שמרי נפשך

"עשרים שנים טובות היו לנו. בארץ שלנו זה כמעט חוצפה, לא? "משהו שיוונים עתיקים היו נענשים עליו" (לא זוכרת באיזה הקשר אמרת).  

ואנחנו, עשרים שנה. המון זמן. ואל תשכח שמתוכן היו גם שש שנים רצופות של שני הבנים בצבא (היה רווח של חמישה ימים בין השחרור של אדם לגיוס של עופר). ושניהם גם שירתו בשטחים, במקומות הכי מחורבנים. וזה שאיכשהו הצלחנו לעבור בין כל הטיפות בלי להפגע אף פעם באמת, משום מלחמה או פיגוע, משום טיל, רימון, כדור, פגז, פצצה, מטען, צלף, מחבל מתאבד, גולות מתכת, אבן קלע, סכין, ציפורניים. פשוט לחיות חיים פרטיים ושקטים. אתה מבין? חיים קטנים ובלתי הרואיים, וכמה שאפשר בלי להתעסק בכלל עם המצב, יימח שמו. כי כידוע לך, אנחנו את החלק שלנו כבר שילמנו". דוד גרוסמן. אשה בורחת מבשורה, עמוד 303.

קראו את הספר הזה.

קראו אותנו.

את הדור שלפנינו.

את הדור שאחרינו.

קראו את הקינה עלינו, על מה שאנחנו, על שהיינו יכולים להיות, על מה שעוד נוכל להיות אם רק נרצה.

קראו איך אנחנו מסרבים במודע לקול הצעקה של האינסטינקט ההורי בכך שאנחנו מגישים על מגש של כסף את הילדים שלנו למדינה, מרשים להלאים אותם ולהפוך אותם לרכוש צבאי. ממשיכים בריטואל של הורינו לפנינו, מתוך ידיעה שאנחנו נותנים להם ללכת למקום המסוכן ביותר עבורם, בלי להסס רגע ולומר - ככה זה תמיד צריך להיות? אולי כן. אולי לא. אבל אנחנו לא מחפשים את התשובות ולא שואלים את השאלות. רק עושים, כי ככה תמיד סיפרו לנו שזה צריך להיות.

קראו אותו כי הוא ספר מצוין, גם ללא קשר לנסיבות החיים של הסופר.

כי הוא הספר הכי ישראלי שקראתי אי פעם.

כי הוא מעלה געגוע, וצער, ותחושה של כאב שקשה להשקיט אותו.

כי הוא אנחנו, לטוב ולרע.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 6/5/2008 17:22, בקטגוריות יש לנו ארץ נהדרת, אינטלקט בגרוש וחצי
38 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-8/5/2008 18:08

פוסטסטרוקטורליזם להמונים

הסמסטר הזה מתיש. מאד. המון עבודה, מטלות שנופלות על הראש כמטר של עיזים, וכשלרגע יש זמן להרחיב את הריאות ולנשום נשימה עמוקה, בדיוק מוצאת את דרכה עוד עז, ונוחתת ישירות על קנה הנשימה. ככה, בשביל החיוניות שבחנק. 
אבל בין כל העזים והקש והגבבה (בכל זאת, העזים צריכות לאכול משהו), מסתנן לו מדי פעם פירור של זהב. הפעם, הפירור הזה הגיע בדמות מאמר נידח* שעוסק בשאלת זהות המידע הדיגיטלי ברשת.
רגע, לפני שאתם מפהקים ובורחים לדיר העזים הקרוב למקום מגוריכם, הסכיתו. מדברים שם עליכם. כן, עליכם, פעוטות שבויי רשת ונושמי אויר DSL צלול. אתם, שכותבים או קוראים בלוגים, מדי פעם מטקבקים (כנסו כנסו, יודעת ת'אמת), קונים פה ושם ברשת, מזמינים טיסה באתר של חברת התעופה ושוטחים הגיגים בפורומים.

