עכשיו זה באמת הסוף
(לצופינו שהצטרפו דרך הלינק בתחתית הפוסט הזה של שרה - טוב שבאתם, אבל אתם קוראים במקום הלא נכון - פה זה הסוף ולא ההתחלה. ובהזדמנות זו גם תודה לשרה על הלינק. ועכשיו לפרק עצמו)

יוצאים ממתלה המצוקים
עמדתי לפני דלתו של אולם הבחינה ולא ידעתי מה לעשות. לפני השתרך טור הולך ומתקצר של זרים - זרים לגרמניה, זרים לי, זרים זה לזה. במחשבה מהירה תהיתי אם יש עלי איזו תעודה מזהה שתצלח כתחליף לדרכון, ומצאתי את רישיון הנהיגה הישראלי, שיש עליו בצד אחד תמונה ובשני את השם שלי באנגלית. בהיסוס ניגשתי אל הכניסה לאולם, שם עמדה בוחנת קשוחה ולא רחוק ממנה פראו פרוצט שלנו. באי-נעימות הולכת וגוברת סימנתי בידי לפראו פרוצט שיש לי משהו לשאול אותה, וכשניגשה הבהרתי לה את המצב. היא חייכה חיוך רחב ואמרה שכל האנשים האלה זקוקים לדרכונם כי הם נבחנים עצמאית; אנחנו לא צריכים, כי באנו מטעם בית הספר והיא נמצאת כאן לזהות אותנו. תוך כדי אנחת הרווחה כבר החל המוח התחמנו-ישראלי שלי לציין שאם כך, יכול אדם לשלוח מישהו אחר במקומו לקורס; אלא שאז נזכרתי שביום ההרשמה לקורס נדרשתי להראות דרכון. בקיצור, לא היה עובד.
אבל לא נותר לי זמן רב לשקוע בהרהורים, כי פראו פרוצט שאלה אותי איפה כל החבר'ה שלנו, ושלחה אותי מיד לקרוא להם מהקומה הראשונה. הסתבר שהחבריא שקעו בשיחת חולין על קפה וסיגריה ברחבת השלוס, ואלמלא באתי לקרוא להם, מי יודע מה היה קורה.
וכך צעדנו אל גוב האריות - עשרה גיבורים, שהחליטו להתמודד מול הבחינה ברמה בה-איינץ (ב'1). חסרו רק בופה מתאילנד, תרזה מאיטליה, קארונה מסרי לנקה ואקואה מחוף השנהב, שבחרו להיבחן יום קודם בבחינה ברמה נמוכה יותר (א-צוויי, או א'2).

העכבר ששאג 
שולחנות הבחינה הגדולים, המרוחקים קילומטרים זה מזה, בהחלט הפילו עלינו אימה. במיוחד שהיו עליהם רק שני עפרונות ומחדד. לפחות הנוף שנשקף מהחלונות היה נעים. שאדי עורר מיני-מהומה כשטען שזה לא בסדר שאין שעון בחדר הבחינה; אני כבר ראיתי שדרך החלון רואים את השעון של הבנק, אבל הבוחנות בחרו להיענות ללחץ והביאו מאי-שם גם שעון.
הזמן עבר לאט, לא בגלל אפקטים פסיכולוגיים אלא בגלל שהבוחנות נאלצו להסביר פעמים רבות את מבנה הבחינה, הפורמט והדרך הנכונה לסמן את התשובות על הטופס למחשב. לנו, בוגרי הקורס, זה היה כבר ברור מאליו, אבל המשתתפים העצמאיים (שישבו בצד אחר של הכיתה) לא הפסיקו לשאול שאלות ולעלות לנו על העצבים.
הבחינה עצמה היתה סבירה למדי, פרט לכך שפרק הבנת הנקרא עסק באיזו תוכנית ילדים גרמנית סופר-פופולרית בה מכבב עכבר (לא מיקי מאוס). למרות שהכתבה בעיתון טענה בתוקף שהעכבר מוכר בכל רחבי העולם ומקבל טונות של מכתבי הערצה, סקר קצר שנערך בהפסקה גילה כי איש מאתנו לא שמע עליו, מה שהפך את המטלה למציקה למדי.

