עוד באירופה הוא היה סקפטי
השבוע - מאתמול ועד יום א' - נערכות הבחירות לפרלמנט האירופי. אם לא ידעתם את זה, אל תרגישו רע: מעטים מחוץ לאירופה מדווחים על הבחירות הללו, וגם באירופה לא כל-כך שמים עליהן - בין השאר בגלל שבמדינות רבות ניצלו את ההזדמנות שכולם כבר הולכים לקלפי והצמידו לבחירות האירופיות גם כל מיני בחירות מקומיות. וכך, בעוד שידידינו הגרמנים יודעים להסביר למה לא להצביע למפלגת השמאל החדשה של אוסקר לה-פונטיין בבחירות למועצה האזורית, או שהם בדרך כלל הולכים עם ה-SPD אבל דווקא מחבבים את ראש העיר מה-CDU ומתכוונים לתת לה עוד קדנציה - הרי שבעניין הפרלמנט האירופי הם לא ממש יודעים אפילו להסביר מי נגד מי.
ואולי הגישה המתעלמת הזו היא הגורם לתוצאות הסקרים, שחוזיםהתחזקות משמעותית של מפלגות השוליים, ובפרט של מספר מפלגות יורו-סקפטיות. המונח המוזר הזה לא מתייחס דווקא לחמישייה הקאמרית, אלא לגופים ומפלגות בפרלמנט האירופי המביעים חוסר שביעות רצון מהתהליך המתמשך של איחוד אירופה, ומעוניינים לעצור אותו (המתונים) ואף להפוך את כיוונו (הקיצוניים). יש בין המפלגות היורו-סקפטיות גם כאלה שמעוניינות שארצן אף תפרוש לגמרי מהייחוד (למשל מפלגת 'בריטניה העצמאית'). אבסורד של ממש נוצר כשמפלגות אלה מתחילות לפעול יחד וליצור גוש יורו-סקפטי בפרלמנט האירופי: מדובר בעצם במפלגה פוליטית החותרת תחת עצם קיומו של הפרלמנט שבו היא מיוצגת.
לא קשה למצוא סיבות להתחזקות היורו-סקפטיות - ראשית, ברור שמשבר כלכלי (שלא לדבר על 'עוני נורא') גורם לאנשים לפקפק בכל מיני חזונות אוטופיות של 'אירופה גדולה ומשגשגת'. גם האדישות, והתחושה שלפרלמנט האירופי אין חשיבות, משחקת כאן תפקיד - הרבה יותר קל להצביע הצבעת מחאה (ולהוציא את העצבים על הממשלה הנוכחית ועל מפלגת האופוזיציה הגדולה) כשזה 'לא נחשב', ואז לחזור למפלגות המקובלות בבחירות הארציות.
מה שכן, הצד המדאיג ביותר בכל ההתחזקות הספקטית הזו, הוא שכמה ממפלגות-השוליים הצפויות להתחזק מאוד ממוקמות בשוליים הימניים של המפה, ולא רק סקפטיות בנוגע לאיחוד אירופה אלא גם בנוגע למהגרים, לרב-תרבותיות ולזכויות אזרח. 'מפלגת החירות' של חירט וילדרס ההולנדי היא דוגמה טובה לאיום מהסוג הזה. המקבילה הגרמנית שלה, ה-NPD, הרבה פחות רלוונטית - היא לא זוכה ליותר מאחוז אחד של תמיכה ברוב המדינות הפדרליות בחלק המערבי של גרמניה, וגם במזרח מיוצגת רק ברמה המקומית - אבל לא פחות מפחידה; היום מצאתי פלייר שלהם ברחוב ליד הבית וקריאה מהירה הביאה אותי להבנה שהם מתנגדים בערך לכל עמדה שאני בעדה ולהיפך. מה שנקרא, דע את האויב.

(יש כבר פוסט ערבי-ירדני על האש, אבל אירופה מצביעה וזה היה יותר אקטואלי. בקיצור, לא לדאוג)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/6/2009 00:15, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, בשבילנו זו אירופה אירופה, הגרמנים האלו...
13 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של pgklowr ב-17/2/2013 10:22

---

אין תירוצים
השיטה אשמה, אומרים השרים החדשים, ונדמה לי שאפילו הם יודעים שהם משקרים. שום דבר משמעותי לא השתנה בשיטת הבחירות בישראל - פרט לניסיון לעבור לבחירה ישירה של ראש הממשלה לכמה שנים. 'העם רצה אחדות', טוענים אותם שרים, אבל שוכחים להזכיר שני דברים: שהעם רצה אחדות עם ציפי לבני ולא עם אהוד ברק, ושגם בממשלות האחדות של שנות ה-80 לא היו כל-כך הרבה שרים. בממשלת הרוטציה של שמיר ופרס ב-1984 היו 97 ח"כים - ורק 25 שרים (יחס של 3.88 ח"כים לשר). בממשלת האחדות השנייה, שהוקמה ב-1988, היו 95 ח"כים, ושוב 25 שרים (3.8). בממשלת שרון היו אמנם 30 שרים - אבל גם 89 ח"כים (2.96).