מי אתם בכלל? והשאלה החשובה יותר - כמו שאבירמה גולן היתה מנסחת אותה - מה זה משנה.
אני חיה בעולם הזה, למעלה מעשור. כמה מהאנשים האהובים עלי בתבל הכרתי במדיום הוירטואלי. בתחילה, כשהייתי צריכה להסביר איך ואיפה הכרנו, הייתי מגמגמת "אה, באינטרנט". ומיד הסתכלו עלי במבט שכל כולו אמר "אהא! שלוותא זה פה, מעבר לפינה. ברור שמשם היא ברחה". לאט לאט ההכרה שקיימים עולמות שלמים ועשירים שלא באים בהכרח לידי ביטוי במפגשי פנים אל פנים בתנועת הנוער, הצליחה לחלחל לקהלים רחבים יותר באוכלוסיה. נדמה לי שאפילו אמא שלי כבר מבינה שגם בוירטואליה אפשר לקשור קשרים.
אבל מעבר לשאלות הבנאליות על טיב הקשרים ועל המניעים לקיומם, עולה שאלה עמוקה הרבה יותר - ערבוב העולמות וערבוב הזהויות. מי אנחנו בעצם? הדמות הפיזית, בשר ודם, על שלל מרכיביה, או הדמות הוירטואלית, שפיסות ממנה נמצאות בבלוג, בוידאו שעולה ליו טיוב, בפוסט כזה או אחר בקהילה אינטרנטית או ברכישות ברשת? ואיזו מהן חשובה יותר?
התשובה, כמובן, אינה מוחלטת. אבל ההפרדה הדיכוטומית בין "החיים" ל"וירטואליה" בוודאי כבר אינה רלוונטית, ואפילו הטרמינולוגיה משתנה מ"וירטואליה" ל"דיגיטליה".
מי שקורא פה בבלוג מקבל הצצה לפן מאד מסוים בחיים שלי. בדומה לכך, מי שרואה את היסטוריית הקניות שלי באמאזון יכול לחשוב שאני בנאדם מאד אקלקטי, ולדידם של אנשי אמאזון, ממש לא משנה מי היא אורזת שמחוץ למסך. כל עוד הם יכולים להציע לי מוצר שיענה במדויק לצרכים שלי כפי שהם משתקפים בהיסטוריית הקניות והבראוזינג שלי, הם מבסוטים. קוראת, מבשלת, מטיילת, קשורה איכשהוא לילדים, הולכת לג'ים (הא, לא נכון! זה היה בשביל הבעל). זו מי שאני בעיניהם, וזה ממש לא משנה אם יש לי פנים נוספים כאלה או אחרים. העיקר שהקופה מצלצלת בסוף הפיתוי.

בדומה לדמות הצרכנית שלי, גם דמותי הבלוגית או הדיגיטלית היא מאד מסוימת. היא כוללת, בין היתר, חלקים שהשארתי ממני בקהילות כאלה ואחרות, חוויות שעיבדתי דרך כתיבה אינטרנטית.אבל נעלמים ממנה כל אותם חלקי משפטים שהתחילו פוסט שמעולם לא נכתב, כל האירועים, הרגשות, הדעות והמחשבות שלא נכתבו או נכתבו חלקית.  עד כאן, תאמרו, בסדר. זה מה שאת בוחרת להציג וסביר שאנחנו לא מכירים את מי שאת באמת, גם אם נדמה לנו שכן. אבל מה לגבי היחסים שמתפתחים כתוצאה מהיכרויות שמתקיימות במרחב הדיגיטלי? היחסים. כן. עניין סבוך. אבל פחות משנדמה לנו. היחסים שלנו, כולם - דיגיטליים כאחרים - מושתתים על אמונה של הכרת האחר. אבל אנחנו לא באמת מכירים את מי שמולנו עד תומו. רק את הפנים שהוא או היא בוחרים להציג בפנינו, כמראה למה שאנחנו מציגים בפניהם. עליהם אנחנו משתיתים את האמונה שלנו בהכרת האחר ובטיבם של היחסים, באופן לא מאד שונה מאנשי השיווק של אמאזון.
כשאנחנו עובדים, אנחנו מציגים בפני הקולגות שלנו מצג מסוים. כשאנחנו לומדים - מצג אחר. בגינה עם האמהות שרודפות אחרי עוללים - אנחנו מופת של הורות, ובבית - לא תמיד כאלה.
וזה בסדר. לגמרי בסדר.
מערכות יחסים הן אינסטרומנטליות - הן ממלאות צרכים שונים שלנו, ברגעים שונים: הן יוצרות צחוק, עניין, כעס, אתגר, תמיכה, סיוע, תסכול, הכלה, דרבון, קושי. אבל לא כל מערכת יחסים אמורה או יכולה למלא את כל הצרכים (ברגע שהוצאנו את הילדים שלנו מהמשוואה). לכן הדמות שלנו, כפי שהיא מוצגת בעיני האחר טובה דיה, גם אם היא חלקית ומורכבת מפיסות מידע שלוקטו במדיום ספציפי ומוגבל. זו הדמות שעל בסיסה מושתתת מערכת היחסים. אנחנו אומרים לחברים שלנו את מה שאנחנו חושבים שהם ירצו לשמוע (וזה כולל לפעמים, אבל לא תמיד, את האמת המלאה). אנחנו חוסכים בפרטים המיותרים, ומדגישים את מה שחשוב לנו או להם, לפי ההבנה שלנו את מה שמתרחש בינינו. סוג של שיווק, לא?