שקט, אבא מדבר
ההפסקה הוקדשה בעיקר ל'אוי, כמה קשה היה' ול'כמה איקסים אתה רשמת? שניים? לא יכול להיות, לי היו שלושה'. לצערי אני חייב לדווח שלמרות ההרכב האנושי הרב-תרבותי, לא נרשם הרבה הבדל בין הסצנה הזאת לבין סצנות דומות אחרי הבחינה הפסיכומטרית ודומותיה בארץ. אחרי ההפסקה היינו אמורים להתחיל בשלב 'הבנת השמיעה', אבל לפני כן היתה הבוחנת חייבת להסביר איך עומדת להתנהל הבחינה בעל פה, הצפויה לאחר הבחינה בכתב. כך גילו הנבחנים העצמאיים לראשונה שהם נבחנים בזוגות, וכמה קריאות 'אוי' ו'הו' נשמעו בשפות שונות כשהבוחנת הכריזה שהחלוקה לזוגות תתבצע בהגרלה. בצד שלנו, לעומת זאת, הבוחנת רק ביקשה לדעת אם הסתדרנו מראש בזוגות ובאלה זוגות, אם כך. בלי להסס הצבעתי וציינתי אותי ואת שאדי כזוג - מה שהתברר אחר-כך כצעד נבון (חזון למועד). אחרינו נרשמו גוקאן וצ'אולין ואחריהם מוחמד ואלנה (שבילו את השבועיים האחרונים בניסיון לשנן בעל פה גרסה סבירה לשיחת חולין, והתווכחו אם יש טעם לומר 'גוטן טאג' לפני 'וי הייסט דו' או להיפך). רובי, שהשותפה הקבועה שלה אקואה בחרה להיבחן ברמה נמוכה יותר, נאלצה להסתפק באלכסיי; ואילו אנוש, שמשום מה הניח שהוא ושאדי הולכים על זה, נאלץ להסתפק בסולימן.
אחרי מסע החלוקה הארוך היינו מוכנים לשלב השמיעה, שהושמע כולו ברצף, ללא מגע יד אדם, דרך רמקולים ברחבי האולם. תיחכומיישן. העניין נגרר הרבה מאוד זמן והיה עלול להיות מאוד משעמם, אלמלא הנושא שנבחר באחד השלבים - ראיון רדיופוני עם אב שבחר לקחת את חופשת הלידה (כאן קוראים לה 'חופשת גידול ילדים') במקום אשתו ולהישאר בבית שנה עם התינוק החדש, ואז כתב ספר על הנושא. האם הגרמנים מנסים לעודד פמיניזם, ליברליזם ומשפחתיות חדשה דרך המבחן? לא יודע, אבל לפחות היה מעניין.

