Day 6. Internet? Nicht
Still without internet at home and running out of friends to call on.
So today had to go the internet cafe.
It is minus 4 outside, but at least the sun is shining.
We went shopping for a backup-internet and realized that Germany is pretty backwards in this respect. At least when compared with Israel.
But at least here no one is shooting rockets (except for kids preparing for New Year's)
שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/12/2008 13:18, ושייך לקטגוריות אקטואליה, שחרור קיטור, אינטרנט, המחשב ואני
6 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של איתן ב-31/12/2008 06:23

---

עוד על פרסום, בעקבות קן לי
באחד הפוסטים הקודמים, שעסק בפרסום, עלתה השאלה אם שווה להתפרסם בעקבות משהו טפשי, אפילו אידיוטי, כדי אחר כך להיות חופשיים לעשות דברים שבאמת רוצים. והנה הזדמנה לנו דוגמה מצוינת: ולנטינה חסן, שבפוסט הקדום שמעתם אותה מעוותת את מריה קארי בדרכים יצירתיות. מה שאני לא ידעתי כשהעליתי את האתה-צינור הזה כאן, הוא את המשכו של הסיפור: איך השיר המעוות הפך ללהיט אינטרנטי; איך הזמרת היתה בזכותו לכוכבת, ואפילו הוזמנה כאורחת לאחת התוכניות המאוחרות של 'כוכב נולד' הבולגרי (ועד אז גם למדה קצת יותר אנגלית; איך כתבות טלוויזיה בארצה כבר מתייחסות אליה כ'כוכבת'; ואיך עשרות מעריצים הקליטו את עצמם מבצעים את 'קן לי' - לא השיר של מריה קארי, אלא הביצוע של ולנטינה חסן. למתקשים, הנה תקציר הסיפור, מהטלוויזיה הבולגרית:



שימו לב לביטויים כמו 'ולנטינה בשירתה הביאה לנו משהו שתמיד חלמנו עליו - זמרת מפורסמת בכל העולם', או 'מאות מעריצים ששרים בסגנון קן לי': כך, במחי הפרסום, הפכה הלא-זמרת לזמרת כוכבת, והזיוף הפך למשהו שאינו 'שיר מזויף' אלא שיר חדש לחלוטין (זו נקודה פילוסופית שנדונה כבר כשהזחל אומר לעליסה, ב'עליסה בארץ הפלאות', שהשיר שדקלמה 'שגוי מתחילתו עד סופו' - אלא שאם הוא שגוי כל-כך, כיצד ניתן לזהות אותו כלל כשיר המקורי?). התופעה הזו אינה מפתיעה בתקופה שבה מספיק לסמפל קטע מתוך שיר ישן כדי להגדיר 'שיר חדש' - אז אם לסמפל זה בסדר, מה רע בלזייף?

אם קוראים את תגובות המעריצים לחלק מקטעי 'קן לי' ברשת, מקבלים גם תחושה של איזו מחאה המונית. קצת כמו ההוא ששר מהלב (של 'מה קשור'), רק לגמרי באמת: זמרת שלא יודעת לשיר ולא יודעת אנגלית, אבל היא באה כל הדרך מספרד לבולגריה וניסתה לתת את עצמה עד הסוף. אפילו המילים המבולבלות משחקות תפקיד בכך, שהרי השיר המקורי הוא שי הקיטש, מסוג השירים ששרים הנטושים על משכבם בליל, עם טונה של טישו ובליל של דמעות. ובמצב כזה, למי איכפת הזיופים, ומה משנות המלים... כל מה שרוצים להגיד זה איליבי דיבי דאוצ'ו, מלים ראשוניות של תינוק, מלים בסיסיות שאומרות רק 'אני רוצה ורוצה ואפילו בוכה מרוב רצון'. לי יש תחושה שמעבר לכל ההומור והצחוקים, זה מה שגרם לפופולריות העצומה של הקליפ והזמרת. ובכך יש איזו מחאה (סופר ילדותית) כנגד עריצות המומחים, קובעי הטעם, המחליטים מה יפה ומה מרגש. הו, תמימות קדושה.

(אפרופו תמימות קדושה: אם עוד לא ראיתם, סמנו לעצמכם את 'מסעות ג'יימס בארץ הקודש' לביקור הבא בספריית הוידיאו. סרט שמראה את ישראל מפריזמה קצת אחרת, מרשימה וייחודית, ואפילו כואבת בדרכה המצחיקה. ואת שלוש המלים האחרונות אפשר גם להגיד על ולנטינה ועל 'קן לי').שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/9/2008 01:16, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, סטיות אישיות, אינטרנט
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/9/2008 23:08

