לדבר ולשתוק
1. זכות הדיבור
מדי פעם אני יוצא מהמקלט המבוצר של הבלוג שלי, שבו דעותיי נראות סבירות והגיוניות, לשטח ההפקר של וויינט, שם כל דעה שמשמאל לליברמן נחשבת לסוג של מחלת נפש. בהיותי בגרמניה, שכנעתי את עצמי שמטקבקי וויינט לא מהווים שום מדגם מייצג של כלום, ושמדובר בסך הכל בספורט (משהו בנוסח 'מי שיותר קיצוני מקבל ארטיק'). אבל במלחמה האחרונה החלו לקרות כמה דברים, ודיברתי עם כמה אנשים, ויחד עם הטוקבקים החלה להצטייר תמונה אחרת.
זה מתחיל באוניברסיטת חיפה, שאסרה על פעילות פוליטית בשטחה 'מחשש להפרות סדר' (האם פעילות פוליטית נאסרה גם בזמן ההתנתקות?); זה נמשך באיום להגביל את המחאה בתל אביב (זכותם של המפגינים להניף איזה דגל שהם רוצים); זה מתקשר לניסיונות לדחות את הבחירות (מהלך אנטי-דמוקרטי שיש לנקוט רק במקרים קיצוניים); וזה מתבטא בעיקר באיזו אווירה של התלהמות כלפי כל מי שמעז להיות נגד המלחמה או נגד המשכה 'עד להשגת כל היעדים' (מישהו יודע מה הם כל היעדים?), או מעז להרהר באפשרות שקברניטינו לא יודעים הכי טוב.
כי איכשהו, כשרוחות המלחמה נושבות, אנשים שוכחים שיש להם פה ודעה. איכשהו הם מאמינים שרק שיקולי ביטחון וכל מיני דיווחי מודיעין סודיים הם שמנווטים את החלטותיהם של ראש הממשלה ושר הביטחון. וזאת למרות העובדה שראש הממשלה הוא אולמרט, שרוב הציבור לא היה קונה ממנו מכונית משומשת, ושר הביטחון הוא ברק - שלפני המלחמה נראה כמי שייקח את מפלגת העבודה למספר חד-ספרתי של מנדטים. אותם אנשים, שהציבור הישראלי לא קונה מהם בימים כתיקונם אף מילה, הם עכשיו האורים והתומים לגבי מה ניתן להשיג וכמה כוח יש להפעיל כדי להשיג אותו (התשובה הפופולרית ביותר, כמובן, היא 'יותר כוח').
מדובר בשני אפקטים שמשלימים זה את זה: ראשית, תופעת 'כשהתותחים רועמים, כולנו שותקים', הרואה בכל מתיחת ביקורת בימי מלחמה משהו שווה ערך לפרסום מיקומם המדויק של כוחות צה"ל המתקדמים; שנית, תחושת הכעס והנקמה המחלחלת בציבור, וגורמת לרצון ב'יותר כוח' (ולכן לפופולריות של מי שנראה כנוקט גישה זו). השילוב הזה מפחיד: לפי וויינט, יותר מ-90% מהציבור היהודי תומכים במבצע, וקיומו של רוב כזה בהחלט יכול לתת את התחושה שמי שלא מסכים אתך הוזה או מסוכן. צרפו לכך 'מצב מלחמה' שבו באופן טבעי חושדות רשויות החוק באזרחים, ותקבלו סכנה של ממש לחופש הדיבור.
מנקודת המבט שלי (ותקנו אותי עם אני טועה) ישראל מידרדרת במהירות במדרון הפשיסטי. דמוקרטיה לא-יציבה, עם חילופי שלטון תכופים, קושי ביצירת קואליציות ומיאוס מפוליטיקאים ייצוגיים, היא כר פורה להשתלטות; אויב דמוני, שאין איתו שום פשרות פרט לחיסול טוטאלי, הוא דגל מושלם ל'איחוד העם' סביבו; וחשדנות כלפי כל מי שחושב באופן 'לא פטריוטי' היא כפסע מהדרישה לנקוט צעדים להגבלה ואף לביטול של חופש הדיבור. וזו בעיני התוצאה הקשה ביותר של המלחמה (או אולי הדבר הקשה ביותר שנגלה כתוצאה ממנה).