אין מה לדאוג
בתום שלב הכתב הצטופפו כולם סביב הבוחנת, שהחזיקה את שיבוץ הזמנים והחדרים לבחינה בעל פה. אז התברר לי ששיטת 'חמור קופץ בראש' שלי השתלמה, ובגלל שנרשמנו ראשונים זכינו אני ושאדי להיות ראשונים בבחינה, כלומר להתחיל את הבחינה בע"פ תוך 20 דקות, ולא לחכות עוד שעתיים. זה נתן לנו זמן לעוד קפה (במיוחד כשהסתבר שהבחינה בע"פ נערכת בדיוק בבניין המסתורי שסולימן לקח אותנו אליו בבוקר, לפני שלוש שעות ושני פרקים כמעט).
וכך עמדנו כולנו לפני הדלת הסגורה, ממתינים לשלב הבא. רובי ניסתה נואשות להחליף את השעה שקיבלה כדי לחזור הביתה יותר מוקדם; צ'אולין הסתובבה כמו ארי בסוגר וטחנה את עצמה על איזו טעות הבנה שעשתה בשלב ההבעה בכתב; אלנה ומוחמד שחזרו בפעם האלף את שיחת ההכרות הכל-כך-לא-ספונטנית שלהם; ושאדי מצא לעצמו איזה בחור מעיראק כדי להחליף אתו עוד כמה מלים בערבית.
ואז נכנסנו, והתיישבנו לפי ההוראות זה מול זה. היינו צריכים להמתין לבוחנת השנייה, שהתעכבה, ולכן נאלצנו לבלות דקה-שתיים בשתיקה, בוהים זה בזה ובבוחנת אדומת-לחיים שלעסה סוכריה והציעה גם לנו (ניין, דאנקה). כמובן ששנינו ניסו לעשות רושם ופלטנו כמה משפטים לא-מחייבים, אבל לא נראה שהיא התרשמה. לבסוף הופיעה הבוחנת המאחרת וגברת לחי-תפוחה אמרה 'בואו נתחיל', ומיד קטעה את השאלה הראשונה שלי ב'רגע, רגע, אני צריכה להסביר קודם...'
בזאת, אבל, תמה מכסת הפאדיחות להיום. שאדי ואני ניהלנו שיחה שוטפת וקולחת, שהבוחנת התנצלה כשנאלצה להפסיק אותה ולעבור לשלב הבא ('הייתי יכולה להקשיב לכם כל היום, אבל בואו נמשיך'). בחלק השני של הבחינה (הכל כאן מתחלק לשלושה חלקים) היינו אמורים לדון בשאלת הזמן הפנוי; אני תיארתי את היום העמוס שלי, אבל שאדי הבריק כשציין שוב שבחורף יש פחות שעות אור ולכן יש לאנשים הרבה פחות זמן פנוי (המשך לתיאוריית החורף שלו מהרפרט). אני מתחיל לתהות אם יש לו חשמל בבית.
בשלב השלישי, שבו היינו אמורים לארגן ערב צפייה משותפת בסריט וידיאו עבור חברינו לקורס, לא התאפקתי והמלצתי על חיים של אחרים, סרט גרמני זוכה-אוסקר מצוין שראינו לאחרונה. אבל המילה האחרונה היתה של שאדי: כשהכל נגמר ואמרנו שלום-שלום, הוא ניגש לבוחנת ובשיא החוצפה שאל איך היינו. היא נבוכה קלות, אבל התעשתה מיד ואמרה 'זי קריגן קיין זורגן' (בתרגום חופשי: אין לכם מה לדאוג).

שלום עושים עם מוחמד
כשיצאנו הסתערו עלינו מוחמד ואלנה כדי לשאול איך היה ומה הנושא המסתורי שעליו נדרשנו לשוחח. שאדי החל לעדכן אבל אז גירשה אותנו הבוחנת מהקומה כדי שחלילה לא נדליף את הסוד. מוחמד מימד מצא פתרון וירד עם שאדי לקומה הראשונה; הם היו כל-כך שקועים בעצמם שבקושי הגיבו כשנפנפתי להם מקצה החדר שלום אחרון.

[תם ונשלם מלב"ם]




שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 15/3/2008 00:26, ושייך לקטגוריות מה למדתי בגן היום, הגרמנים האלו...
24 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של שרה (הקודמת) ב-16/3/2008 09:03

---

מה למדתי בגן היום - פרק סופעונה (א')
אחרי שצפיתי בשבוע האחרון בשלושה פרקי סופעונה שונים (אנג'ל, ווידס, דקסטר) נדמה לי שתפסתי את הפרינציפ. בואו ננסה.

