הבחירה והברירה
אני חושב שמאז שלמדתי civics בכיתה ט' בבית ספר תיכון אמריקני בפלורידה לא התעסקתי כל-כך הרבה בממשל ובפוליטיקה בארה"ב כמו בחודשים האחרונים. המעקב אחרי הנשיא החדש אובאמה והנשיא הטלוויזיוני בארטלט גרם לי לכל מיני מחשבות על 'הדמוקרטיה הגדולה בעולם'. אחת מהן היא, למשל, שאם הייתי גר בארה"ב לא היתה לי בעצם ברירה ביום הבחירות. כאיש שמאל, התומך בזכויות נשים, הומואים, מיעוטים, פועלים וחיות בר, לא היתה לי שום התלבטות, לא משנה מי המתמודדים: אני בכיס של המפלגה הדמוקרטית. לרפובליקנים אין שום סיכוי, לא משנה כמה מרשים המועמד שלהם.
למעשה, לאנשים כמוני, הבחירות האמיתיות הן הפריימריז במפלגה הדמוקרטית. אובאמה או קלינטון, זו בהחלט שאלה שאפשר להתחבט בה (אני העדפתי בהתחלה את קלינטון, אבל שיניתי את דעתי עם הזמן). ובגלל אנשים כמוני (ותמונות מראה שלי מהצד השני של הקשת הפוליטית) הפריימריז בארה"ב חשובים לא פחות מהבחירות האמיתיות; כי יש אנשים שעבורם זו בעצם הבחירה היחידה במרוץ לנשיאות.
ובארץ? בארץ נראה שיש הרבה יותר ברירות. לא שתי מפלגות כמו בארה"ב או חמש כמו בגרמניה (עוד נחזור לגרמניה) אלא 11, וזה רק אם סופרים את אלה שמיוצגות כיום בכנסת. אבל מנקודת המבט שלי, זו אשליה אופטית: מי שמחזיק בערכי הליבה של השמאל צריך לעצום עיניים מאוד חזק כדי להצביע למפלגת המרכז הסופר-קפיטליסטית קדימה, או ל'מר גנרל' ברק. מצד שני, הצבעה לחד"ש ושמאלה משם בעצם מוציאה את הקול שלי מספירת הגושים, ומצמצמת את האפשרות לקואליציה שמכילה ח"כים בעלי עמדות שמאליות. מצד שלישי, יש המון מפלגות קטנות עם אידיאולוגיה מגניבה ודגשים על נושאים שחשובים לי, אבל העלאת אחוז החסימה - לצד התלות המוחלטת בסקרים - גורמת לכך שיש סיכוי טוב שקול למפלגות האלה הוא כמו לא להצביע (שזה אפילו גרוע יותר מקול לחד"ש, שאולי לא נחשב בקואליציות אבל כן מכניס פרלמנטר ראוי לכנסת). כתוצאה, הבחירה שלי היא בעצם להצביע 'בלית ברירה' לאותה מפלגה שהצבעתי לה בכל מערכות הבחירות מאז 1992 (פרט לאחת). יש בחירה, אבל אין הרבה ברירה [1].
באופן מעניין, דווקא בבחירות שייערכן בסוף השנה בגרמניה, ובהם אני לא רשאי להצביע (אבל אסנת כן) יש הרבה מקום להתלבטות לאנשי שמאל. האם ללכת על הסוציאל-דמוקרטים, על הירוקים או אל 'מפלגת השמאל' (Die Linke) ? כולם נראים מתאימים במידה זו או אחרת לאידיאולודיה שלי, ואת הפוליטקאים עצמם אני לא מכיר מספיק זמן כדי לתעב. שלא לדבר על כך שהקנצלרית מרקל, שלמדתי לחבב, היא בכלל מהנוצרים-דמוקרטים. מזל שאני לא רשאי להצביע, היתה עלולה להיות לי בחירה קשה. אבל לפחות היתה ברירה.