2. החובה לדבר
אחד מ'הנחות היסוד' של הקונצנזוס הישראלי החדש היא 'לא לדבר עם החמאס'. ציפי לבני, למשל, יצאה מגדרה כדי להבהיר שלא באופן ישיר, ולא באופן עקיף, ובשום מקרה לא נדבר עם החמאס. על פניו, זו נראית עמדה הגיונית; החמאס אינו מכיר במדינת ישראל ולפחות באופן מוצהר שואף להשמידה. בהתחשב בהנחת היסוד הזו, נראה טפשי לחתור להסכם שלום עם החמאס, שהרי ברור שהסכם כזה אינו יכול להיות יציב (כי הוא מנוגד למטרות היסוד של הארגון).
עם זאת, יש הבדל קטגורי ומובהק בין 'לא לחתור להסדר כולל עם החמאס' לבין 'לא לדבר עם החמאס'. בין מצב המלחמה הנוכחי לבין שלום יש אלפי נושאים שאפשר לדון בהם והסכמות שאפשר להגיע אליהן, והדבר נעשה פעמים רבות בעבר. ארה"ב וברה"מ רצו להשמיד זו את זו בתקופת המלחמה הקרה, ובכל זאת ניהלו מו"מ עקיף בכל מיני מצבים כדי להימנע ממלחמה גרעינית; ישראל הצעירה ניהלה מו"מ על שביתת-נשק עם מדינות ערב (שרצו יופי להשמידנו) אחרי מלחמת העצמאות; ולאחרונה גם דיברנו (דרך מתווך גרמני) עם החיזבללה, ארגון רצחני לא פחות מהחמאס, ואף הסכמנו לחילופי אסירים. יתר על כן, קשה להגיע להפסקת אש בתנאים כלשהם בלי לדבר (באופן ישיר או עקיף) עם הצד השני. למעשה, הדרך היחידה לסיים מלחמה בלי לנהל מו"מ על תנאי הפסקת האש היא כניעה ללא תנאי של אחד הצדדים (תסריט שבאי-הסבירות שלו דנתי בפוסט הקודם).
הגישה הקטגורית הזו מזכירה לי מערכון מהתקופה שבה היה חוק נגד שיחות עם אש"ף. המערכון מתאר מחבל המנסה להודיע לכל מיני גורמים בישראל על פצצה שעומדת להתפוצץ בתל אביב; בכל פעם, מגיעה השיחה לשאלה "ומי אתה?" ולאחר התשובה "אני מאש"ף" אומר הגורם הישראלי "אנחנו לא מדברים עם אש"ף" וטורק. "לא מדברים עם החמאס" פועל באותה שיטה. על בסיס טיעון שהמסקנה ההגיונית היחידה ממנו היא "לא חותמים על הסכם שלום כולל עם החמאס עד שיבטל את האמנה שלו ויכיר בישראל" מסרבים אצלנו לנהל כל סוג של שיחות, ובמקום זאת ממציאים 'משא ומתן ללא משא ומתן' (המצרים מפריחים הצהרות באוויר וכולם מסכימים או מתנגדים) - רק בגלל ש"לא מדברים עם חמאס" הוא סאונד-בייט מצוין למערכת הבחירות.

3. הצורך לשתוק
מעניין לעניין באותו עניין: דבריה המתלהמים של לבני הם גם חזרה על טעות ממלחמת לבנון השנייה, שדווקא לא אפיינה את הממשלה עד כה במלחמה הזו. אז, בלבנון, אולמרט ופרץ לא הפסיקו לדבר, להבטיח גדולות ונצורות ולאיים על נסראללה בטראש-טוק מהסוג שמגרשי הכדורסל ידועים בו. כולנו יודעים איך זה נגמר, ומבינים למה לא מומלץ בעת מלחמה להצהיר הצהרות מתלהמות בריש גלי. הפעם, הממשלה הציבה במקור מטרות שנראות ריאליות ('לצמצם/לעצור את איום הרקטות') ולא גרנדיוזיות ('לחסל את חיזבללה ולהחזיר את החטופים'), ומיעטה בראיונות פומפוזיים. סוג של נחמה פורתא.
אלא שעכשיו, משום מה, הודיעה ממשלת ישראל על מטרה מורחבת (ולגמרי לא ברורה) והורתה לצה"ל "לשנות את המצב בדרום מיסודו" (למה הכוונה?). במקביל, לבני משחררת את חרצובות לשונה ועסוקה בהדבקת מגוון שמות תואר לחמאס ובהבטחה (מופרכת) שלא נדבר איתו בשום אופן, ישיר או עקיף.
לפעמים באמת עדיף לשתוק.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/1/2009 09:50, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, מונולוגים מהאמבט, אקטואליה
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עצמי ב-28/1/2009 16:20