הנמכת ציפיות
פרק סופעונה הוא לא פרומו. לא צריך להביא את הצופים בהצהרות פומפוזיות - הם כבר שם. להיפך, בתור התחלה רצוי להרגיע את השטח, להשרות אווירה מוכרת ולספר את הסיפור לאט. ולכך בדיוק מתאימים שני המפגשים הקצרים של אנשי הקורס אחרי החגיגות ולפני הבחינה.
ביום שלישי הייתה ה'אוריינטירונגזפרופונג', כלומר הבחינה על פרק האינטגרציה בגרמניה, שלמזלנו לא כללה דרישה לשיר את ההמנון אלא רק להציג את הרפרט שלנו, זה שהתאמנו עליו מול הכיתה, באחד-על-אחד לגברת פרוצט. יש משהו מוזר בעיני בכך שהבחינה היא אחד-על-אחד ואילו האימון היה מול הכיתה כולה -  זה לא צריך להיות להיפך?
זמני הבחינות נקבעו מראש בהפרשים של רבע שעה, כך שתיאורטית לא היו אמורים כולם להיפגש; אבל כשאני הגעתי בתשע וחצי, היו בחוץ אקואה ורובי (שהיו אמורות לעשות את הבחינה כבר בתשע ורבע), אנוש (רבע לעשר), בופה ותרזה (עשר), צ'אולין (מתישהו אחרי עשר) וגוקאן (אין לי מושג מתי). ברגע שבאתי יצא אלכסיי (הנבחן הראשון) וכולם עטו עליו - לא כדי שהוא יספר איך היתה הבחינה, אלא כדי לספר לו כמה החמיץ בקורס-פסט אתמול (היתה למסכן בחינה באוניברסיטה. אלוהים יודע במה ובאיזו שפה). דקות מספר אחר כך הופיעה השלישייה הלוהטת של מוחמד-אלנה-שאדי, שלא היו (כזכור) בזמן שבו חולקו שעות הרפרטים ולכן לא ידעו שהרפרטים שלהם נקבעו לסוף התור, אי-שם באזור 12:00. ניסיתי להסביר את העניין למוחמד אבל כרגיל הוא חשב שאני מתקיף אותו וענה לי ב-Wie bitte תוקפני, אולי הביטוי הגרמני היחיד שהוא מכיר על בוריו. צ'אולין חילקה תמונות (כאלה שמדפיסים. השקיעה  הבחורה) ואנוש למד את החומר בצד (חנון נשאר חנון). על בחינת הרפרט אין הרבה מה לספר, פרט לכך שסאם ישן מתחת לשולחן ושפראו פרוצט הרחיבה בשלב מסוים את הנושא לשיחה כללית על סופרים גולים ועל מלחמת העולם השנייה. החדשה הגדולה היתה שעלינו לבוא שוב למחרת בשעה 14:00 לקבלת התעודות.

כיתה ו' מסיימת את הקדנציה
לא היה לי קל לשכנע את עצמי להיגרר רבע שעה ברגל וחמש קומות במעלית רק כדי לקבל פיסת נייר, שאינה אפילו התעודה הרשמית שאני צריך בשביל אישור התושבות (את זו נקבל בדואר, ארבעה שבועות אחרי הבחינה). אבל היה שווה. כמעט כל החבר'ה הצטופפו בחדר הכיתה, מבולבלים כמוני, עד שהמנהלת הואילה בטובה (באיחור של רבע שעה) לבוא ולחלק תעודות. מה שלא ידעתי הוא שהתעודות האלה (הפנימיות) מכילות גם ציונים: ציון כללי להבעה בכתב, ציון כללי להבעה בע"פ (שניהם באדיבות הגברת אמיני) וציון לרפרט שעשינו יום קודם. זה כמובן הגביר את המתח (-:
לצורך הטקס הביאה הגברת פרוצט דלי שלם של טוליפים צהובים, וכשקראה בשמותינו לפי הסדר נתנה לכל אחד פרח עם הבחינה. אבל די מהר התברר שזה לא יעיל, ומוחמד נקרא לדגל כעוזר לענייני פרחים; הוא כמובן דאג לחפש לאלנה ולשאר הבנות את הפרחים הנאים והפתוחים ביותר, ועשה מכל הסיפור סצינה של שוק מזרחי. במקביל למדתי מההערות של פראו פרוצט שצ'אולין הצטרפה לקורס רק חודש לפני, וסיימה אותו בשלושה חודשים (כבוד!). זה היה מעניק לה את תואר הסטודנטית המהירה ביותר, אבל מה לעשות שחטפתי לה אותו מהידיים; כשפראו פרוצט העניקה לי את הפרח, אחרי כולם (כי הייתי רשום בדף נפרד בגלל המעבר מהקורס למטה) היא ציינה שזהו 'שיא אולימפי' בבית הספר הזה, ושאיש לא סיים מעולם את הקורס מהר כל-כך (חודשיים בלבד).
מרוב התרגשות לקח לי זמן להציץ בציונים, שכמיטב המסורת הגרמנית ניתנו בסקלה תמוהה של אחד עד חמש עשרה. שאדי, למשל, קיטר ארוכות על כך שקיבל רק 12 בהבעה בכתב (לעומת 15 בע"פ), ואנוש היה ממש לא מרוצה מכך שאלכסיי עבר אותו בהבעה בע"פ (ובצדק. אין לי מושג על מה היתה פראו אמיני כשנתנה לאלכסיי הלא-מתבטא 14 בתחום הדיבור). לפרוצט כמובן לא היה מושג, והיא רק הזכירה לנו שביום שישי אנחנו מתייצבים בשמונה ורבע בבוקר בבניין כדי להילחם יחד בכוחות האופל ללכת  יחד לבחינה, הנערכת במרוכז בפולקסהוכשולה (בית הספר למבוגרים) ליד השלוס (טירה).

