורק היא המקום היחיד בעולם שגורם לי לרצות ללכת ברגל, וכמה שיותר (תספרו את זה למכשיר ההליכה, שלא ראה את זיו פני מזה חודש ומעלה). ההליכה מביאה לשכונות אחרות, למקומות מוכרים פחות, שהופכים למוכרים יותר בכל ביקור. תמיד מתגלה משהו חדש. חנות, מוזיאון, גלריה, מסעדה, חור קטן להופעות או בר הספורט שהבעל מעלה בזכרונו בכל פעם שהוא רוצה בירה טובה.
 
אחרי 16 שנות טיולים ביחד ואי אלו יבשות, הבעל ואני מיומנים בטיול בצוותא. מכירים כבר את הבעות הפנים המשתמעות זה של זה, את הקריזות המקומיות, את הטנטרומים המתקרבים, את החשקים והרצונות והעדפות הטיול שלנו. בגלל זה מעולם לא מצאנו את עצמנו חורשים את טיימס סקוור,אלא מקומות אחרים, מעניינים יותר. עד הפעם הזו.
וכשאנחנו עם מגבלות חיצוניות או פנימיות (חברים או ילדים, בהתאמה) אי אפשר לשנות מסלול בהנף עפעף. גם לא אם התחזית פספסה ובמקום יום של ממטרים רצופים - שמחייב אותנו לחפש מקומות סגורים - אנחנו מקבלים ערפל, ותו לא, ויודעים שהשוק ביוניון סקוור פתוח, אבל רחוק - כל כך רחוק - מאיתנו.
 

---

אז לא היה יוניון סקוור, ובמקום זה היה טיימס סקוור במינון גבוה. מדי. זה בצד החובה.
בצד הזכות נרשמת העובדה שגם עם ילדים אפשר לראות מוזיאונים, ואפילו להנות (עד שבאה עליהם הג'ננה).  ולא פחות מזה - העובדה שהצלחנו למצוא חניה (!) ברחוב (!!) בחינם (!!!). נדמה לי שזה נס לא פחות מיציאת מצרים.
 
ובמדור התרבות להיום -
ב-MOMA יש הפעלות מיוחדות למשפחות (שפספסנו) וחוברת הפעלה מצוינת (שחרשנו) שגורמת לילדים לחשוב עוד קצת על היצירות שלפניהם. איכשהוא, דווקא ליצירות המודרניות קל לפרטיים שלנו להתחבר - היכולת למצוא בציור דברים שונים, להרגיש תחושות שונות, העובדה שאין קווים נורמטיביים שמחייבים התייחסות, בשונה - נניח - מפורטרטים תקופתיים או תמונות דתיות (נכון, אפשר להתווכח על זה, אבל אשאיר את זה למבינים ממני בתחום), משחררת את הדמיון והמחשבות שלהם. ומתוך זה יכולות לעלות תובנות משעשעות, מעניינות, אפילו מרגשות לפעמים.
אבל מה שחשוב באמת הוא שמאחורי כל האינטלקט מסתתרת העובדה שבמוזיאון יש את הציורים של אוליביה!
טוב, לא בדיוק אוליביה. יותר בכיוון של ג'קסון פולוק. אבל למה לדקדק בקטנות. שפריץ של צבע הוא שפריץ של צבע בין אם הוא נמכר בכמה מליוני דולרים ובין אם חזרזירה בת שלוש משפריצה אותו על קיר הבית, לחרדתה של אמה.
הפנים הזורחות של הבלונדיני, כשגילה את מחמל נפשו על הקיר, היו שוות את כל הטיימס סקוור שבעולם.
 

לא אוליביה, ולא הבלונדיני. אבל גם זה אחד שנהנה במוזיאון.
 

במוזיאון לעיצוב קופר-יואיט (פנינה קטנה וחמדמדה) מתאחסנת בימים אלה הטריאנלה הלאומית לעיצוב (השלישית, נדמה לי). התערוכה נעה בין העיצוב של פיקסאר, נייק וגוגל (בצד הענקים) ועד לקבוצות מעצבים או מעצבים בודדים שעוסקים בפיתוח תויות קריאות יותר לבקבוקי תרופות או ביצירת משחקי מציאות מדומה לטובת הפחתת כאבם של חולים. הכי קרוב לכאן - הבלוג של קבוצת המעצבים SpeakUp, העוסק - בין היתר - בקשר שבין עיצוב גרפי ועיצוב המוצר לבין סוציולוגיה. כמו שסיכם אחד המצוטטים בבלוג שלהם - "בננה. זה עיצוב מוצר גאוני!".
זו תערוכה נפלאה, ההתייחסות הסוציולוגית לעיצוב מרתקת, והתחושה המתקבלת בסופו של שיטוט בה ברורה מאד - "סאאאאאמק. יש אנשים מה-זה-מוכשרים בעולם. לא פייר!".
ווהילדים? - הם נהנו להפליא. תנו להם רובוטים (גם אם הם מיועדים לאיסוף מידע על זיהום סביבתי), מציאות מדומה והדמיה וירטואלית (גם אם היא לצרכים צבאיים של ניתוח לשוני) וקצת משפחת סופר על, והם מבסוטים לאללה. 