[1] אם הייתי מצביע לגמרי אידאולוגית, יש סיכוי שקולי היה הולך לתנועה הירוקה-מימד. אם אתם שוקלים להצביע לאחת מ*ארבע* המפלגות שבשם שלהן מופיעה המילה 'ירוק' על הטיותיה, לכו על זו - לפחות תקבלו את הדבר האמיתי, פעילים ירוקים שחושבים על הסביבה ולא על הכיסא. ומלכיאור הוא גם הרב המגניב ביותר בסביבה.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 6/2/2009 00:40, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, הגרמנים האלו..., אקטואליה
7 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של לי ב-8/2/2009 11:31

---

שם וכאן
(לפני כשבוע חשבתי לכתוב פוסט שינתח את האפשרויות בבחירות, ואת ההזדמנויות שחשבתי שראיתי. בינתיים הדברים השתנו, הסקרים הלכו לכיוון ההפוך משקיוויתי, ואין בעצם הרבה מקום לניתוח כזה. בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא, והקואליציה שיקים תלויה פחות במתמטיקה של הבחירות ויותר בהעדפות האישיות שלו ושל המפלגות מסביבו. לכן במקום ניתוח, אקדיש את הפוסט הזה לדיון קצת רחב יותר בבחירות ובדמוקרטיה בכלל)

קשה להמעיט בחגיגה האמריקנית סביב בחירות 2008. אחוזי התמיכה של אובמה בציבור שוברים שיאים, והפופולריות של הנשיא החדש חוצה גבולות. עבור יותר ממחצית מהאמריקנים, זהו 'שינוי שאנחנו יכולים להאמין בו'. סיבה להקלה, למסיבה. יהא אשר יהא מי שייבחר בישראל, קשה לי להאמין שהרבה אנשים יחגגו.

בארה"ב היתה 2008 מלכתחילה שנה ייחודית של 'מרוץ פתוח', שבה אף נשיא או סגן נשיא מכהן או לשעבר לא התמודדו. זו הסיבה שהמרוץ הותיר אפשרות ניצחון לסנאטור צעיר, שנראה כמייצג דור חדש ורענן.
בישראל של 2009, שניים משלושת ה'מועמדים לראשות הממשלה' [1] היו מועמדים גם בבחירות 1999 - לפני *עשר* שנים. שניהם כיהנו כראשי ממשלה, לא השלימו כהונה מלאה והובסו בבחירות הבאות. האירוניה היא שהצבעה למועמדת ה'חדשה' היחידה (שנהנית גם מהילה 'היסטורית' של תיקון עוולות וקיפוח, כמו אובמה) היא בעצם הצבעה למפלגת השלטון הקיימת, מינוס הראש. כלומר, ההצבעה היחידה שתביא אדם חדש ללשכת רה"מ, תביא אתו גם בדיוק את הממשלה הנוכחית. הרבה 'תקווה' אין כאן.

אין ספק שלתחושת השינוי והאנרגיה החיובית בארה"ב יש קשר למועמד עצמו - צעיר, היסטורי (שחור ראשון), עירוני (גדל בשיקגו, בניגוד לנשיאים רבים שבאו מחוות ומעיירות קטנות), בעל יכולת רטורית מרשימה, וכו'. אבל הסחף האופטימי שהביא אתו הנשיא החדש נוסע, כך נראה לי, לא רק מהדברים שהוא מביא אתו, אלא גם מהדברים שהוא מחליף. שמונה השנים של בוש הם אולי הסיבה העיקרית לכך שיש תחושה של 'שחרור' בתוצאות הבחירות האחרונות, לפחות לחלק ניכר מהאמריקנים.
הסיבה לתחושה טבועה במידת מה באופיה של מערכת הממשל בארה"ב. השיטה הדו-מפלגתית, ו'המנצח לוקח הכל' גורמים לכך שאין שרים שנשארים 'תמיד בקואליציה' (ראו ערך ש"ס); המעבר מממשל אחד לבא אחריו הוא חד ומובהק. מצד שני, בארה"ב יש בחירות לנשיא כל ארבע שנים *בדיוק*, ושום דבר לא משנה את העובדה הזו (אפילו אם הנשיא נפטר או מודח). כתוצאה, לכל ממשל יש לפחות ארבע שנים להותיר את חותמו, ולצד השני יש ארבע שנים להתארגן באופוזיציה ולבנות כעס והתנגדות לשלטון - שמהווים מצע לתנועה לשינוי [2].

בישראל, לעומת זאת, נלך בפברואר 2009 לקלפי בפעם *החמישית* בעשר שנים. אי היציבות הזו לא רק מקשה על הממשלות לנהל מדיניות עקבית, אלא גם מקשה על האופוזיציה לעבור שידוד מערכות, למצוא מועמדים חדשים ולגייס את האנרגיה לא להפלת הממשלה אלא ליצירת אלטרנטיבה אמיתית לקראת הבחירות הבאות. אנרגיה כזו סחפה את מנחם בגין ב-1977, כאלטרנטיבה ל-28 שנות שלטון מפא"י; ואת יצחק רבין, שהקים ב-1992 את ממשלת השמאל הראשונה מזה 15 שנים. אבל כשהממשלה ממילא מקימה קואליציה אי-שם במרכז, עם אותם שותפים ואותם אנשים ואותם משרדים - ובמיוחד אחרי ש'קדימה' מוססה לגמרי את ההבדלים בין 'הצדדים' - קשה לגייס מועמד חדש ומלהיב, וקשה עוד יותר לגייס את ההתלהבות לעבוד עבורו.