הסחת דעת
בפרק סופעונה כולם רוצים לדעת מה קרה בסוף. אבל זה לא אומר שאי אפשר להוביל אותם (את הצופים ואת התלמידים) בדרכים עקלקלות. וכך, כשהתייצבנו ביום ו' ביציאה מ'פרוגרס' התברר שפראו פרוצט בכלל לא מתכוונת להוביל אותנו לבחינה - כי היא נוסעת לשם באוטו - וכך הוכרז סולימן כמוביל הקבוצה, כי הוא למד כבר בפולקסהוכשולה לפני הקורס הזה (בקיצור, בשבילו זה ספינ-אוף...)
סולימן הוביל אותנו בכישרון דרך העיר, למרות ויכוח קל עם מוחמד על הדרך הנכונה (מוחמד נכנע). בדרך שוחחתי עם אנוש והבנתי שהוא עוד זועם על הציון של אלכסיי ומשום מה עדיין חושב שהוא השותף של שאדי לבחינה בע"פ (למרות שאני ושאדי כבר מזמן הכרזנו שאנחנו הולכים על זה יחד). בתוך השיחה המעניינת פתאום שמתי לב שאנחנו מטפסים במדרגות לגינה האחורית של השלוס, והולכים בשביל אבנים משונה שנראה כמוביל לקיר זכוכית. לאן הובלתנו, או סולימאן?
'כניסה צדדית', הפטיר מנהיגנו, 'דרך קיצור'. אלא שהדלת שדרכה שאף השמוקמייסטר להיכנס ישירות לקומה השנייה של הבניין, מקום הבחינה, לא נפתחה מבחוץ. אלנה כבר חשבה להתלונן שהציפורניים שלה קופאות, אבל לא איש כסולימאן יוותר: הוא ושאדי נופפו לזוג חביב בתוך הבניין, ואלה פתחו לנו את הדלת ואפשרו לחולייה לחדור ליעד המבוצר. כעת נותרה חצי שעה תמימה עד הבחינה עצמה, ומשימה עצומה לא פחות עמדה בפנינו: קפה!

סולימן הגדול
מנהיגות נמדדת בעת צרה. זו לא חוכמה להוביל את שאדילנה ושות' במים השלווים של הקורס: הבחינה האמיתית היא כשהזמן דוחק, ומתעורר צורך נואש בחומרים ממכרים (קפה) בסביבה לא מוכרת. אבל שוב היה זה מנהיגנו סולימן, שמוקמייסטר עם נשמה, שהציל את המצב. הוא הוביל אותנו במורד המדרגות, הזהיר אותנו מהקפטריה המרושעת והיקרה בקומה הראשונה, חצה את הכיכר, נכנס לבניין בית העירייה הישן דרך דלת ענק שנראתה סגורה אבל נפתחה למגענו, טיפס במדרגות אפלוליות במבנה השומם מאדם, התלבט לרגע בראש המדרגות ולבסוף פנה ימינה בחושיו החדים והוביל אותנו אל האוצר - מכונת קפה מתוחכמת, עם בחירה של כמויות סוכר, אפשרות למוקצ'ינו וניל ושוקו חם שאין לו טעם של קרטון, והכל ב-45 סנט בלבד. סולימן לשלטון!

טריק זול
נכון, לא תמיד משתמשים בזה. נכון, זה זול. אבל כשכל-כך הרבה מלים כבר נשפכו והבחינה אפילו לא הופיעה, נדמה לי שאתם כבר יודעים שפרק סיום העונה יהיה הפעם פרק כפול, עם מתלה-מצוקים משלו. וכך זה קרה.
אחרי הקפה עליתי לעמוד ליד חדר הבחינה, ומיד שמתי לב שכמה נבחנים - מאלה שבאו עצמאית ולא עם קבוצתנו הגדולה - כבר נכנסים. לתדהמתי ולחרדתי גיליתי שכל נבחן הנכנס לחדר נאלץ תחילה להזדהות באמצעות דרכונו, ומיד הבנתי ששלי נשאר בבית, מרחק רבע שעה הליכה לפחות. אוי ואבוי, חשבתי, הנה מתרסק לו קורס של חודשיים רק בגלל שפרוצט לא זכרה להגיד לנו להביא דרכונים.

