הגזענות, כפי שסיפרתי אותה לנעלי
"כן, אני דווקא מכירה מצוין את רמת אביב. גיסתי גרה שם, ועד הקיץ שעבר היינו מבקרים שם לפחות ל-3 שבועות כל קיץ. אבל הכי כייף היה בכריסמס, מזג האויר היה נפלא".
מזג האויר. איך שיחה עם אנגלים תמיד מגיעה למזג האויר?
ישבתי מולה, מתחילה להתרחב חזרה מההתכווצות הראשונית שלי על הכורסא, האצבעות הפכו קצת פחות לבנות והלחץ ירד קצת.
היא "משלנו"?
לא. היא בטוח לא משלנו.
היא אנגליה.
אבל בעלה משלנו. ועוד איך משלנו. יש לו כזה שם יהודי, שאי אפשר לפספס.
וחמתה, וגיסתה, וכל המשפחה - הכי משלנו בעולם. רמת אביב. דקה ורבע משם ביליתי אי אלו שנות עבודה.
השרירים נמתחו מחדש ונרגעו.
היא משלנו. היא לטובתי. עברנו את מכשול הרושם הראשוני. 

---

לפני חודש וחצי בערך הלכתי לראיון העבודה השלישי שלי כאן.
עשרות אימיילים עם קורות חיים, מאות מודעות שסרקתי בעקביות, עשרה "סוכני חיפוש" ממוחשבים, אגו פריך ועצבים רופפים, זומנתי לראיון למשרה שעל הנייר נשמעה מעניינת יחסית, ובפרקטיקה היתה לחלוטין לא מתאימה לי או למה שאני יודעת או רוצה לעשות. אבל הלכתי, כדי להשתפשף, וכי לא אומרים לא לפני הראיון. רק אחריו.
קניתי נעליים חדשות, כאלה הראויות לעבודה אמריקאית, עם שפיצים ועקב גבוה, התלבשתי בבגדי מבוגרים, קיללתי את הנעליים שעושות לי יבלות והלכתי.
בפגישה הראשונה עם מי שאמורה היתה להיות הבוסית העתידית שלי, משהו קצת חרק. משהו בהצגה שלה, בשם - שלא ממש הצלחתי להבין - היה מעט מטריד. הקור שנשב מלחיצת היד הכפויה שלה היה ברור. גם אם הייתי מתאימה לתפקיד כמו שמעון פרס לנשיאות, היא לא היתה מבסוטה מהעניין.
מי יודע, אולי אלה היו הנעליים. ראו שהן לוחצות?
עשר דקות אחר כך, כשההערות שהיא כתבה על דפי הראיון שלי היו בערבית, התחלתי להסתכל סביב. התמונות שראיתי גרמו לי להתכווץ בכסא - ממחמד א-דורה דרך ילדות פלסטיניות המבכות את כיפת הסלע ועד לסלוגנים בעד שחרור האדמות הכבושות. לפתע השם הפרטי, שהיה כה קשה להגיה קודם, עשה לי "קליק".
אני יושבת מולה, עם הרזומה ההו-כה-ישראלי שלי והיא מצמצמת מולי עיניים עוינות. הו.
היה מוזר לשבת מהצד השני של הגזענות. יצא לי לעבוד בתפקידים שבהם גזענות (במובן האוקסימורוני של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, ערכי מגילת העצמאות וגו') היתה חלק מהגדרת התפקיד. זה היה לא נעים. לפעמים הבאתי הביתה את התסכול והעצבים, לפעמים פתחתי פה מול מי שלא הבינו למה אני חושבת שגזענות זה משהו לא תקין, לא נכון, לא ראוי - גם אם הוא מעוגן היטב בחוקי המדינה. ולפעמים....שתקתי. החלקתי חלק מהתחושות הלא נעימות. לא גאווה גדולה, אני מודה.
אבל אף פעם, עד לאותו ראיון, לא ישבתי בצד שנבחן למעלה ולמטה, מול המבט המזלזל בואכה שוטם. אמלש דיברה על העדר גזענות באמריקה. זה כנראה לא היה רלוונטי לראיון הזה. לא היתה שם שום פוליטיקלי-קורקטנס נוסח אמריקה. היה שם מתח ברור, מחשמל. מאד מזרח תיכוני.  
זו היתה חוויה לא נעימה. מענוות במידת מה, פוקחת עיניים. די קשה.
חזרתי הביתה עם זנב בין הרגליים, יודעת שאת המשרה הזו לא אקבל.
הרציונליזציה אמרה - לא נורא, ממילא אני לא רוצה לעבוד עם מי ששונאת אותי מראש בגלל מי ומה שאני, ובכלל לא רציתי במשרה הזו. העלבון צרב עוד קצת.