מנקודת המבט הזו, אולי דווקא הניצחון הגדול של ביבי יוצר סיכוי למציאת מועמד בעל שיעור קומה משמאל עבור הפעם הבאה. לביבי יש בהחלט פוטנציאל להיות 'בוש ישראלי', ואם יבחר בקואליציה ימנית מובהקת, יהיה לשמאל משהו חד-משמעי להתנגד לו. תוך ארבע שנים, אולי ימצאו שם גם את אובמה המקומי.

[1] אני משתמש בביטוי במרכאות, כי הבחירות אינן ישירות וכוחן של המפלגות אינו שווה, אבל כך מתוארים השלושה בתקשורת.

[2] במקרה הנוכחי היו לבוש שמונה שנים, אחרי שני ניצחונות דחוקים (ב-2000 וב-2004) והוא ניצל אותן היטב לקידום האג'נדה שלו - מה שמסביר את תחושת השחרור.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/1/2009 09:52, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, מונולוגים מהאמבט, אקטואליה
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-31/1/2009 09:26

---

למה לנו בחירות עכשיו?
בעוד כשלושה שבועות ילכו אזרחי ישראל לקלפי - בפעם החמישית מזה עשר שנים. הקצב המטורף הזה מעלה שאלה חשובה, לפני ניתוח מערכת הבחירות עצמה - *למה*, בעצם, יש בחירות?

הממשלה ה-31, בראשות אולמרט, נראתה במבט ראשון כאחת היציבות ביותר בישראל בשנים האחרונות. היתה לה תמיכה של 67 מנדטים (קדימה, העבודה, גיל וש"ס), ואופוזיציה מפולגת (מימין ומשמאל). התפטרות אולמרט מסיבות אישיות (החקירות בעניינו) לא היתה אמורה להביא לבחירות; תיאורטית, לבני שהחליפה אותו היתה אמורה להיות מסוגלת להקים מחדש אותה קואליציה - כמו שפרס לא התקשה להקים ממשלה חדשה לאחר רצח רבין ב-1995 - או מגוון של קואליציות אחרות (בהיותה מנהיגת מפלגת מרכז עם הרבה אופציות).
יתר על כן, לרוב המפלגות שהרכיבו את קואליציית-אולמרט היה אינטרס חזק מאוד להימנע מבחירות: הסקרים חזו לקדימה ולמפלגת העבודה ירידה משמעותית, ולמפלגת הגמלאים - היעלמות מוחלטת מהמפה. לש"ס, המרכיב האחרון בקואליציה, אמנם לא היה אינטרס חזק למנוע את הבחירות , אבל גם לא היתה סיבה טוב להקדים אותן: הסקרים לא חזו שינוי משמעותי במעמדה. גם כל הוויכוחים, הדרישות והאולטימטומים במהלך המו"מ הקואליציוני לא נראו כמאיימים במיוחד, בהתחשב בכך שבישראל תמיד מתווכחים עד השנייה האחרונה, אבל בסוף מוצאים פשרה ומקימים ממשלה. אבל איכשהו, למרות כל האינטרסים החופפים, ולמרות המצב הנוח-יחסית בכנסת, זה לא קרה.
הנראטיב הרשמי טוען כי ש"ס - המפלגה היחידה שלא היה לה אינטרס למנוע את הבחירות - הציבה ללבני דרישות בלתי אפשריות (אם בגלל שהחרדים לא רצו להיכנס לממשלה בראשות אישה ואם בגלל כל מיני עסקאות אפלות עם ביבי), ולבני החליטה לא להיכנע ולהמר על בחירות. אם מאמינים לזה, ש"ס יוצאת סחטנית ומניפולטיבית, לבני יוצאת 'מגינת הציבור החילוני הנאור' וביבי יוצא ראש ממשלה. אלא שההסבר הזה פשוט לא הגיוני, מכמה סיבות שונות.
ראשית, בהתחשב בסחף ימינה שעבר על הציבור הישראלי בשנים האחרונות, ההימור על בחירות הוא כזה שבו לבני יכולה רק להפסיד; שכן גם אם תצליח איכשהו לזכות בבחירות ולהרכיב את הממשלה הבאה, היא תעמוד שוב באותו מצב, במו"מ עם ש"ס, רק עם הרבה פחות אופציות (כי השותפות האחרות שלה, העבודה והגמלאים, יאבדו מנדטים רבים). אפשר לטעון שאחרי הבחירות יהיה לש"ס קשה יותר לעשות שריר ולאיים, אבל ש"ס הוכיחה את עצמה כמסוגלת לכך, שלא לדבר על כך שאחרי הבחירות עלולה לבני להזדקק גם לש"ס וגם למפלגה נוספת מגוש הימין כדי להקים קואליציה.
שנית, הנראטיב שטוען כי לבני בחרה בין הרע (בחירות) לגרוע (כניעה לש"ס) אינו מסתדר עם העובדות. כי ללבני היו לא מעט אפשרויות להקמת קואליציה ללא ש"ס (וגם ללא יהדות התורה). למשל קואליציה 'צרה' של קדימה-עבודה-גמלאים-מרצ (60 מנדטים) - לא האופציה הכי נוחה בעולם, אבל בהחלט משהו שהיה יכול לתפקד זמנית (עם תמיכה מבחוץ של הח"כים הערבים ביוזמות מדיניות, ותקווה שש"ס תצטרף ברגע שתבין שיש קואליציה בלעדיה). או פנייה ל'ישראל ביתנו', שכבר היתה חברה בקואליציה. למפלגת מרכז יש הרבה אפשרויות לשחק עם הרכב הקואליציה לפני שניגשים לבחירות שנראות כהפסד בטוח.
שלישית, כל ההתנהלות של לבני לא מסתדרת עם עמדת ה'נורא רציתי להרכיב ממשלה אבל לא הצלחתי'. האולטימטום שהוצב לש"ס, חוסר הרצון לבחון קואליציות אחרות - כל אלה לא נראים כמו נואשות להרכיב ממשלה, אלא יותר כמו הצגה של 'ניסיתי ולא הלך'.