המשכה של התרבות היא הקולינריה, ומאחר והקופר יואיט נמצא בשכונה "שלנו" והשיטוטים ברחובות הקפיצו אותנו לעבר הנוסטלגי, פנינו להמבורגריה הטובה ביותר באפר-איסט-סייד: ג'קסון הול, יתברך שמה. סבב המבורגרים+טבעות בצל+כולסטרול מופתיים, החליק את סוף החופשה הרבה יותר טוב בגרון. יש חיים גם מחוץ לטיימס סקוור, תודה לאל.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 17/1/2007 04:19, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, משפחתי וחיות אחרות, רק באמריקה
21 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מרי ג'יין ב-25/8/2007 16:03

הללויה!
מישהו חטף את תחנות הרדיו שלי. לידיעת הקייטנים בצפון, מדובר בגבר שמן ומזוקן, שנראה לבוש באחרונה בבגדים אדומים עם חגורה לבנה, וחבש מצנפת תמוהה לראשו. בחלק מהזמן הוא מסתובב עם חבורה של טיפוסים מפוקפקים שמתחזים לאיילים. סנטה קלאוס הגיע העירה והלאים את כל תחנות הרדיו על הסקאלה. כולן, כולל התחנה הקלאסית, מזמררות שירים שהיו ראויים - במקרה הרע - למעליות של קניונים (בעצם, גם בקניונים לא מפסיקים לשמוע את אותם שירים איומים) ובמקרה הטוב לפסקול של סרט של נורה אפרון.  

---

כל סביבותינו מלאות כרגע בהפקות או המחזות-שירה-בציבור של "המשיח" של הנדל.  גם אם קל להבין את הקשר לחג המתקרב, ה"הללויה" בסיום עדיין עושה צמרמורת גם בגב יהודי כשר.
באוירה נוצרית למהדרין שכזו, לגמרי מתבקש להזכר בשירי הלל אחרים, רצוי קצת יותר, אההממממ... יהודיים?  אחד הטובים, אם לא הטוב שבהם, הוא "הללויה" של לאונרד כהן.  למרות שקשה לחשוד בכהן ביהדות יתירה (נדמה לי שכיום הוא מכהן בשעותיו הפנויות כנזיר בודהיסטי), השיר מתכתב קדימה ואחורה עם סיפורו של המלך דוד ונוגע גם בשמשון ודלילה.
 
חשבתי הרבה מה לכתוב על השיר שכל העולם כבר ניתח אותו והפך בו. אין לי הרבה מה לחדש. עוד בשיעורי הספרות כשהמורות דרשו להבין את כוונת המשורר היה לי קשה, ובעצם - מה אכפת לי מכוונתו, כשאני מנסה להבין מה השיר גורם לי להרגיש? שירה דומה בהקשר הזה ליין - או שהיא טעימה או שלא. העפיצות, הטנינים והארומה לא ממש ברורים לי. אני יודעת אם זה עושה לי משהו בלב. הללויה עושה לי את זה. אמרו את זה קודם, לפני (וברהיטות מרשימה) וזה ממש לא משנה - הוא שיר נפלא. 
 
למרות שהגרסא המושרת של ג'ון קייל היא המוצלחת ביותר בעיני (הייתי מוכנה להתחתן איתו רק בשביל לשמוע את הקול הסדוק שלו נוהם "תקומי, הילדה בוכה"), המילים המקוריות של כהן שמתעתעות בשומע - האם מדובר על סיפור אהבה בין גבר לאשה או בין האדם לאלוהיו - מרתקות הרבה יותר.  מסתבר שאחרי שכהן הקליט את השיר לראשונה, רצו גם אחרים להקליט אותו. מ-15 עמודי מילים התקבלו מספר גרסאות, ודווקא זו הלא-מקורית היא שזכתה לתהילת עולם.   
 
מעניין לראות כמה אנשים מרגישים צורך לגעת בשיר. לכן, במקום ניתוח מייגע אודות כוונת המשורר קבלו מבחר מתרגומיו של השיר:
קובי מידן מתרגם
תרגום של נעם פלד מתוך פרויקט עיבוד לעברית של שירי לאונרד כהן שמעולם לא הופץ בגלל בעיות זכויות יוצרים כלשהן.
בן 17 עם גרסא משלו.
תרגום לגרסת ג'ון קייל/ג'ף באקלי.
הטוב מכולם, בעיני (ולא לגרסא המקורית) - התרגום של גילי בר הלל.  
 