---

כשהגעתי הביתה, שפופה, פתחתי את המייל.
היה שם מכתב ברכה מלבב מהאוניברסיטה - משהו בסגנון "כמה שנשמח אם תצטרפי אלינו, וכדי לשמח אותך בכלל ולעשות לך את החיים נוחים בפרט, הרי לך מלגה חביבה שתאפשר לך לא לעבוד בשנת לימודייך הראשונה".
הו.
נכון שזו לא מלגה גבוהה במיוחד, אבל - היי, משלמים לי כסף כדי ללמוד! אני צריכה להיות באמת מטורפת כדי לוותר על העסק הזה. הלב התרחב בחזרה למימדים הרגילים שלו.
הקץ לראיונות עבודה מתסכלים ולנעליים לוחצות. ברוכים הבאים ג'ינסים פשוטים וטי שירטים. בכל זאת, לראיון עם המנחה העתידית שלי הרגשתי צורך להתלבש בצורה קצת יותר הולמת, למעט הנעליים הלוחצות. מזל שטרחתי, אחרת היו חושבים בטעות שאני אחת מתלמידי הקולג' החדשים שבדיוק הגיעו לשם ההורים שלהם. ככה היה ברור שאני פשוט אחד מההורים...
 
וכך הגעתי לכורסא מולה. מכווצת את האצבעות על המסעדים. מרגישה צורך עז לעשות רושם טוב, נכון.
לקח בדיוק שלוש דקות עד שהגענו לשיחה על רמת אביב.
"מכירה את רחוב זה וזה?"
"בטח, זה ליד המרכז המסחרי".
"כן, ואיזה יופי של מזג אויר יש שם בכריסמס".
 
עשר דקות אחר כך כבר סגרנו שחמותה תעזור לי בענייני תרגום מסמכים כדי לעקוף את הבירוקרטיה האוניברסיטאית, שהיא תעזור לי כדי לקצר הליכים כדי לקבל תואר שני - במקום זה שאת התזה שלו נטשתי - תוך כדי הדוקטורט. שיהיה. "אף פעם אי אפשר לדעת מתי תצטרכי תואר שני, נכון?" צחקקה. סוג של מאכעריות וקיצורי דרך כל כך מוכרים וכל כך לא אמריקאים.
 
ישראלים ויהודים מוצאים כאן אחד את השני. מתחברים בקלות כמו שני חלקים של K'Nex.
השיחות פשוטות יותר, יש סוג של הבנה שקטה (או לא שקטה) הדדית. מחסומי הנימוס והסמול-טוק נעלמים כמעט בין רגע. לא תמיד, כמובן. תלוי באדם, במטען התרבותי שלו, בשפה, במיקום החברתי שלו. במיוחד לא כשמדובר בערסים...
גם קבוצות אתניות אחרות כאן - ההודים, הקוריאנים - מתכנסות בקלות אל תוך עצמן. הן שולחות זרועות אל החברה האמריקאית, מנסות להשתלב. אבל הכי נוח "בבית". אצל מי שמבין את הבדיחות שלך ואת הניואנסים התרבותיים.

למעשה, גם זה סוג של גזענות - ברוורס.
 
 

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 20/7/2007 18:24, בקטגוריות רק באמריקה, על עצמי לספר ידעתי, אינטלקט בגרוש וחצי
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-24/7/2007 06:44

על היופי
לנורה אפרון יש ספר חדש, שנקרא - I feel bad about my neck. הוא לא מבריק, ולפעמים קצת טרחני, אבל יש בו כמה קטעים שנוגעים ברגשות הפחות פוטוגניים (בכל מובן של המילה) שלנו. כלומר, של נשים. בקטע שעל שמו נקרא הספר, היא כותבת:

 

"According to my dermatologist, the neck starts to go at 43, and that's that. You can put makeup on your face and concealer under your eyes and dye your hair. You can shoot collagen and Botox and Restylene into your wrinkles and creases, but short of surgery, there's not a damn thing you can do about your neck. The neck is a dead giveaway. Our faces are lies and our necks are the truth. You have to cut open a redwood tree to see how old it is, but you wouldn't have to if it had a neck".
 

---

אז זה הצוואר. יופי. יש עוד 8 שנים למאנייק. ומה עם היתר?
היתר הולך בדרך כל בשר, משמע בגיל 35 הקווים מתחילים להעמיק במצח, העיגולים השחורים מתחת לעיניים מכהים, והגוף - אפעס - מאבד גם את נקודות היתרון התרומיות שעוד היו לו. יש לי חברה מופלאה שנראית מצוין. היא טוענת שהציצים שלה נפלו בגיל 15 ומאז אין לה ממה להתאכזב. מצד שני, גם היא התחילה להתמרק במייק אפ לעבודה, אחרי שנים של הסתפקות בליפ גלוס לעת מצוא. כך שלך תדע אם להאמין לתיאוריה או למעשה.
 