נשאלת השאלה, אם כך, *למה הלכה לבני לבחירות?*

השאלה הציקה לי זמן רב, אבל המאורעות סיפקו את התשובה. היו מי שחשבו (ודנתי בכך בפוסט הקודם) שהממשלה יצאה למלחמת עזה כסוג של תעמולת בחירות. אבל נראה שהמאורעות רומזים לפשרנו הפוכה לגמרי: לא המלחמה היא בגלל הבחירות, אלא הבחירות הן בגלל המלחמה.
התמונה שאני רואה בעיני רוחי היא זו: קברניטי צה"ל ניגשים למטבחון המדיני ואומרים לאולמרט, ללבני ולברק שלא יהיה מנוס ממבצע צבאי גדול בעזה, ובקרוב. חלון ההזדמנויות קצר: המבצע חייב להתחיל ולהסתיים בתקופת הביניים שלפני התחלפות הממשל בארה"ב, ולנצל גם את תקופת החגים שבה הפרלמנט האמריקני לא מכונס ומדינות אירופה עסוקות בחג המולד ובראש השנה האזרחית. המבצע חייב להיות החלטי וחד-משמעי מבחינה צבאית, אבל אסור שיסתבך, ועליו להסתיים בהפסקת אש מסודרת ויציאה מעזה.
בעקבות התדרוך, לבני וברק חייבים לבחון את הממשלה המתוכננת על רקע המלחמה. אלא שכל האפשרויות נראות בעייתיות. ממשלה צרה, עם מרצ ובתמיכה של הערבים, לא באה בחשבון - תוך יומיים של מלחמה היא מתפרקת. ממשלה עם ש"ס, לעומת זאת, תתקשה מאוד להגיע להפסקת אש ולהפסיק את הלחימה, ואם תגיע - ש"ס תפרוש ותיצור משבר קואליציוני. אותה בעיה, כמובן, ניצבת בפני כל ממשלה עם הימין.
ואז מישהו - אני מנחש שזה היה ברק - מעלה את הרעיון ללכת לבחירות. בתקופת הבחירות, הממשלה היא ממשלת מעבר, ובעצם לא ניתן להפיל אותה; אלי ישי יכול להצביע נגד הפסקת האש, אבל אינו יכול לאיים להפיל את הממשלה - כי היא כבר נפלה. יתר על כן, מבצע מוצלח (עם סיום מדיני מוצלח) ימחק ממערכת הבחירות את זכרון המלחמה הכושלת בלבנון, ויחליף את הדימוי של השותפות הכושלת הקודמת (אולמרט-פרץ) בשותפות המוצלחת החדשה (לבני-ברק). בצורה כזו, המלחמה ותוצאותיה לא יעיבו על המערכת הפוליטית, ואחרי הבחירות אפשר יהיה להתחיל את המו"מ מחדש.