{שיר סיום}

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 13/3/2008 09:56, ושייך לקטגוריות מה למדתי בגן היום, טלוויזיה וקולנוע
17 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של roncho ב-14/3/2008 22:22

---

מלב"ה, פרק לפני אחרון - רטרוספקטיבה
לפני פרק הבחינות - כמה דברים שנשמטו, ומפגש מחודש עם כמה מהדמויות הפופולריות.

אקואה ולמה
היא לא ניגשה לבחינה. היא לא באה לקורס-פסט. בניגוד לשאיפות הקלוז'ר שלי ושל הצופים, אקואה מגאנה לא הופיע בכיתה או בסביבתה בשבועיים האחרונים של הקורס, ולא זכינו לדעת מה היא חושבת על ההיסטוריה של גרמניה ומה דעתה על כלבים גדולים וגזעיים. עם זאת, כמחווה לרוח הרפאים שהיתה בקורס רק כי מוכרחים, הנה התמונה היחידה שיש לי שלה, במרפסת העישון הפתוחה, עוד מהתקופה שהיינו 'נאך אובן':





מאריצה מתנתקת
את מאריצה הקרואטית פגשתי כזכור עוד בקורס 'למטה', והיא היתה בת הברית שלי בפרקים הראשונים והקשים. הקשר החברתי נשמר גם כשנותקנו - למשל ליד מכונת הקפה - אבל הידרדר קצת כשהקורסים החליפו מקומות, כי מאריצה ירדה פחות לחפש אותי ולי לא היה כוח לטפס לקומה השנייה רק כדי לפגוש אותה. בפעם האחרונה שנפגשנו, כשבוע וחצי לפני סוף הקורס, היא סיפרה לי שבקרוב מאוד היא נוסעת לקרואטיה לכמה ימים, כדי להתגרש.
מאריצה, ידעתי כבר מקודם, היתה נשואה בקרואטיה, וטוענת שעל הטעות הזו היא לא תחזור יותר. אני יכול להבין אותה, בהתחשב בכך שתהליך הגירושין (האזרחי!) בקרואטיה הוא מורכב ומסובך, ודורש מספר הופעות בבית המשפט. "למזלה" של מאריצה, היא צריכה לנכוחבאופן אישי רק בדיון הראשון והאחרון, ובשאר יכול להחליף אותה עורך הדין. מהבחינה הדתית, אגב, החתונה היתה קתולית, כך שגירושין אינם באים כלל בחשבון, והכנסייה לא תתיר למאריצה להתחתן שוב (לא שהיא רוצה).
בכל אופן, אותה נסיעה לקרואטיה נועדה להניע את התהליך - להיות בדיון הראשון ולחזור. מה שלא תפסתי אז הוא שעם הנסיעה הזו, והשבוע-לא-שבוע האחרון של הקורס, זו תהיה כנראה הפעם האחרונה שאראה את מאריצה... ולא ממש אמרנו שלום.
יש לי את מספר הטלפון שלה (מאותו יום שבו הלכנו לראות את 'סיבוב הבורג') ואני יכול להתקשר, לשמוע איך היה בקרואטיה, להחליף חוויות. אבל יש משהו לא נעים בלא-פרידה הזו, בדעיכה הפתאומית אל תוך האינקשר.

החנון
אָנוּשאראבאן מאיראן, או בקיצור 'אנוש', לא מושך הרבה תשומת לב. הוא לא פרובוקטיבי כמו אלנה, ידידותי כמו צ'אולין, מאורגן כמו רובי. רק בימים האחרונים של הקורס הבנתי שאנוש הוא טיפוס המוכר לי היטב - החנון המצוי. הוא חמק מזיהוי בעיקר בגלל שהוא בשנות ה-30 המאוחרות לחייו, ושלא הפגין כמה תכונות משותפות לחנונים שהיכרתי, למשל התעניינות במתמטיקה-מדעים-מחשבים.
אבל הכל מתחבר עכשיו - העיסוק הקפדני בפרטים, שגורם לו לכתוב רפרט של עשרה עמודים ורומנים במקום מכתבים בבחינות; תחום העניין המצומצם (במקרה זה, גיאוגרפיה פיזית); כישורים חברתיים בעייתיים (באחד המפגשים הראשונים של הקורס עסקנו בשאלה 'איך להכיר חברים חדשים'; הניסיון של הקבוצה לקחת את אנוש כפרויקט ולתת לו עצות בנושא לא צלח); חוסר מודעות חיצוני (הוא כמעט ולא מוריד את המעיל) וטעם מוזר (הלשון מהמסיבה). אולי לא זיהיתי אותו כי חשבתי שאיראנים הם כמו ערבים וטורקים - פתוחים, חברתיים, משוחררים; אולי סתם התכחשתי. בתור חנון בגמילה יש לי פינה חמה לדמות המצטיירת כאן; אבל לאנוש עצמו, בשר ודם, לא הצלחתי ממש להתקרב, אפילו שדווקא נתקלנו בו מחוץ לקורס, באוטובוס, בדרכו להתאמן בטניס שולחן.

