הוסף לקבועים שלי
רוצים להמליץ על הבלוג? לחצו כאן
קישור ישיר לבלוג
דף כניסה לישראבלוג
רסס
ברוכים הבאים למועדון המעריצים של שמילקיהו!
כינוי: רונן א. קידר
גיל: 52
חיפוש טקסט בקטעים:
|
א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ש |
|
|
|
1
|
2
|
3
|
4
|
5
|
6
|
7
|
8
|
9
|
10
|
11
|
12
|
13
|
14
|
15
|
16
|
17
|
18
|
19
|
20
|
21
|
22
|
23
|
24
|
25
|
26
|
27
|
28
|
29
|
30
|
31
|
|
הבלוג חבר בטבעות:
« הקומונה של לי » ± « ישראלים בחו"ל » ±
ארכיון:
|
5/2013
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בקטגוריה זו בבלוגים אחרים, לחצו כאן.
הקדוש
הגורו יושב על ההר ברגליים שלובות.
גשם, שמש, עכברושים, ביורוקרטיה - כלום לא מזיז לו. הוא נותן לדברים לעבור. הוא נותן לזמן ללכת, לגשם לשטוף עליו, לשמש לייבש.
קהל מאזיניו מאתגר אותו: עכשיו נסה לעשות זאת על אי בודד. הקדוש נעלם לשנתיים וחוזר שזוף יותר, ואם אפשר - רגוע יותר. עכשיו נסה לעשות זאת בוול סטריט. הקדוש פותח חברת השקעות, מרוויח, מפסיד, נשאר רגוע. הקדוש הוא קדוש.
לקדוש יש אמרות שמתאימות לכל אחד. זה פשוט, תנו לחרדה ללכת, תנו לשאיפות להתמוסס. חיו את ההווה, לא את העבר והעתיד. הסתכלו על האדם ולא על התדמית, ועל עצמכם הסתכלו וראו ריק - לא אגו, לא עצמי, לא השתקפות ציפיות של אחרים. ריק שמוכן להתמלא כל פעם מחדש.
המאזינים מבינים. כמה משפיל להיות זה שנאחז, זה שנתפס על גרגר החול שלו ולא רואה את הסערה סביבו. ההיסטוריה מלמדת שהקדוש צודק: דברים שנראים קבועים חולפים ונעלמים מבלי להשאיר עקבות. המאזינים יכולים לחשוב על מקומם בעולם, קטנים כל-כך. על חוסר החשיבות של כל דאגותיהם מול הדברים הגדולים באמת. הם יכולים אפילו לכתוב את דברי הקדוש בספרים ולהפיצם (הקדוש לא אמר להם לעשות את זה. הוא מעל הדברים החומריים).
אבל הם לא יכולים באמת להזדהות אתו. לקדוש אין חרדה, אין פגמים, אין נפילות. הקדוש לא מתמוטט, לא נופל מההר, לא נאחז בתליון של אהובה ישנה. הקדוש הוא עגול, כמו קרחת, כמו כדור. אין בו זיז להיאחז. וכל עדת המאמינים מבינה בעקיפין דבר אחד שהקדוש לא כיוון אליו: הם אינם קדושים. הם בני אדם.
שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 3/10/2008 10:22 , ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, סיפרותי
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-8/10/2008 10:24
יומנבית ד': לאן הולכים מכאן
נתחיל בחדשות הטובות: אסנת ופסנתרנה שיחייה זכו במקום שלישי בתחרות בברלין וינגנו מחרתיים בקונצרט הסיום. זה אמנם לא מקום ראשון, אבל זה בהחלט הישג. לא אכתוב יותר מזה, כי אני לא רוצה לסבול מעידכוניטיס, ואחרי הכל - זה הבלוג שלי.