לעומת הממשלות האלה, שהיו באמת ממשלות אחדות ונתמכו בידי כשלושה רבעים מחברי הכנסת, נתניהו הקים ממשלה מהסוג הנפוץ ביותר בישראל בזמן האחרון - מה שמכונה 'ממשלה רחבה': מפלגה גדולה אחת, פלוס כמה מפלגות בינוניות וקטנות שצריך כדי להגיע ל-70 ח"כים. כך היה בממשלת נתניה הראשונה (שאגב, היתה דומה מאוד לנוכחית - ליכוד + ש"ס + מפד"ל + יהדות התורה + מפלגה רוסית חילונית +מפלגה ששורשיה במפא"י ובראשה גיבור מלחמה). כך היה בממשלת ברק (למרות קריאות ה'רק לא ש"ס'). כך היה גם בממשלת שרון, עם שינוי. אבל אף אחת מהממשלות האלה לא התימרה להיות ממשלת אחדות ולא שברה את השוק כמו הנוכחית. ממשלת אולמרט, למשל, החלה את דרכה עם 67 מנדטים ו-24 שרים - יחס של 2.79 .בממשלת נתניהו קיבלנו יחס חסר תקדים של 74 ח"כים ל-30 שרים - 2.46 ח"כים לשר, וזה בלי לספור הרבה יותר סגני שרים מאשר בממשלות 'מנופחות' קודמות.

אומרים ש'זה מחיר היציבות', אבל נשאלת השאלה - איזו יציבות? ב-30 השנה האחרונות, לצד עלייה מתמדת של מספר השרים יחסית למספר הח"כים, נרשמת ירידה מתמדת באורך חייהן של הממשלות. הממשלה האחרונה בישראל שנותרה יציבה למשך כל כהונתה - כלומר כיהנה ארבע שנים תמימות - היתה ממשלת בגין הראשונה (1977-81) והיא כללה 77 ח"כים ו-20 שרים בלבד (יחס של 3.85, אבל מה שמדהים יותר הוא שהיו בה שלושה ח"כים יותר מאשר בממשלה הנוכחית, אבל *עשרה* שרים פחות. ורק ארבעה סגני שרים).

אומרים שהפלגנות היא הבעיה, שההתפוררות לרסיסי מפלגות גורמת לכל מפלגה לדרוש יותר ויותר. אבל ב-77 היום בממשלה שש סיעות - ממש כמו היום - ואחת מהן היתה סיעת יחיד. וב-96, בממשלת נתניהו הראשונה, היה הליכוד במצב דומה (אז עם 32 מנדטים, היום עם 28) והממשלה הורכבה גם אז משש סיעות בדיוק - וראה זה פלא, הסתפקנו ב-19 שרים על 66 ח"כים (3.47). יתר על כן, את טענת הסחיטה צריך להפנות למפלגה שקבלה הכי הרבה שרים יחסית לגודלה, וזהו כמובן הליכוד: 14 שרים למפלגה של 28 מנדטים בקואליציה - יחס של שני ח"כים לשר.

במלים אחרות, כפי שאומרת הכותרת, אין תירוצים. זה לא השיטה, לא הפילוג, לא העם - פשוט הפוליטיקאים החמדנים של היום. הם אשמים בממשלה הגרנדיוזית, שבקרוב לא תוכל אפילו לטפס במדרגות מרוב משקל עודף.




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 31/3/2009 23:53, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, אקטואליה, שחרור קיטור
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-4/4/2009 00:35

---

השקר שהפך לאמת

במשך כל מערכת הבחירות נדתי בראשי לאנשים שאמרו 'אני מצביע ברק', 'אני מצביע לבני' או 'אני מצביע ביבי'. ניסיתי פעם אחר פעם להסביר שלא רק שהבחירה הישירה לראשות הממשלה כבר מזמן אינה אתנו, אלא שבשיטה הישנה אין שום כלל המצביע על כך שראש המפלגה הגדולה ביותר מרכיב את הממשלה, ולמעשה הנהוג הוא הפוך: הנשיא מתייעץ עם כל הסיעות, ומטיל את הרכבת הממשלה על מי שנראה לו בעל הסיכויים הטובים ביותר להרכיב ממשלה - בדרך כלל מי שיותר ח"כים המליצו עליו. כתוצאה, הצבעה לקדימה במקום לעבודה (או למרצ) אינה משנה מבחינת 'מי ירכיב את הממשלה'; וכך גם הצבעה לליכוד ולא לאיחוד הלאומי, נניח יתר על כן, בעקבות העובדה הזו, היה ברור שהמרוץ לראשות הממשלה הוכרע - גוש הימין קיבל 65-70 מנדטים בכל הסקרים, והסיכוי לגוש חוסם היה קלוש. .