---

בחירות (4): סודם של אחוזי ההצבעה
מה שהיה הוא שיהיה, אומרת חוכמה נושנה, המסבירה שקשה לעשות מהפכות. דפוסי הצבעה הם דבר די שמרני, והניסיון להפוך אותו מחייב לעשות משהו מיוחד. מה מיוחד? למשל להביא יותר אנשים לקלפי, ולא סתם יותר אנשים - אלא יותר אנשים שיצביעו למועמד שלך. בדרך כלל המטרה היא למשוך לקלפי אנשים ממגזרים שלא מצביעים בדרך כלל, כאלה שאומרים 'למה לי פוליטיקה בכלל'. מצביעים אלה, אם הם בכלל מגיעים לקלפי, יצביעו ברוב המקרים עבור המועמד-של-השינוי, ולא עבור המועמדים הוותיקים והממסדיים.
ניצחונו של ברק אובאמה, למשל, הפך לאפשרי יותר ויותר עוד לפני הבחירות, כשתורים השתרכו לפני הקלפיות ברובעי השחורים ובעיירות הקולג'ים. ההבדל הסופי באחוזי ההצבעה לא היה גדול יחסית לבחירות שעברו, אבל במקומות הנכונים - בווירג'יניה, בקולורדו, בנוואדה ובעוד כמה מדינות 'מתנדנדות' - הוא היה משמעותי, חד-משמעי ודמוקרטי להפליא.
בהקשר הזה, קשה להתעודד מאחוזי ההצבעה בבחירות המקומיות. נראה שלמרות ההתעוררות האינטרנטית, רבים מצעירי תל אביב העדיפו להישאר בבית, ואחוזי ההצבעה לא טיפסו משמעותית. בקצב הזה, חנין יזדקק לנס כדי לעשות את המהפך (גם אם לא ניתן להסיק יותר מדי מהתוצאות הראשוניות, כי בטוח שיש קלפיות שחנין מוביל בהן בהרבה). בירושלים, לעומת זאת, שיעור הצבעה גבוה הוא לא בהכרח חדשות טובות (תלוי כמובן למי); החרדים ידועים בעבודה מאוד אינטנסיבית בשטח, ושיעור הצבעה גבוה עלול להתברר כשיעור הצבעה גבוה לפורוש ולא כאיזו התעוררות חילונית משמעותית.

(ואולי בעצם כל הניתוחים האלה נובעים מייסורי הגמילה שלי מניתוחי הבחירות בארה"ב; אני עדיין מרפרש את 538 חמש פעמים ביום, ונהנה מכל פיסת סטטיסטיקה שאפשר לנעוץ בה את שיני. לקוראים שסטטיסטיקה עושה להם פריחה אלרגית, אני מציע להמתין לפוסט הבא, שילך לכיוון אחר לגמרי).

---

עדכון של אחרי הבחירות:
בתמונת ראי לבחירות בארה"ב, שהיו שמחה מהולה בעצב (אובאמה ניצח, אבל בקליפורניה אסרו על נישואי גייז), הבחירות המקומיות הסתיימו בעצב מהול בשמחה (חנין נכשל, אבל לפחות בירושלים יש ראש עירייה חילוני). ההישג של חנין (35% מהקולות) הוא הישג ניכר בהתחשב בתנאים שהיה עליו להתגבר עליהם; אפשר למצוא הרבה תירוצים לכך שה'מהפך' לא התרחש עד הסוף וחנין לא 'עשה לנו אובמה'. לבחירתכם:

זמן, הכל זמן - לאובמה היה הרבה זמן, מערכת בחירות של שנה ותשעה חודשים, שבמהלכה הספיק לאסוף תרומות, לארגן מערך מתנדבים מסודר ולצאת לשטח. לחנין היה הרבה פחות.
וירטואליה ומציאות - אובמה השלים את מערך האינטרנט רב-העוצמה שלו במערך-שטח מוצלח לא פחות, שהוציא מביתם בוחרים שאין להם אינטרנט והביא אותם להצביע. האם זה קרה בתל אביב? לא יודע.
התקשורת אשמה - כמה שבועות לפני סוף המרוץ עוד התייחסו בתקשורת הארצית לחנין כמו לוויסנר - עוד 'מועמד קטן' שמנסה לעקוץ את חולדאי. מי שהקשיב, עלול היה לא לצאת מהבית ולוותר מראש. בסוף, איפה חנין ואיפה ויסנר - אבל זה כבר מאוחר מדי.
אדום בעיניים - ואולי הוא בכל זאת שמאלני מדי, ומועמד קצת יותר 'קונצנזואלי' היה לא רק סוחף את העירר אלא גם מנצח?