אני לא בחורה יפה במיוחד ולא יכולה להתהדר במראה מסובב ראשים. לא כשהייתי בת 16 וגם לא היום. עם זה אני עוד יכולה לחיות, אבל עם הסדקים שמתחילים לבצבץ במעלה השפתיים (וקיבינימאט, אני אפילו לא מעשנת, כך שממש אין את מי או מה להאשים חוץ מהגנטיקה) אני לא מוכנה לחיות. אחרי מחקר מעמיק - שמונע באנרגיות של היסטריה מתפתחת - אודות קולגן, בוטוקס, רטינול A ושאר שטויות אויליות שתעשיית היופי מזינה בהן ואני בולעת בשקיקה, המסקנה ברורה: אני צריכה פילינג כימי, פילינג ביולוגי, פילינג קריסטל (פילינג אטומי, אם יש כזה בשוק), סרום לילה ויום, ועל כל זה למרוח קרם לחות. אה, כן, אני צריכה גם חשבון בנק בגודל הצוואה של אנה ניקול סמית' בשביל זה. זה בהחלט אדיוטי כמו שזה נשמע, ובכל זאת - משכנע להחריד ולוחץ הישר על בלוטות הפחד, שלא ממש סובלות מהזדקנות מואצת.
אבל בינתיים במקום מלחמה כוללת, נלך על קרבות בלימה.  ובעברית - קונסילר. לא, אין לי מושג מה הוא אמור לעשות עבורי, אבל זה מה שכולם אומרים, גם נורה.
 
וכך אני מוצאת את עצמי בצהרי יום שמשי ואביבי מול גבר שחור בגובה מטר תשעים וברוחב מטר ועשרה, העונה לשם קרלוס וכנראה מתפקד בשגרה כמקלען הראשי של כנופיה מאיימת. איך הגעתי לשם? חברות המליצו על איפור של MAC, ואם באותו רחוב בו החנות של MAC שוכנת לבטח נמצאת גם חנות קוסמטיקה אחרת, למה שלא ננסה גם אותה. אני יושבת על הכסא מול קרלוס - יודעת שאין לי מושג מה הוא עומד למרוח לי על הפנים, אבל לאור היקף הקיבורות שלו אני לא מתכוונת להתנגד, ומחכה למוצא פיו. הוא מסתכל עלי במבט שתקני וחשדן, בוחן את הנקבוביות לעומק במבט עקום ופוסק - קונסילר.
זה השלב שבו אני מנסה נואשות להחניק את הצחוק - כי כשהמטר תשעים ו-200 קילו של קרלוס מלווים בסאונד, מדובר בפלצֶט האולטימטיבי, שגם זמרת אופרה היתה שואפת אליו. ואז אני שמה לב גם לתנועות המעודנות המרפרפות במברשת שיער (טבעי - קרלוס אמר, ואני מאמינה) על פני, כאילו היה טינקרבל הקטנה. אח, קרלוס קרלוס, איך מגנגסטר מפחיד הפכת לנסיכת דיסני...
 
זה, כמובן, לא עוזר לבטחון העצמי שלי שכן:
א. הקמטים נראים הרבה יותר עמוקים כרגע
ב. אין לי מושג על מה הוא מדבר, ומבחינתי הוא יכול למכור כליות פילים מעובדות לאבקה דקיקה, ואני אאמין שזה יהפוך אותי לצעירה בעשר שנים
ג. גם כשלא ברור איזה תפקיד הוא משחק ב"היפה והחיה" קרלוס מפחיד למדי.
 
התוצאה היא שאחרי כחצי שעה בה הוא מדגים על הפנים שלי סוגים שונים של מוצרי קוסמטיקה עלומים, שעד עכשיו אין לי מושג מה עושים בהם, ואני מהנהנת בהתלהבות בכל פעם מחדש, כי אין לי שום יכולת לדעת איזה שפופרת מניבה את המראה הכי פחות פלסטי ואת המגע הכי פחות מגעיל על העור (ליותר מזה אני באמת לא מצפה), אני יוצאת ובחיקי שקית קטנטונת עם שתי שפופרות חשודות למדי, שאין לי מושג מה עושים איתן בבית, למעט העובדה שמורחים אותן על הפנים. במברשת שיער טבעי, כמובן.
 