ניסיתי לגרום לאנשים להגיד 'אני מצביע קדימה' - כדי שידעו שהם מכניסים לכנסת את עתניאל שנלר ואורית זוארץ (מס' 27 ו-28 בקדימה) במקום את זהבה גלאון או עינת וילף (14 בעבודה). ניסיתי להבהיר להם שחיזוק קדימה פירושו בחירתם של הנגבי, בראון ורמון בתור שרים. אבל למרבה הצער, הקמפיינים של שתי המפלגות הגדולות עשו הכל כדי לטשטש את המפלגה ולהדגיש את המנהיג. באתר של קדימה, למשל, אפשר לחשוב שפתרו את בעיית השכפול האנושי, ומריצים לכנסת רשימה של 120 ציפי-לבניות.

השקר של 'הבחירה האישית' ו'המפלגה הגדולה ביותר' קודם גם על ידי הליכוד, שרצה למנוע זליגה של קולות לישראל ביתנו. אלא שהשקר הזה, שהליכוד וקדימה קידמו, התפוצץ עכשיו לליכוד בפנים. בשיטה המקובלת בארץ, ברור שבנימין נתניהו ירכיב את הממשלה הבאה; אבל מאחר שביבי וחבריו קידמו חזק מאוד בציבור את 'הקרב בין ציפי לביבי', רבים מאמינים היום ש'ציפי נצחה' ולכן יש לתת לה לפחות את ההזדמנות להקים ממשלה. והלך הרוחות הציבורי הזה עשוי להשפיע על הנשיא (שלא ידוע באהבת נתניהו) - ובכך להפוך לנבואה המגשימה את עצמה.

יתר על כן, בין הקולות הנשמעים לשינוי שיטת הממשל, יש המנסים לקבוע שהנשיא חייב להטיל את הרכבת הממשלה על ראש הסיעה הגדולה ביותר - מה שיהפוך את השקר המוסכם לאמת קבועה בחוק. עד כדי כך השתרשה בישראל תחושת ה'מנהיגות האישית', ששאובה ממשטרים נשיאותיים כמו ארה"ב - הישראלים כמהים ליציבות ולוודאות, אפילו במחיר עיוות קשה של רצון הבוחר. אולי בבחירות הבאות באמת אפשר יהיה לומר 'אני מצביע לבני' ולהיות צודק; אבל אני חושד שבמצב כזה יהיו הרבה יותר כאלה שיגידו 'אני מצביע ליברמן'.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/2/2009 11:17, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, אקטואליה
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של miss kitty fantastico ב-14/2/2009 13:15