[אל תחמיצו את פרק סיום העונה - הבחינות! מדליה אולימפית, טוליפים, מעברים סודיים, עקר בית רדיופוני, ותוספת לתיאוריית החורף ממתינים לכם!]


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 10/3/2008 22:05, ושייך לקטגוריות מה למדתי בגן היום, תמונות, סטיות אישיות
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-13/3/2008 00:10

---

מה למדתי בגן היום - פרק 20 - החגיגה נגמרת
הבחינה הלכה בסדר, לכל מי ששואל, אבל אנחנו עדיין בפרקים הקודמים. מה לעשות, עד שמתרגמים הכל לעברית, זה לוקח זמן, אתם יודעים.

לאסט טיים, און מלב"ה: רובי הלכה להביא סלסה, צ'אולין רקחה קוקטייל אימתני, שאדי פצח בשיר ופראו ליפקה פרצה שבה לחדר וחייכה כאילו הוא לפחות בנה האובד.

לנגינת ההמנון...
לכניסתן של הגברות ליפקה ופרוצט חזרה לחדר היתה השפעה מיידית על רמת הטירוף של המסיבה. מאירוע שעמד לגלוש למחוזות ההזויים של קולג'פסט בייג'ינג, חזרנו למופע כשרונות צעירים עבור מורות כיתה גימ"ל. ליפקה שאלה מיד אם אלנה שרה משהו ברוסית ונדהמה לגלות שלא; היא הציעה לשיר ברוסית ושאלנה תצטרף, אבל גם זה לא עבד. במסגרת הלחץ החברתי הרגישו כולם מחויבים למצוא שירים ברוסית בשביל הכוכבת הביישנית - צ'אולין שרה שיר רוסי שגלש לסין, ואני פצחתי ב'לבלבו אגס וגם תפוח' שסחף את ליפקה ועוד חצי מהכיתה לפחות (מסתבר שזה שיר די בינלאומי) אבל גם אז לא נשמע מכיוון הבלונד אפילו צליל אחד זעיר. אני תוהה אם אלנה, כמו בת-הים הקטנה, החליפה את קולה המזמר בכרטיס בכיוון אחד לאזרחות הגרמנית.
ואם באזרחות עסקינן, אסור לשכוח שחייבים ללמוד משהו בכיתה גימ"ל, ולכן אחרי שהתייאשה מגוש הקרח המכונה אלנה הפנתה ליפקה את מכבש הלחצים אל פראו אמיני (שכזכור, לא עובר עליה יום מלהיב במיוחד). "אולי תשירי לנו משהו עממי בגרמנית" ביקשה הליפקאית, ואמיני החווירה והאדימה חליפות. וזה לא שלליפקה היו רעיונות טובים במיוחד: הדבר היחיד שעלה על דעתה היה Bruder Jacob, שזה פחות גרמני ויותר צרפתי או בכלל - בינלאומי. את המצב הצילה פראו פרוצט שציינה שאין גרמני יותר מההמנון; לרוע המזל, כך נחשפה בפני ליפקה העובדה המביכה שלא למדנו את ההמנון בקורס, ושאף אחד לא ממש יודע את מילותיו, שלא לדבר על לשיר אותו בקול. אפילו פראו אמיני סירבה לזמרר (בטענה שהדבר יגרום לעוד שלג לרדת. אבל ממילא ירד שלג למחרת, אז מה הועלנו?) ולבסוף הושגה פשרה: פרוצט הביאה דיסק שממנו הושמע הלחן הפומפוזי של ההמנון (באחריותו של אחד, יוזף היידן) בעוד אמיני כתבה על הלוח את המלים המעפנות (כל מיני 'חופש ושלום וברודרשאפט'), וכולנו נעמדנו במבוכה במעגל (כי צריך לעמוד בהמנון) ובהינו זה בזה בבלבול מוחלט; אני הגעתי למסקנה שאת המנגינה אני מזהה מהאולימפיאדה, אבל איך היא קשורה למלים אין לי עדיין מושג.
כדי להתגבר על המבוכה ולשעשע את האורחים, ניצלה פראו פרוצט האופטימית את העובדה שעל הדיסק היו גם המנונים של מדינות אחרות והתקילה את המשתתפים. כך עברנו על פני המנון אירן, תאילנד, איטליה ורוסיה, כשהמשתתפים המתאימים מהמהמים לעצמם בשקט או מתעלמים בהפגנתיות. אבל אז בקע מהרמקולים המנון סין, ותוך שנייה זינקה צ'אולין ממקומה, נעמדה בדום מתוח והחלה לשיר:




(ישר למשמרות המהפכה. ברקע, אגב, אנוש האיראני)

וישראל? בניגוד למדינות זנוחות כמו סרי לנקה, לבנון וקולומביה, דווקא היה על הדיסק משהו שהיה אמור להיות ההמנון הישראלי, אלא שאחרי שתי השמעות לא הצלחתי לזהות ולו צליל אחד ממנו. מה שכן, ברור לי ש: א. זה לא עיבוד, ולא הרחוק ביותר, של התקווה, ב. זה לא שום ישראלי מוכר וג. זה פומפוזי ומכוער כמו שרק המנונים יודעים להיות. מה שאומר, כנראה, שמישהו טעה ודחף המנון של מדינה אחרת במקום ישראל. למחברי הדיסק הפתרונים.

אגף הבנות
אין לי הרבה מה להוסיף על שתי התמונות הבאות, שמדגימות היטב את יחסי הגומלין בין בנות הקורס, ועוד משהו מענין לגבי אלנה:




(צ'אולין עושה לבופה התאילנדית צמה, כמו במסיבות של כיתה ו'. אחר כך הן התחבקו. מתוק)




(הסיבה שאלנה מוחאת כפיים בעדינות. שימו לב לציפורניים. אסנת אומרת שעבודת בנייה כזו עולה הון, ועוד ביורו)

סלסה והביתה
כזכור, בפרק הקודם הלכה רובי להביא סלסה, ולכן החמיצה את רוב סאגת ההמנונים. אחרי כל הבלגן, זה אמנם נראה כמו אנטי-קלימקס, אבל רובי לא ויתרה, הכניסה את הדיסק וחיפשה לה פרטנר לחולל, גם אם חלק מאתנו כבר החלו להתקפל. חיפשה - ומצאה: מי אם לא שאדי, הכוכב ברוך-הכשרונות, שיודע לשיר, לדרבק, לבנות בתים ולחולל כמו סלסלאיסט מנוסה. הנה:




(מימין לשמאל: אלנה ממשיכה לשתוק, רובי ושאדי רוקדים, צ'אולין תוהה מה לעשות עם שאריות הסופר-קוקטייל, בופה ואלנה מתחילות לפנות את האוכל. מלפנים: שיער מחוף השנהב).

אבל גם ריקודים אינם יכולים לעצור את הזמן, במיוחד כשפראו אמיני הבהירה שהיא תיכף צריכה לזוז וצריך את הכוורת גם לסדר ולנקות (או בגרמנית אָאוּפרוֹימֶן). וכך, לצלילי סלסה ובזמן שיא, חזרה ולבשה הכיתה דמות של... אה... כיתה, שאריות האוכל נאספו, הפחים רוקנו, פראו ליפקה נופפה לשלום ונעלמה מסיפורנו, וכולנו איחלנו זה לזו וזו לזה ובכלל בהצלחה בכל הבחינות הבאות עלינו לטובה (אבל על זה בפרקים הבאים, האחרונים לעונה).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 8/3/2008 00:46, ושייך לקטגוריות תמונות, מה למדתי בגן היום
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של עדה ב-10/3/2008 23:10

---