בגזרה הביתית נרשמו היום גם כמה הישגים, או יותר נכון - קרבות עם דרקונים שיצאתי מהם לפחות בתיקו. פתח את הבוקר טכנאי האינטרנט המובטח, שפשוט לא הגיע. אחרי שתי שיחות ארוכות ומרגיזות עם מרכז השירות התברר שמישהו פישל בברלין, ושההודעה הגיעה למרכז השירות בזארברוקן רק היום אחר הצהריים, מה שגרם כמובן לכך שהסמן המוקדם ביותר שהטכנאי יכול להגיע הוא יום ב' בבוקר,ולא יעזור כמה פעמים אגיד 'איש בין נישט צופרידן' (אני לא מרוצה). אז למה תיקו? כי בכל השיחות הארוכות עם מרכז השירות הצלחתי להתבטא בצורה מסודרת, שקולה ועניינית *בגרמנית* כשכולם מבינים אותי ואני אותם. וזה כבר גרם לי להרגיש שנלחמתי וניצחתי. דרקון נוסף הוא הרצפה במטבח, שלאסנת לא היה זמן לשטוף לפני שנסעה, וזה בד"כ הג'וב שלה. אחרי שלושה ימים של הזנחה נכנסתי לעניין בכוח, תוך זמזום שירים מעודדים, ועכשיו היא מבריקה. וזה הישג של ממש בהתחשב בכך שהייתי כל היום בסוג של מאבק בחרדה, הן בגלל האינטרנט והן בגלל הלחץ לקראת שמיעת תוצאות התחרות של אסנת. מה שכן, שמעתי עוד פעמיים את פסקול המיוזיקל של באפי, מה שמביא אותנו לשש פעמים (ארבע הקשבות ושתי צפיות). יש לציין שהפרק לא רק משתפר מפעם לפעם (ומשתפר עם הצפייה בעוד פרקים מהעונה) אלא שההקשבה המדוקדקת למילות השירים גרמה לי סופית להבין שהפרק (וכל העונה) עוסק כולו, מתחילתו עד סופו, באקזיסטנציאליזם. פעם אכתוב על זה מאמר שלם, שכבר מתגלגל לי בראש (למה אין מכונה כזו שקוראת את הרעיונות מהמוח שלי ומוציאה מאמר מסודר למחשב או על נייר? זה כל-כך מייגע לכתוב הכל אחרי שכבר גילגתי את זה בראש, וגם אף פעם לא יוצא טוב כמו שחשבתי). בשתי מלים (רחוקות מכל יומרה לדיוק) האקזיסטנציאליזם דורש מהאדם להגדיר את משמעות חייו, בין השאר ע"י הצגת השאלה 'למה לא להתאבד'. הוא טוען שרק מתוך העימות עם המוות נוצרים החיים בלוא תפארתם, ונמצאת הסיבה הקיומית שלהם (שהיא שונה לכל אדם ואדם). חובבי באפי יכולים כבר להבין איך זה מתקשר (ואותם אני שואל - האם מישהו כבר כתב על זה משהו בעברית? חבל לכתוב מאמר שלם ולגלות שהקדימו אותך). בכל מקרה,מתוך הציווי הקטגורי הזה 'לעשות משהו', והפיתוי העז של השמיים הכחולים בחוץ, יצאתי לקראת שקיעה אל הזאאר, חמוש במצלמה, בבלוק כתיבה ובעיפרון. לא הספקתי להגיע אפילו לנהר כשמשהו יוצא דופן אירע, אולי איזו תגובה של הקוסמוס למהלך האקטיבי שלי. הכל החל כשצילמתי בית נאה למדי, מכוסה מטפס סתווי, ברחוב של הכנסייה, הגולש לנהר:
מיד אחרי הצילום ניגש אלי גבר גרמני חביב, והציג את עצמו בשם מר אגלר, בעל הבית שצילמתי. ובמקום לתאר מה קרה בהמשך, הנה הטקסט (פרוטו-שיר?) שכתבתי אחר-כך, בישיבה מול הזאאר, על האירוע (הופעת בכורה עולמית):
המהנדס הֶר אֶגלֶר החמיא לי על הגרמנית (האנגלית שלו, ציין, טובה פחות) וסיפר איך עברה עליו ילדותו בבניין בו אנחנו גרים כעת, בשלוש דירות שונות שאף אחת מהן אינה שלנו. הוא הראה לי את המדרגות הלולייניות המקורית מאלף תשע מאות וארבע ואמר שטייל הרבה בעולם אבל לישראל עוד לא הגיע. עלי המטפס שינו צבעם לצבע יין כמו זה האדום שמכין המהנדס במרתף הבית אותו קנה ושיפץ לפני עשרים שנה, 500 מ' מהמקום בו נולד בזארגמונדרשטראסה שמונה שהוא נכון לרגע זה ביתנו. בסוף הוא מלמל nice to meet you ואני התפתלתי כדי לומר בדיוק אותו דבר בגרמנית.
זה עדיין ממש ממש ראף-קאט אז בזהירות עם ההערות. לפני סיום, אם כבר, קבלו גם תמונה של שדירת העצים ליד הזאאר במלוא סתוויותה:
לחובבי העברית - נדמה שאפשר לומר שזה סטיו עצים בסתיו, לא?