שהרי, מה זה משנה לכם אם אני בלונדינית, שחיה באחוזת פאר בכפר או בת 15 מבת ים, ואולי בכלל גבר? יחסי הבלוג בינינו נסמכים על העובדה שאתם מכירים פן מסוים שלי, ואני מכירה את אותם פנים שאתם חושפים בפני. כשלוקחים צעד קדימה, בשיחות שהן ארוכות ועמוקות יותר, במייל, בטלפון (יש עוד חיה כזו?!) או פנים אל פנים, המאזן משתנה שוב ושוב, כדי לתמוך בשינוי של מערכת היחסים כולה.. 

ולשאלתה של אבירמה (שהפן היחיד שלה שאני מכירה הוא תוצאת החיקוי המופתי של עלמה זק) - החשיבות היא בעיקר בקביעת הגבולות של עצמנו. לדעת מה אנחנו יוצרים במחי כתיבתנו, מה התועלות ומה החסרונות של החשיפה, ולהבין שאנחנו לא נדמים בעיני אחרים כדמות העגולה שאותה אנחנו חיים ומכירים. אנחנו שטוחים כי כך יצרנו את עצמנו כפי שאנחנו נשקפים בעיני אחרים. 


אה, ולפני חצי שעה עברתי את ביקורת וועדת הדוקטורט של השנה הראשונה. לא עפתי מהתכנית. הנה עוד מערכת יחסים עם פן מאד מסוים. אני והועדה שלי. הם מכירים אותי בכתיבה, בעבודה, בהבנה שלי. אין להם מושג מי האדם שמאחורי הרעיונות והמילים (אולי זה גם כי הם אמריקאים עד זרא). עכשיו אני יכולה לשבת ולהמם אותם במילים השנונות שלי כשאכתוב את המאמר שיסכם את כל מה שאמרתי עכשיו, באופן הרבה יותר אקדמי ומדויק. אתם הרי עזי הנסיון החביבות עלי. 

---

* תום, בשבילך - לא ברור לי מה חשבו הכותבים כששלחו מאמר פילוסופי במהותו לכתב עת במנהל עסקים. אולי בגלל זה רק אני ואמא שלהם קראנו אותו...

Zwick, D., Dholakia, N. (2004). Whose Identity Is It Anyway? Consumer Representation in the Age of Database Marketing. Journal of Macromarketing  24, 31

 
 
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 15/4/2008 22:00, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, על עצמי לספר ידעתי
124 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מאזינה ברקע ב-22/4/2008 16:51

חדר משלך

יש לי חדר משלי.

מזל שהבאתי שוקולדים למזכירה לפני כריסמס.

באקדמיה האמריקאית מאמינים משום מה שאין צורך להדריך אותך בבואך ללימודי דוקטורט - זה המקום, תסתדר בעצמך. איפה מקבלים הרשאות למחשב (תפתח את המחשב, הכל כבר יעלה לבד. נניח), איך משאילים ספרים מהספרייה (מי צריך ספרים? אנחנו במאה ה-21, אין שום סיבה לקרוא משהו שלא פורסם ב-PDF), ואיפה יושבים (תמצא שולחן, כסא, ספה או שרפרף. מה זה כבר משנה, ווירלס יש בכל מקום) - אף אחד לא יטרח לומר לך. לו היית תלמיד קולג' מחוטט לא היתה שום בעיה - היו לוקחים אותך יד ביד, ומטיילים בשבילי הקמפוס תוך הצבעה מדוקדקת על כל תיבת דואר ועמדת מחשב. כשאתה דוקטורנט, הסתדר נא בעצמך ואל תסמוך עלינו. למד תוך כדי תנועה.

 

לקח לי סמסטר להבין שגם לפני candidacy לדוקטורט, אני זכאית לחדר. נדרשה עוד שיחה עם דוקטורנטית ותיקה ממני (אך קלולס בדיוק באותה מידה) כדי להבין שבלי להתחנף למזכירה שום דבר לא יקרה.  יש דברים שלא משתנים בין אם מדובר בהר הצופים או באמריקה.

למזלי, המזכירה היא בחורונת צעירה ומתוקה, עתירת אנרגיה גם בשעות בוקר פליליות, ובמיוחד - חובבת שוקולד עם בוטנים. כמה טוב שבמקרה זה מה שהבאתי לה לכריסמס.