ולקינוח, המטעם האמיתי - ג'ון קייל בכבודו ובעצמו, קורע את הלב עם ההללויה שלו.    


שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 4/12/2006 18:07, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, רק באמריקה
8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-12/12/2006 20:44

תודה, באמת תודה...
אצלנו בפריפריה חוגגים את חג ההודיה קצת מוקדם מהרגיל, וכדי לא להתחרות במצעד המסורתי של מייסי'ס, המצעד המקומי צעד כבר בשבת האחרונה.
היה דיסקו. וצ'ה צ'ה, ורומבה גם.
כלומר כל מי שיודע קצת לרקוד הוציא את בני לוויתו או קבוצת המחוללים שלו לרחובות וכולם ביחד עשו שמיייח.
 
היו שם היספנים עם תחפושות ריקוד מלאות נצנצים וטונה של פעמונים על הרגליים, כך שאפשר היה לשמוע אותם ממרחק שלושה בלוקים.

 

היו מעודדות כושיות בהמוניהן (נגמרו המעודדות הלבנות? בחיי שלא נצפתה שם אפילו אחת כזו, וזה די מוזר באיזור הכי לבן של החוף המזרחי, פחות או יותר).

 

 

היו דרקונים כאילו-סיניים ובעצם ממוסחרים בעליל.

 

ולקינוח הפציע אפילו הבלון העלוב של ה-JCC המקומי, בשביל לנחם אותנו שאולי החגים של הנוצרים מצטלמים מעולה והם פוטוגניים בעליל, אולי אין לנו עץ, וגם לא קישוטים, ורוח החג כולה נשללת מאיתנו (הייתי אומרת שאנחנו יושבים בחושך, החנוכיה דפקה לי את הקיטור), אבל היי - לנו יש לטקעס! וסופגניות! וטונה של מאכלים מטוגנים, אז שילכו הגויים האלה וילמדו מה זה חג שווה (NOT!).

 

 

---

ברשותכם, אני רוצה להתעכב דווקא על שתי תמונות לא-משהו וגם לא מאד קשורות למצעד, אבל קשורות עד מאד לנושא שנדון הרבה בבלוגים ובפורומים - מראה ודימוי גוף האשה.
בשתי התמונות הבאות יש נשים עסיסיות (ומעלה) שלא פחדו להראות את הגוף שלהן בלי להסתיר אותו, ואולי אף טרחו להשוויץ בו בנפנופי אגן וישבן.
 

היו שם הרבה נשים כמותן (ולמען הסר ספק - בעיני הן לא שמנות. הן נעות בין רגילות בתכלית למלאות). אבל היו גם שמנות הרבה הרבה יותר מהן. רובן בבגדים צמודים עד בלתי נראים בעליל. והן לא התביישו, הן לא הסתתרו, הן לא חשבו לשבת בצד רק כי הן לא עונות לחזון הרזון של מישהו. הן היו חופשיות.
לא מדובר בקבוצה מסוימת של נשים כאלה, אלא בהטרוגניות של כל הקבוצות הצועדות (כמעט). בכל אחת מהן היו אשה או שתיים שאפשר לתייג כשמנות או שמנות מאד. אפשר גם לתייג אותן כסתם נשים שנהנות מהחיים.

ניסיתי לחשוב לעצמי מה הביא אותן למצב (תרגום גרוע למושג state of mind) שמאפשר להן את החופש הזה - האם זו הקָבלה העצמית? הקבלה של החברה? העובדה שהחברה האמריקאית מורכבת מהמון פרטים בעלי שונויות ובעיקר בהמון פרטים שהם שמנים-מאד (obese)? מצד שני, זו אותה החברה שמעריצה רזון, שתמונות של סלב-אנורקטיות מחוץ למוסדות הטיפוליים ובין כתליהם מפארות את העמודים הראשיים של הטבלואידים שיש בסופר ושרומזת כל הזמן לטרנד הדיאטטי הנוכחי - יהא זה האטקינס, הזון או הסאות' ביץ' הרגעי.
לא כל כך ברור לי איך בין שני הקצוות האלה מצליחים למצוא את האיזון, אני גם לא מתיימרת לפענח את מסתרי הקבלה העצמית.
מה שכן - אין לי ספק שהבחורות האלה נהנו עד מאד. כפיים להן.  
 

---

בשם תרנגולי ההודו הטבוחים על מזבח ארוחות החג (תתנחמו - הטענה אומרת שארוחת חג הודיה אחת שווה כ-5000 קלוריות. כן. 5000), שתהיה לכם הודיה מהנה.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 22/11/2006 00:28, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, רק באמריקה
11 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מאזינה ברקע ב-24/11/2006 11:42

18,471