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 12/11/2008 00:06, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, אקטואליה
3 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ד.ט ב-19/11/2008 12:24

---

בחירות (3): מדינת תל אביב
יש כמה אנשים בתל אביב שמאוד מעודדים מהניצחון הגדול של ברק אובאמה בארה"ב. ולא בגלל שאיכפת להם במיוחד מהדמוקרטים, מאמריקה או מאובמה עצמו, אלא בגלל קווי הדמיון המובהקים בין המועמד 'שלהם' לבין המנצח האמריקני החדש.
ואכן, קשה שלא להבחין בהקבלה המרתקת בין מערכת הבחירות לנשיאות לזו שניטשת עכשיו על ראשות העיר תל אביב. בשני המקרים מתייצב מועמד שנראה בלתי-סביר במבט ראשון מול מי שמקושר לממסד הנוכחי (והלא אהוב במיוחד). המועמד הממסדי הוא פטריוט, איש צבא לשעבר ובעל ניסיון רב; מצד שני, יש לו הרבה חברים עשירים, והוא נתפס כמרוחק מבעיותיו של האיש ברחוב. מולו מתייצבת דמות חדשה, חוץ-ממסדית, עם שם אמצעי שנשמע זר ומסוכן (חוסיין? בוריס?), דעות לא-פטריוטיות בעליל (מדבר עם האיראנים? לא עומד בהמנון?) וחברים בעייתיים (ג'רמיה רייט? תמר גוז'נסקי?). מצד שני, הוא מייצג את האדם הפשוט, תומך באיכות הסביבה ושולט ללא מצרים באינטרנט. אפילו התשדירים שלהם דומים (ויה יאיר רווה), בין השאר בגלל הדמיון באסטרטגיה: הן אובמה והן חנין סומכים על קולותיהם של הצעירים והסטודנטים, שבדרך כלל אדישים מכדי לצאת להצביע, ועל קולות המיעוטים והעניים, שטרודים מדי בתלאות היומיום מכדי לצאת לקלפי. זה עבד בשביל ברק; האם זה יעבוד בשביל דב?

כדי לענות לשאלה הזו, או לפחות להתקרב לתשובה אליה, חשוב לזכור את ההבדלים בין הבחירות בארה"ב לאלה שבתל אביב. ההבדל הגדול ביותר הוא שבארה"ב היו בסה"כ שני מועמדים בעלי סיכוי כלשהו - אובמה הדמוקרטי ומק'קיין הרפובליקני. מזה שנים רבות, אחוז ההצבעה למועמדים שאינם שייכים למפלגות המובילות בארה"ב נמוך מאוד, כך שאובמה זכה מההפקר בבוחרים שלא היו מרוצים מבוש ומהרפובליקנים, ורצו שינוי. בתל אביב, לעומת זאת, חולדאי אמנם לא פופולרי במיוחד, אבל יש הרבה מועמדים שמתמודדים נגדו, ואחד - פאר ויסנר מהירוקים - נראה רציני לא פחות מאשר חנין. כתוצאה, הצבעת מחאה סתם לא תספיק - חולדאי יכול בקלות לנצח עם 40% מהקולות.
הבדל חשוב שני קשור לעובדה שאלה בחירות מקומיות, ולא ארציות; ובעוד חולדאי אינו פופולרי במיוחד בעיר, הרי שבציבוריות הישראלית הכללית הלך הרוחות הוא יותר אנטי-שמאלי מאנטי-ימני (מה שמוזר, כי השמאל כבר הרבה זמן לא בשלטון, אבל זה עניין לפוסט אחר).
לכך מתקשר ההבדל השלישי - העובדה שחנין אינו סתם ליברל מתון, אלא איש שמאל בכל רמ"ח אבריו. תיאורים כמו 'סוציאליסט' שהיו יותר קשקשת מאמת כשהודבקו לאובמה, הולכים הרבה יותר טוב עם חנין. אז נכון, מדובר ברמה המוניציפלית, ואף אחד לא אמור לטפל באיראנים או לדבר עם חמאס ממרומי המבנה המכוער שמול הכיכר; ונכון שיעל גרמן ממרצ מכהנת מאז 1998 כראש עיריית הרצליה; אבל קשה להאמין שאדם הממוקם כל-כך שמאלה מהקונצנזוס יצליח להיבחר לראשות עיר גדולה במדינה שבה העמדה הפוליטית החציוניות היא אי-שם בין לבני לנתניהו.
מצד שני - ותמיד יש צד שני - תל אביב היא משהו מיוחד. בבחירות לאגודת הסטודנטים של אוניברסיטת ת"א, למשל, המאבק העיקרי היה תמיד בין העבודה למרצ; הליכוד בכלל לא היה בעניינים. בתל אביב, הירוקים הם מפלגת קואליציה חשובה, 'עלה ירוק' היא תנועה שיש להתחשב בה ומרצ היא בכלל אימפריה. אם דב חנין יצליח ביום שלישי לנצל את כל התכונות הייחודיות האלה ולהיבחר לראשות העירייה - או אפילו לתת פייט רציני - תהיה זו הוכחה ניצחת שמדינת תל אביב חיה וקיימת (אם הברווז על בניין העירייה לא היה הוכחה מספקת).