תוך 5 דקות לערך היה בידי מפתח לחדר.

ולא סתם חדר, כי אם חדרה של אחת המרצות הבכירות שעזבה לאחרונה למוסד אחר. חדר עם חלון (מצרך נדיר), הצופה על הכניסה לקמפוס ובעיקר על עצים עירומים בשלב זה של השנה, אותו אני אמורה לחלוק עם GA אחרת, שאין לי מושג מי היא. כשקיבלתי את המפתח לחדר, השביעה אותי המזכירה בשבועות וחרמות שונים שלא אשלח על פני המים את הידיעה שזה החדר שלי, כי דוקטורנטים לא מקבלים חדרים כאלה, ושאדע כי הכל זמני, וברגע שיגיע בכיר ממני (שזה כולל בערך כל אדם, למעט, אולי, זה שמתקן את מכונות הצילום) שיזדקק לחדר, אעופף משם משל הייתי כדור פוטבול אליפטי.

אבל כמו שכולם יודעים, הדבר הקבוע ביותר הוא הזמני, ולכן השחלתי את המפתח על הצרור והתיישבתי לשולחן, לעסוק בעניינים חשובים כקריאת כל הדואר שהצטבר לו מזה חודשים - שלא בידיעתי - בתיבת האימייל האוניברסיטאית. מסתבר שאם משנים את הססמא לתיבה כדאי לשנות אותה גם בחשבון הג'ימייל שאליו הדואר מוזרם ולא להניח שהכל ימשיך לעבוד על מי מנוחות. בכל זאת, גם לג'ימייל יש מגבלות (מעטות, אם נודה על האמת), והוא לא מצטיין במיוחד בקריאת מחשבות או אחזור ססמאות משתנות.

הממ... 213 הודעות. האם יתכן שאף לא אחת מהן חשובה עד כדי כך שלא שמתי לב לקיומן?

 

מסתבר שלא ממש. אבל כשקראתי את הדואר גיליתי שכחלק מצבר הדוקטורנטים שהמחלקה מתחזקת, אני מוזמנת להשתתף בטירונות שעוברת מועמדת פוטנציאלית לעבודה כאן. מחברינו המלומדים שעושים כאן פוסט דוקטורט, אנחנו שומעים רבות על מסע הייסורים עד למשרה בארץ. לרוב המסע כולל ביקור בפקולטה, הרצאה, פגישה עם המרצים וציפיה כואבת ועתירת ציפורניים כסוסות, עד לתשובה הסופית, אם לחזור לארץ או להשאר בגולה.

כאן, התהליך שונה במקצת. אם מיק לא היתה מוחקת את הפוסט המבריק שלה מלפני מספר שבועות, היה נחסך ממני הצורך לכתוב על התהליך. אבל בהיותה אדם טוב לב ומוסרי, היא מחקה, וכך אני נאלצת לכתת את אצבעותי על המקלדת ולשעמם אתכם עוד קצת: בקצרה, המועמד שולח שלל מסמכים, פרסומים וקורות חיים שהיו יכולים להרשים אפילו את וינוגרד, ואחר כך נאלץ להפגש עם כל אנשי המחלקה - מבכיר ועד זעיק - לסבבי שאלות, תשובות ואוכל. כן, אוכל. המון אוכל, שהרי באמריקה עסקינן. בכל פעם שמתקבצים להם יותר משלושה אנשים מהמחלקה, תמיד צצים מאי שם הסנדביצ'ים והפחיות. והמועמד האומלל נאלץ לאכול שוב ושוב סנדביץ' טונה/פסטרמה/צמחוני (אסון קולינרי עתיר שמן מטפטף) ותפוצ'יפס, ותוך כדי כך להראות אינטיליגנטי בואכה מבריק, נחמד ומנומס דיו לא לדבר בפה מלא ולא לפורר פירורי תפוצ'יפס או טפטופי שמן על החליפה שקנה לכבוד המאורע החשוב.

אותנו, איזובי הקיר, הדוקטורנטים המתחילים, מכנסים כדי לצלוב את האומלל/ה, להנהן בהחבא מתוך רחמים, וללמוד על הצליבות שמחכות לנו בהמשך הדרך.

וכל שנותר לומר על כך הוא - פחחחח. יש מידה לא מבוטלת של מבוכה בפער שבינינו לבין המועמדים (מיינד יו, מדובר באנשים שעשו כבר כברת דרך אקדמית, ולא Assistent professors שחלב הדיסרטציה עדיין ניגר על שפתיהם) ובעזות המצח הנדרשת כדי לתקוף אותם בשאלות אכזריות  בנושאים שהם מכירים טוב מאיתנו.