---

למען השם
במהלך המלחמה האחרונה (זו שסתרה, אגב, את תאוריית הקשתות הצהובות בנוגע למניעת מלחמות) היתה לי בעיה טפשית אחת: בכל פעם שקראתי בחדשות 'גיאורגיה' או 'גיאורגים', המוח שלי התעקש להגיד 'גרוזיה' ו'גרוזינים'. עד כמה שאני מבין שמדובר בטעות תעתיק, שהשם מבוסס על גיאורגיוס הקדוש, ושזכותם של תושבי המדינה להיקרא בשם הנכון, עדיין קשה לי להתגבר על השינוי הזה.
גיאורגיה, כמובן, לא לבד: כמי שבילה חלק ניכר מילדותו בחיטוט באטלסים ובספרי מסעות, קשה לי מאוד עם היעלמותם של שמות מוכרים מהמפה. לאן הלכו בורמה, רודזיה, בומביי ופקין? איפה דהומיי שהיתה ליד גאנה במונופול? ומי יכול לזכור שוולטה עילית היא היום בורקינה פאסו?
כשהרהרתי בתהליך הזה שעובר על עמים ומקומות, שבעצם חוזרים לשמם המקורי על חשבון שמות 'קולוניאליים' מהעבר, הגעתי למסקנה שאני מכיר את התהליך הזה מזווית הרבה יותר אישית. מעצמי. כי מכיתה י"א ובערך עד גיל 27 היה לי שם נוסף, או ליתר דיוק שם אחר - כינוי שנדבק כל-כך חזק עד שכולם פרט לבני המשפחה קראו לי בו. היום זה נראה לי ממש-ממש מוזר, אבל באותה תקופה זו היתה תווית הזיהוי החד-משמעית שלי, ואנשים שהכירו אותי אז ואיבדו קשר מתקשים מאוד לחשוב עליו בתור 'רונן'. הם סובלים בדיוק מאותה בעיה שיש לי עם הגיאורגים: מבחינתם, השם שהם מכירים טבעי הרבה יותר מהשם האמיתי, ה'נכון'.
אני חושב שהפסקה האחרונה, שבה ליהטטתי ארוכות בכדי לספר על הכינוי מבלי לנקוב בו מעידה יותר מכל עד כמה מביך מבחינתי היום להתייחס לכינוי הזה - בערך כמו לדבר על 'אולימפיאדת פקין' - אבל אני בכל זאת חייב משהו לצלמי הפפראצי. אבל במקום סתם לחטוף טפח למצלמה מוסתרת היטב, אספר את סיפורו של הכינוי מתחילתו. כולם יושבים?
ובכן, סיפורנו מתחיל במכון וייצמן ברחובות, שם נערכת מדי שנה סדנא לנוער שוחר מדע, המקבצים כ-30 חנונים בלב ובנפש, בחופש בין י"א לי"ב, לשבועיים של ניסויים מדעיים והתנסויות חברתיות ענפות. שם, באחד הבונגלוז שבהם ישנו, שניים בחדר, ניהלתי לילה אחד בשעה מאוחרת שיחה ערה עם שותפי לחדר על פרדוקסים פיזיקליים, פילים וחדקים. השיחה הערה-מדי העירה כנראה את אחד הישנים בבונגלו הסמוך, שגער בי בקול עמוק וצורמני, "תפסיק כבר לדבר על פרדוקסים, יא שרדינגר אחד". (לביולוגים ולהומניים בינינו נסביר ששרדינגר היה פיזיקאי מפורסם, ממפתחי תורת הקוואנטים, שנודע כחובב חתולים ופרדוקסים). הכינוי מצא חן בעיני, ולאחר שאימצתי אותו, החלו החברים החדשים שהיכרתי במחנה לקרוא לי 'שרֶד' (קיצור מהיר ופשוט של השם הגרמני הארוך).
הכינוי היה נשאר עניין פנימי של החבר'ה מנוער שוחר, אלמלא התערבה שנה וחצי אח"כ רשת האינטרנט. היה זה אאל"ט אחד מידידי מנוער שוחר מדע שגילה לי לתדהמתי שכסטודנט שנה א' באוניברסיטת תל אביב אני זכאי לחשבון במחשב הפקולטה, שמאפשר לי לקבל ולשלוח דואר אלקטרוני, להשתתף בקבוצות דיון ומעל לכל - לשוחח בזמן אמיתי (מה שכונה הרבה אח"כ 'לצ'וטט') עם אנשים מכל העולם ברשת ה-IRC שהגיע לישראל פחות משנה קודם לכן. אלא שכדי לדבר צריך כינוי, ולי היה במזל אחד זמין. כך נולד Shred האינטרנטי (ויתרתי על האומלאוט הגרמני לצורכי נוחות), שהיה כתובת האימייל שלי וזהותי בצ'אט. מה שלא יכולתי לדעת הוא שבמהרה אכיר חברים חדשים דרך האינטרנט, ועבורם אהיה בראש ובראשונה שרֶד; ושדרך החברים החדשים האלה אכיר אחרים, עד שבזמן מסוים כל הסביבה שלי תכיר אותי בעיקר באמצעות הכינוי. לא ידעתי, אבל זה גם לא הפריע לי כשהתליך קרה; כינוי היה דבר מגניב, ומאוד נהניתי להיות זה שצריך להסביר על ומה ולמה. מה גם שהכינוי היה נוח מאוד לעיוותים, שפצורים ושמות חיבה, מ'שרדי' ו'שרדון' ועד 'שרדוואסר' ו'שארדוניי'.
היעלמותו של הכינוי קרתה פלוס מינוס בד בבד עם התפרקותה של אותה חבורה שהחלה את דרכה באוניברסיטה; לאט לאט, במיוחד כשהתחלתי לעסוק ברצינות בכתיבה, התחלתי לחוש זרות לכינוי ה'משחקי', והשם האמיתי הזנוח הרים את ראשו ודרש התייחסות. זה לא שהפסקתי עם הכינויים - ברשת קשה בלעדיהם - אבל כשבחרתי לפני כשמונה שנים כינוי עבור האתר עין הדג - אולי הבית הראשון שלי באינטרנט הלא-טסקטואלי - העדפתי להישאר קרוב למקור, וכיניתי את עצמי נונין. זו היתה בערך הנקודה שבה פסק שרֶד להתקיים, אפילו ככינוי לצרכים חיצוניים. החברים הבינו והתרגלו, והיום אני מניח שהכינוי נראה להם מוזר לא פחות מאשר לי (צריך לשאול אותם, כמה מהם עדיין קוראים את הבלוג הזה) אבל אנשים שהכירו אותי אז והקשר אתם נותק עוד בהחלט עלולים להגיד "רונן? מי זה רונן? אה, שרד".