יכול להיות, כמובן, שאני מייחס יותר מדי תחכום וראיית הנולד למנהיגינו. אבל האם לא ייתכן שלבני התלהבה מהרעיון, ולכן הציבה לש"ס אולטימטום שהיא ידעה שהחרדים לא יעמדו בו, ואז גם מימשה את איומה והלכה לנשיא?

(בפוסט הבא - ניתוח מערכת הבחירות עצמה)


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/1/2009 00:13, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, מונולוגים מהאמבט, אקטואליה
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-24/1/2009 21:55

---

בחירות תחת אש

היה מי שאמר כבר ש'לישראל אין מדיניות חוץ, רק מדיניות פנים', ואני כבר באמת תוהה בשאלה הזו. נראה שלבני ואולמרט לא סתם הצהירו שהם לא מדברים עם החמאס, אלא עלו על פטנט חדש: הפסקת אש בלי לדבר, או יותר מדויק - הפסקת אש עם אנשים שלא נלחמים בך. הפסקת אש עם קונדוליסה רייס זה באמת חשוב (אבל היא תיכף עוזבת); הפסקת אש עם המצרים זה ממש קריטי (אבל בגין עשה את זה קודם); והפסקת אש חד-צדדית יכולה בהחלט לעבוד (אבל אם כך, למה לא ניסינו אותה לפני שבועיים?).
התשובה היא משפט הפתיחה שלי: הפסקת אש עכשיו מוודאת שהבחירות יתקיימו במועדן ולא יידחו. אזרחי ישראל יצביעו תחת 'תחושת הלחימה', אבל בלי הלחימה עצמה. הנטייה הטבעית בעת מלחמה היא להתאחד מאחורי הממשל הקיים, ובפרט מאחורי המנהיגים הצבאיים. זה עובד מצוין בשביל אהוד ברק, שר הביטחון, אבל פחות בשביל ציפי לבני, משתי סיבות: ראשית, במלחמה הזו היא לא טכנית המנהיגה (אלא אולמרט), ושנית, כשרת החוץ היא אחראית להפסקת האש, שאינה פופולרית במיוחד.
מי שעוד מרוויח מהמלחמה הוא הימין. כלל ידוע הוא שאירועים בטחוניים בישראל מסיטים את דעת הקהל ימינה; ימינה, במקרה הזה, פירושו למי שמציע פתרונות 'זבנג וגמרנו' פנטסטיים מהסוג שמגיבי וויינט אוהבים. מי שניצל את אווירת הפטריוטיות של המלחמה כדי לנסות לשלול עוד יותר את הלגיטימיות הפוליטית של הערבים אזרחי ישראל. אני ממליץ לכולם לקרוא את מצע בל"ד (יש באינטרנט), ולנסות לרגע להתייחס אליו כמצע תיאורטי במדינה תיאורטית. אני לא הצלחתי למצוא שום סיבה לפסילה, פרט ל'יש מלחמה וזה מה שאנחנו רוצים'.
הפסילה של שתיים מהמפלגות העיקריות המייצגות את הציבור הערבי בולטת על רקע מגוון המפלגות המשונות ש*כן* אושרו. יש ביניהן כמה יציאות משונות כמו 'כוח הכסף' ('כוח המחץ' לעשירים?) ו'פח- מהפך בחינוך' (מישהו למד מה זה קונסוננס), אבל ההברקה הגדולה היא ללא ספק 'יק - ניצולי השואה עם בוגרי עלה ירוק'. כל מילה מיותרת.

שתי חדשות טובות בולטות מתוך כל הסבך הזה: ראשית, ארקדי גאידמק לא נראה בסביבה; שנית, אחרי שבועות שבהם אני תולש את מעט השערות שיש לי מרוב תסכול מהסקרים של אתרי החדשות ותוהה למה אף אחד לא יוצר גרסה ישראלית ל-538 (בלוג הבחירות והסקרים המצוין שבאמצעותו עקבתי אחר הבחירות בארה"ב), מישהו הרים את הכפפה: באתר בחירות 2009 מרוכזים בצורה גרפית נאה כל סקרי הבחירות, יחד עם 'סקר הסקרים', ולינקים לכל מה שמתפרסם בנושאי בחירות ובכלל. ביקמרקתי מידית.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 17/1/2009 10:02, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, אקטואליה, אינטרנט
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-19/1/2009 10:28

---