---

חסומים
אחד המאפיינים המובהקים של מערכות הבחירות האחרונות בישראל הוא המיאוס מהמערכת הפוליטית. אולי בגלל הבחירות החוזרות-ונשנות ללא שינוי משמעותי במסרים ובדמויות, ואולי סתם כתסכול מהמצב הלא-משהו, שוב ושוב חוזרות המנטרות 'אין למי להצביע', 'נמאס מפוליטיקאים', 'צריך משהו חדש' וכולי. התסכול המתגבר הזה מתבטא בירידה משמעותית באחוזי ההצבעה, אבל בניגוד למה שאפשר אולי לצפות, לא מוביל למסקנה המתבקשת, הלוא היא הצבעה בעד מפלגות חדשות ומועמדים חדשים.
ולא שחסרות אופציות: בשנים האחרונות רצו לבחירות (ונכשלו) הצעירים האידיאליסטיים וחדורי-ההתלהבות של 'ישראל אחרת'; עוזי דיין, איש 'נקי' ובעל עקרונות ממשפחה טובה, ומפלגתו 'תפנית'; 'הירוקים', מפלגה המיוצגת בפרלמנטים רבים בעולם, עם תשתית ברמה המקומית ואידיאולוגיה שרבים תומכים בה; ו'עלה ירוק', שהמסרים הסוציאל-אנרכיסטיים שלה (והתמיכה בלגליזציה) אמורים להתלבש מצוין על עמדותיהם של אלה שמאסו בפוליטיקה המקובלת.
אבל למרות המבחר הזה, ולמרות המיאוס מהמבחר הקיים, הכנסת מפלגה חדשה לכנסת ישראל היא עדיין משימה קשה במיוחד. עד הבחירות הקודמות, ההיגיון המקובל היה שכדי להכניס מפלגה חדשה לכנסת צריך להעמיד בראשה דמות ציבורית מוכרת; התזה הזו מתבססת על בחירות 1999, אז נכנסו לכנסת 'שינוי' של טומי לפיד, 'מפלגת המרכז' של יצחק מרדכי ו'ישראל ביתנו' של ליברמן. אבל התזה הזו התערערה כשעוזי דיין ופנינה רוזנבלום לא הצליחו להיכנס לכנסת, והתמוטטה סופית בבחירות הקודמות, כשהגימלאים הצליחו [1]. כחלופה, אני מציע את התזה הפרדוקסלית הבאה: 'מפלגה חדשה בישראל עוברת את אחוז החסימה אם ורק אם היא עוברת את אחוז החסימה'. המשפט הזה הוא חסר מובן, אבל כל מה שצריך כדי להפוך אותו לתזה מסודרת הוא להוסיף בסוף, בסוגריים, את המילה 'בסקרים'.
כי באקלים שבו נמאס מהפוליטיקאים, וכולם מחפשים אופציה אחרת, כל מה שצריך כדי להיכנס לכנסת הוא לגרום לאנשים להאמין שהם אינם זורקים את קולם לפח, ושהם חלק מהשינוי. סקר שקראתי מציין, למשל, ש-7% מהנשאלים אמרו שהיו מצביעים לתנועה הירוקה-מימד אם היו יודעים שהיא תעבור את אחוז החסימה. שבעה אחוזים זה יותר משמונה מנדטים, אבל זה בהחלט נשמע אמין: ברגע שהיתה תחושה ש'שינוי' עוברת את אחוז החסימה (בגלל גל תקשורתי בעקבות מינוי לפיד) היא זינקה לשישה מנדטים; ברגע שהיתה תחושה שהגמלאים עוברים - בגלל שני סקרים של הרגע האחרון - הם זינקו לשבעה. אני חושד שגם 'הירוקים', עוזי דיין ו'עלה ירוק' (בשיאם לפחות) היו זוכים לאחוז דומה של מצביעים - אם מישהו היה מבטיח למצביעים הפוטנציאליים שהמפלגה תעבור את אחוז החסימה.
התופעה הזו אינה חדשה, ומוכרת בכל מקום. אחוז החסימה האפקטיבי גבוה משמעותית מאחוז החסימה האמיתי. אלא שנראה לפי הנתונים הללו שאחוז החסימה האפקטיבי בישראל היום גבוה במיוחד, ועומד על כ- 7-8% - דווקא בתקופה שבה רבים משוועים לשינוי, לפוליטיקה חדשה. איך זה קרה?
שני גורמים חברו ליצירת אחוז החסימה האפקטיבי המאיים: העלאת אחוז החסימה, והסקרים.

העלאת אחוז החסימה - בשבילנו או בשבילם?
עד 1992 עמד אחוז החסימה בבחירות על אחוז אחד - קצת יותר מהמודד למנדט, אבל לא באמת משוכה קשה מדי. אחוז החסימה הנמוך גרם לכמה פאדיחות - בהם כניסתם של פלאטו שרון ושל מאיר כהנא לכנסת, ולקראת בחירות 1992 החליטו המפלגות הגדולות להעלותו. בין השאר, המטרה היתה למנוע רסיסי מפלגות שיוכלו לסחוט את המפלגות הגדולות תמורת מקום בקואליציה (זה כמובן לא עבד). באורח אירוני, מפלגת 'התחייה', שנמנתה עם התומכות הגדולות בשינוי, היתה הנפגעת הראשונה שלו, ולא עברה את אחוז החסימה.
כמו תמיד, יד שמאל לא ידעה מה יד ימין עושה, ובמקביל להעלאת אחוז החסימה הוכרזו בחירות ישירות לראשות הממלה, שהחלישו עוד יותר את המפלגות הגדולות. בניסיון אחרון לעצור את הסחף החליטו בשנת 2004 מפלגות הקואליציה דאז - הליכוד, שינוי, המפד"ל והאיחוד הלאומי - להעלות שוב את אחוז החסימה, מתוך אמונה שהדבר אינו פוגע בהם. במסגרת 'רבותי, האירוניה חוזרת', לא עברה שינוי את אחוז החסימה ב-2006, ואילו המפד"ל והאיחוד הלאומי עסוקות במאבק מתיש נגדו בבחירות הנוכחיות.
במלים אחרות, להעלאת אחוז החסימה אין שום קשר ישיר ליציבות שלטונית (נהפוך הוא, קצב הבחירות מאז שהועלה רק התגבר) אלא רק לרצונן של הגדולות להישאר גדולות, ולרצונם של אותם פוליטיקאים להישאר במקומם ולמנוע מתחושת המיאוס והמחאה להתבטא באמת בקלפי.