---

ועוד הערה אחרונה על הבחירות בארה"ב: לפני כשנתיים דיברו הרבה על כך שהסדרה גבירתי הנשיא ששודרה ב-ABC היא ניסיון להכין את דעת הקהל האמריקנית לכהונה אפשרית של הילרי קלינטון בבית הלבן; אבל אני לא חושב שהזכירו הרבה עד כה את העובדה שדיוויד פאלמר, הנשיא הכריזמטי והמושלם בסדרה '24', הכשיר את דרכו של ברק אובמה לנשיאות. בין השניים אין הרבה דמיון חיצוני, אבל התכונות שהודגשו שוב ושוב אצל פאלמר - יושר, כנות, פתיחות, הקשבה ויכולת רטורית ניכרת - ניכרות אחת לאחת בהתנהלותו של אובמה. רק צריך לקוות שאף אחד לא ינסה להתנקש בנשיא הנבחר(ושאם כן, CTU יעצרו אותו בזמן).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 9/11/2008 00:50, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, טלוויזיה וקולנוע, אקטואליה
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של sanudng ב-17/2/2013 10:07

---

בחירות (2): לא לפחד כלל
הקלפיות עומדות עוד כשעה וחצי בחוף המזרחי של אמריקה, ולמרות אחוזי הצבעה גבוהים (ויש מי שאומרים שיירשם שיא חדש באחוזי הצבעה), זה בדיוק הזמן שהדמוקרטים מתחילים לפחד. דווקא בגלל שהסקרים מנבאים ניצחון חד-משמעי לברק אובמה, הבחירות האלה עלולות להירשם כהיסטוריות בכל מקרה: אם אובמה ינצח, הוא יהיה זה שפרץ את תקרת הזכוכית, שינה את ההיסטוריה והוכיח ש'כן, אני יכול'. אם יפסיד - למרות יתרונות הגדול מאוד בסקרים - זו תהיה מבחינת הדמוקרטים ההוכחה הסופית לכך שהרפובליקנים מרמים, שכל השיטות למחיקת בוחרים בצורה מכוונת מצליחות להביס אפילו קמפיין קרוב-למושלם של המועמד הדמוקרטי. שמעתי ברדיו (הישראלי דווקא) שהמשטרה מתפרסת בשיקגו למקרה של מהומות אם אובמה לא ייבחר; יש בזה משהו, כי התסכול של מי שברור לו שהצד השני מרמה עלול להיות מאוד לא נעים.

ובכל זאת, נדמה לי שבעוד כמה שעות יהיו אלה הדמוקרטים שיחגגו. אולי כי אתה יכול לרמות חלק מהאנשים כל הזמן, או לרמות את כל האנשים חלק מהזמן, אבל לא לרמות את כל האנשים כל הזמן'. ונדמה לי שהתנאי האחרון הוא מה שהרפובליקנים צריכים כדי לנצח, כשנתונות כל העובדות מסביב. מחר נדע.שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 5/11/2008 00:15, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות
4 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-5/11/2008 12:20

---