נו טוף, לפחות רוסיה לא פולשת לי למחוזות בדלניים.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 2/9/2008 22:05, ושייך לקטגוריות הומור, סטיות אישיות, אינטרנט, לפחות רוסיה
50 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-9/9/2008 00:36

---

דמיינו שאין מדינות
הרבה הוגים, חולמים, כותבי מד"ב וג'ון לנון האמינו שיבוא יום והעולם ייפטר מהעניין המטופש הזה שנקרא מדינות ולאומים, ויתארגן תחת איזושהיא ממשלת גג. בעידן של תקשורת מהירה ויעילה, ועל פי הדוגמה של אירופה, יש היגיון בתחושה שהעולם הולך לקראת איחוד שלם, שיהפוך את האו"ם מגוף שולי לממשלה מתפקדת. הרי מוצרי התקשורת והבידור חוצים גבולות: כולם רואים סי. אן. אן., משחקים בברבי, צופים בבאטמן וגולשים לאתה-צינור לראות את הטריילר החדש. בעולם כזה, מה החשיבות ללאומים?

אז זהו, שלא. ראשית, כמו שציינו כאן בעבר בתגובות, יש עדיין חלקים רבים מאוד מהעולם שאינם מחוברים לטכנולוגיה המודרנית (שלא לדבר על האינטרנט). וגם אם מתפתחים קשרים רב-לאומיים וחוץ-לאומיים, לאחוז ניכר (לדעתי בסביבות חצי) מאוכלוסיית העולם אין גישה לקשרים האלה ואין שותפות בצריכה התרבותית ששאר העולם חולק.
שנית, גם אם נצמצם את המבט לעולם המערבי-פלוס, נגלה שגדרות הלאום קצת יותר גבוהות ממה שאפשר לדמיין. נכון, בכל העולם יראו את באטמן, אבל הגרמנים יראו אותו מדבר גרמנית, והצרפתים - צרפתית. נכון, כולם באינטרנט - אבל נראה אתכם גולשים באינטרנט היפני, שכונה די מבודדת שלא מאירה פנים לזרים (שלא לדבר על הסיני, שנראה כמו מתחם מבוצר עם גדרות תייל ומכונות ירייה). וגם האמריקנים, כמה שהם קוסמופוליטיים (והם צריכים להיות: בתוך ארה"ב יש הבדלי תרבות עצומים), מעדיפים להשקיע הון תועפות בגרסאות מקומיות לסרטים ולסדרות מעבר לים ולא להקרין אותם בגרסתם המקורית. ובעצם, מה יש להתלונן על האמריקאים, כשלערוץ 10 דחוף להשקיע בגרסה ישראלית של 'הישרדות', רק בגלל שלישראלים חשוב לשמוע את התככים בין המתחרים בעברית.
אז נכון, יותר ויותר אנשים מבינים ומכירים תרבויות זרות - בזכות האינטרנט, בזכות הטלוויזיה, בזכות העובדה שקל ופשוט מאי פעם לעבור לארץ אחרת לשנה-שנתיים או בכלל. אבל הרוב הגדול עדיין סגורים בתוך גבולות הלאום, השפה וה 'שלנו', וכדי שאלה יתמסמסו לרמה שבה תתאפשר ממשלת-על עולמית צריך לעבור עוד די הרבה זמן - ולא ברור בכלל אם זה יקרה, או שסדרת מלחמות תכלה אותנו קודם. אני חושש שאפילו נכדיו של לנון לא יזכו לראות בהתגשמות חזונו.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/8/2008 09:54, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, מונולוגים מהאמבט, אינטרנט
58 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-3/9/2008 22:45

---