שקר הסקרים
ב-1984 נכנסה לכנסת מפלגה חדשה, שאף אחד לא הכיר, ואף אחד לא חזה את הצלחתה. אני זוכר היטב את השוק כשש"ס הגיע משומקום, זכתה בארבעה מנדטים ושינתה את מפת הפוליטיקה בישראל. אבל ב-1984 לא היו סקרים כל שני וחמישי, ולכן היה קל יחסית למפלגה לשכנע את קהל היעד שלה, 'המקופחים', ביכולתה לעבור את אחוז החסימה ולייצג אותם בכנסת.
אבל היום, כשרבים מצביעים לפי מה שהם קוראים בסקרים, נוצרת בעיה שמזכירה את עקרון אי-הוודאות של הייזנברג: עצם המדידה, עצם עריכת הסקר, משנה את התוצאות. גם אם למפלגה יש תמיכה יחסית גבוהה בציבור, היא לא תהפוך לאופציה סבירה עבור רבים מהמצביעים עד שסקר כלשהו (ועדיף כמה סקרים) יראה שהיא עוברת את אחוז החסימה. אבל כדי שזה יקרה, צריך ששני אחוז (!) יגידו בסקר שהם מצביעים למפלגה הזו (לא 'שוקלים להצביע', לא 'חושבים שהם נחמדים'. מצביעים!). ועם כל האידאולוגיה, קשה מאוד לשכנע שני אחוז מהמצביעים (שישים ומשהו אלף איש) להתחייב למפלגה שנראית (מבחינה ציבורית) כמו זריקה של הקול לפח.
את האפקט הבעייתי הזה מחדדות עוד כמה בעיות בסקרים, שאנשים לא מודעים להם. למשל העובדה שטווח השגיאה בדגימה של הצבעה למפלגות קטנות גדול בהרבה מאשר עבור מפלגות גדולות (מסיבות סטטיסטיות שלא אתעכב עליהם). או 'בעיית הסלולריים', שעלתה במהלך הקמפיין של אובאמה - העובדה שלצעירים רבים אין טלפונים קוויים, והם בדיוק המצביעים הפוטנציאליים למפלגות-מחאה חדשות. או העובדה שבסקרים רבים נותנים לנשאל רשימה סגורה של מפלגות, וכדי לבחור במפלגה אחרת עליו לנקוב בשמה באופן אקטיבי.
כל הבעיות האלה מעוותות את כוחן של מפלגות קטנות וחדשות בסקרים - וכתוצאה, מסיטות מהן קולות רבים של מצביעים רציונליים, שלא רוצם שקולם ייזרק. ואז, כ'נבואה שמגשימה את עצמה' מסתבר ש'הסקרים צדקו', והמפלגה החדשה לא עוברת. וכך נשכחת ונזנחת בצד הדרך העובדה שהסקרים הם שהובילו לכישלון (ההוכחה הטובה ביותר היא הפספוס של הסקרים לגבי הגמלאים בבחירות הקודמות).

סיכום
אחוז החסימה בישראל אינו גבוה, עקרונית, אבל צריך לקחת בחשבון שבמדינות אחרות עם אחוז חסימה גבוה יחסית (גרמניה למשל) יש כל מיני מנגנונים אזוריים שעוקפים את אחוז החסימה ומאפשרים כניסה של כוחות חדשים. במצב של מיאוס הולך וגובר מהמערכת הפוליטית, אחוז החסימה - שחוסם את דרכם של כוחות חדשים אל הכנסת - מוביל לתסכול הולך וגובר בקרב שכבות הולכות ומתרחבות, לאובדן האמון בכנסת, לירידה באחוזי ההצבעה ובסופו של דבר - להידרדרותה של הדמוקרטיה בישראל.

[1] באופן אירוני, דווקא בבחירות הנוכחיות מנסים הגמלאים את הטריק הישן של הדמות המפורסמת, ומנסים להציל את מעמדם באמצעות גדעון רייכר.
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/2/2009 11:10, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, מונולוגים מהאמבט, לפחות רוסיה
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-10/2/2009 00:11

---