אבל זה לא משנה - בקרב, כמו בקרב - מה שמשנה זו המסה. ואם ישבו 3 מרצים עם מועמד אחד, איך הוא יתרשם מגודל המחלקה וחשיבותה (בעיקר העצמית)? לכן מגויסים הדוקטורנטים הצעירים כבובות תצוגה. לשבת, להראות חכמים ולפעמים גם לפעות קלות.

אה, כן. בסוף התהליך הם גם מתכוונים לשאול לדעתנו בעניין המועמדים המובילים. פחחחח 2.

 

ומאיגרא רמא של שליתתתתתתה מוחלטת בגורלם של אנשים חשובים ממני בהרבה, לבירא עמיתקא של המציאות האקדמית עתירת הפירורים והלא פוטוגנית.

לפני שלושה חודשים לערך הגשתי ברוב חן וחנופה מכתב לוועדת הדוקטורט, בו אני מבקשת שיפטרו אותי ממספר קורסים בסיסיים (ומיותרים בתכלית, אם יותר לי), שכבר למדתי בתואר שמעולם לא סיימתי בארץ. את התואר לא סיימתי, אבל את הקורסים הללו דווקא כן, ובציונים מכובדים למדי. משמעות הפטור - קיצור של סמסטר לפחות מהלימודים הפרונטליים וממסלול הדוקטורט. בפרקטיקה, יכולתי להתחיל כבר בסמסטר הבא (תיאורטית, כן, תיאורטית) לעבוד על המאמר הגדול שהיה מעביר אותי למעמד של Candidacy.

ובכן, אחסוך לכם את ההמתנה בת שלושת החודשים. דיברתי היום עם המרצה האחראית על וועדת הדוקטורט, שהוציאה לי את הרוח מהמפרשים באחת - הוועדה דחתה את הבקשה. לא, היא לא זוכרת אם את כולה או חלקה, אבל תכל'ס, זה ממש לא משנה. התוצאה היא אחת: אני חייבת לקחת בסמסטר הבא שלל קורסים משעממים תחת, מיותרים לגמרי, עתירי מאמץ ועבודות, רק כי לא הגשתי את התזה בארץ. לו התואר שלי היה מושלם, הבעיה כלל לא היתה עולה.

את הפרטים הטכניים: איזה חלק מהבקשה נדחה, כמה קורסים אאלץ לקחת ואיזה, היא לא זכרה. המחשב שלה מת, ואיתו גם זכרון הפגישה של ועדת הדוקטורט וההחלטות שלה. עכשיו יש לחכות שבוע עד לפגישה עם המנחה העסוקה שלי, כדי לשמוע את הפרטים הקטנים-אך-המהותיים האלה. סאמ-אמ-אמק.

 

צדקה וירג'יניה וולף. מזל שיש לי חדר משלי. אפשר לסגור בו את הדלת וליבב בבכי חסר תוחלת. כן, זה לא מאד אפקטיבי אבל די מזכך.

 

---

בשביל להתנחם, אני נזכרת בנסיעה הבוקר לגן עם המיניאטורה. בתחנת הרדיו החביבה עלי מתראיינים סיימון לה בון ועוד דינוזאור  משרידי "דוראן דוראן". יש להם אלבום חדש, והם שרים את השירים שלהם אנפלאגד. בשביל דינוזאורים, יש להם קולות טובים והם פוגעים בדיוק בטון, ומזכירים לי את ימי בית הספר, מלחמות היהודיות בין מעריצות דוראן דוראן, וואם ו-Culture club (כן, אני מהדור ההוא שראה את התחתונים של המתופף של Culture club ממרפסת הסוויטה שלו במלון דניאל בהרצליה, עוד לפני שידענו שהוא הבן זוג של בוי ג'ורג', או מה המשמעות של היותו בן הזוג שלו...).

ואז - משום מקום - הם נזכרים ב-The Chauffeur שלהם, ואני מגלה שמסיבה לא ברורה אני זוכרת כמעט את כל המילים. המיניאטורה מאחור תוהה "אמא, מה זאת המוזיקה הזאת?" ודורשת "עוד". אח, בת גידלתי ורוממתי, והיא תגדל להיות אהבלה חובבת זבל מוסיקלי בדיוק כמו אמא שלה. נחת.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 30/1/2008 23:11, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, בית החיות
45 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של קרי ומיסטר ביג ב-9/2/2008 03:43

18,471