בדרך הביתה אני תוהה - למה אנחנו עושות את זה לעצמנו? זה מתחבר, כמובן, לפוסט המצוין של שרה בנושא. מה מוביל אותנו להתייפות, לכאוב כל קמט ולשנוא כל שערה לבנה? זה בשבילם או בשבילנו? ואם זה בשבילנו - למה אנחנו לא יכולות לקבל את השינויים בגוף כתהליך טבעי, מקביל למשל לתבונה שאנחנו רוכשות במשך השנים. או שבכל מה שקשור למראה חיצוני התבונה הנרכשת נעצרת על הסף ולא מצליחה לחדור אלינו (או רק לחלקנו)?
שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 14/3/2007 03:25, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי, על עצמי לספר ידעתי
104 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של לי ב-17/3/2007 11:41

feel good movie

 

 

זה אכן אדיוטי כמו שזה נראה, ו-כן, זה הומאז' מופלא לגיחוך שבשנות השמונים. הקליפ הפיקטיבי הזה נראה כמו סלט של דוראן דוראן, שפנדאו בלט וניק קרשאו עם קצת תבליני וואם! מפוזרים מעל ונגיעות של א-הא.

 

הסרט Music&Lyrics (לא יודעת אם הגיע לארץ, ואם יגיע בטח יתורגם ל"בית ספר למלחינים מתחילים" או "ליריקה, זה כל הסיפור" או משהו מגוחך אחר) הוא סרט שנועד מיסודו להיות קומדיה רומנטית במשקל נוצה. בן פוגש בת, בן חושב שבת מטורללת, בן מכיר את הבת, בן מתאהב בבת, תקלות וקשיים בדרך ואיחוד בן ובת על רקע כותרות הסרט ומוסיקה סכרינית. שטאנץ כמו ששטאנץ צריך להיות, בלי שום חריגה ימינה ושמאלה. אבל בניגוד לסרטים אחרים מהז'אנר הוא לא ממש מוצלח.

 

במקצה החיוכים והשנינות הוא נגרר מאחור, מתאמץ בעליות ולא ממש סוחב. למרות שהדאחקה החוזרת על הזמר העתיק ומעריצותיו העתיקות עוד יותר (פגישת מחזור של כיתת 87' - נא לא לצחוק על קשישים!) לא רעה, היא ממצה את עצמה אחרי סצינה ורבע, ושאר הרמיזות לג'ורג' מייקל וחבר מרעיו (כן, כן, נא לא לצחוק על קשישים!) מצחיקות בקושי. בתחרות הכימיה בין השחקנים הראשיים הוא משחק בליגה למקומות עבודה - יו גרנט מעולם לא נראה מקומט ופאתטי יותר (גם כשהוא מנסה לצחוק על עצמו, וכבר אמרנו - לא לצחוק על קשישים!) ודרו בארימור, מצטערת, היא לא מוצלחת בתפקיד רומנטי ראשי. מקסימום החברה המאגניבה של הגיבורה. בקיצור, לא מחזיק מים. בוודאי לא יכול להכלל ברשימת ה-feel good movie האולטימטיבית (שמחייבת טקסט שנון ובלתי מנג'ס, גיבורים שניתן להזדהות איתם או לפחות לשאוף להיות כמותם או במקומם, ו...מוסיקה. המון מוסיקה טובה. סרט אייטיז שאין לו פסקול הולם לא יוכל להמריא לעולם). 

 

אבל, למרות הכל ועל אף הכל, זו יומית חביבה. בעיקר בגלל שניצולי שנות השמונים העליזות (כל מי שהחזיקה בארון שלושה זוגות חותלות ויותר - שתקום! כל מי שאפסן שלל חולצות וז'קטים עם כריות בכתפיים - שיקום!) יזהו שם את עצמם, לא תמיד באופן מחמיא, אבל לבטח עם שבב צחוק של הזדהות ומבוכה הדדית.

 

בקיצור, תעזבו את הסרט. לכו ישר למקור -

לא, אנחנו לא נראים מפגרים בכלל על הסירה המצ'וקמת הזו כשאנחנו רודפים אחרי יצורה כלשהיא, מרוחה בצבע.

 

הו, החצאיות של זמרות הליווי (והירכיים!). כמה גדולה היא הזוועה!

 

חליפות. במדבר. לפחות זה יותר הגיוני מהמילים...

---

ואחרי יום של feel good לסוגיו, חיכה לי בתיבת הדואר אימייל חביב מחברה שבה בדיוק התפנתה עבודת חלומותי.

תודה. לא תודה (מאד מנומס מצידם להגיב בכלל).

נכון שהסיכוי היה פחות מאפס, ושכמוני יש עוד עשרות אלפים שפונים, אבל תחושת ה"הו, אתם לא אוהבים אותי? לא רוצים אותי?" כה מעליבה.

הלך על ה-feel good. שיט.

שמור   בטל

נכתב על ידי אורזת, 6/3/2007 20:16, בקטגוריות אינטלקט בגרוש וחצי
27 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אורזת ב-11/3/2007 20:30

18,471