כאן ההלך הבודד, זארברוקן, יומנבית ד', עבור.שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/10/2007 20:55 , ושייך לקטגוריות סיפרותי, בשבילנו זו אירופה אירופה, עונות השנה, תמונות
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
0 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-8/10/2007 10:33
אשמה יצירתית
כשהייתי בקורס מנחי סדנאות כתיבה של מתא"ן, היתה לנו סדנא עם מנחה אורח, שהוא גם סופר צעיר ומצליח, נקרא לו ס'. אחרי שדיברנו הרבה על הנחיה, יצא לנו גם לשאול על טכניקת הכתיבה שלו, ואז הוא סיפר לנו איך כתב את הספר הראשון שלו. מסתבר שבאותה תקופה היתה לו עבודה קבועה (משהו פקידותי אם אני לא טועה) מתשע עד חמש, ואחרי העבודה הוא היה חוזר הביתה, מדליק את המחשב ומתיישב לכתוב, עד השעה עשר, ואז מכבה את המחשב והולך לישון. וחוזר על זה כל יום. קראתי פעם ראיון עם דוד גרוסמן, שבו סיפר על איך הוא 'עובד בלכתוב'. קראתי גם משהו דומה על סטיבן קינג. מכל הסיפורים האלה מתגנבת לפעמים ללב התחושה שכתיבה טובה באמת, כמו כל מקצוע, דורשת עבודה, אימון, זמן, התמדה. בין אם מדובר בכתיבה עצמה, בעריכה או בהכנה (תרגילי ריכוז, כתיבת רצף, תרגילי התבוננות), נראה שצריך להשקיע זמן ואנרגיה בתחום כדי ליצור משהו איכותי (וזה לא מפתיע - חישבו כמה זמן צריך הכנר להתאמן כדי להצליח). הסיפור של ס' גם רומז לכך שגם אם אף אחד לא משלם לך כדי לכתוב, אפשר למצוא מספיק זמן לכתיבה רצינית; ומאחר שאי אפשר יותר להאשים את המערכת, האשמה חייבת ליפול על הכותב עצמו. כי כמה שאנסה, אין סיכוי שאקדיש את כל השעות שבהן איני עובד לכתיבה. למעשה, ההפך הוא הנכון: הכתיבה חוטפת פה ושם דקות גנובות, בקצה של יום או בתחילתו, ביום א' פתאומי שבו לא עושים כלום או בהמתנה לרכבת. והאשמה לא מאחרת לבוא. "אינך יוצר באותה רצינות שהיית יכול," אני אומר לעצמי, ועצב קיומי נופל עלי (בעיקר כשסגריר בחוץ). כאילו נדרש רף מסוים של שעות בשבוע כדי שאוכל לראות את עצמי כיוצר. אוסקר וויילד אמר שהוא מעדיף להכיר סופרים גרועים ולא סופרים טובים, כי הסופרים הטובים כותבים את החיים שהם מפחדים לחיות, והסופרים הגרועים חיים את החיים שהם מפחדים לכתוב. אני אוהב לחיות - לבשל, לאהוב, לצאת, להכיר, לטייל, לחוות - וזה לא משאיר הרבה זמן לכתיבה. האם, כפי שוויילד טוען, נידונתי להיות סופר גרוע?
הבלוג, אגב, משחק תפקיד כפול בבלגן הזה. בחיי היומיום הוא עוד אחד מגנבי הזמן, האשמים בשדידתו של זמן הכתיבה היקר ובהסטת רעיונות טובים לפוסטים במקום לשירים. אני מתגונן בטענה שהכתיבה בבלוג היא עבודה יצירתית (בעיקר בחלקים הפחות קוהרנטיים), ובכך הופך אותו לאחד מהטובים; אבל אז מוחלפת אשמת האי-כתיבה באשמת האי-כתיבה-בבלוג, ויומיים ללא פוסט (כפי שחלפו עכשיו) יוצרים מחדש את האשמה היצירתית התמידית. וכפי שהאשמה היצירתית הרגילה אינה נרגעת אחרי כתיבת שיר, גם הפוסט הזה לא ישכך לגמרי את אשמת הזנחת הבלוג; אבל אולי קצת. שמור בטל
נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/8/2007 10:16 , ושייך לקטגוריות אמנות, סיפרותי, שחרור קיטור
הוספת תגובה
הצגת תגובות כאן
1 הפניות (TrackBack) לכאן
קישור ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'
הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של Nilly ב-9/8/2007 17:13
הדף הבא דפים: 1 2 3 4 5 6
|