נוסעים אל הלא-מובן
הפוסט הלפני-קודם עורר כל מיני תגובות, שדי דרשו פוסט המשך. לי, למשל, הפנתה אותי לשיר של זלדה שמתעסק בשאלת התקשורת הזו, בסוג של הפוך-על-הפוך. כאן מי שלא מבין אינו 'החברה' או 'הממסד' שאינם מצליחים לטפל באדם בעייתי, 'בוער', 'חוצה גבולות' או 'יצירתי'; השאלה, וחוסר ההבנה, הם דווקא נחלתה של הלהבה (החופשייה, החוץ-בורגנית, הלא-כפופה-לגבולות, המטורפת). היא אינה מסוגלת להבין את מה שחבוי בברוש, שאינו מציג את הסערה שבו על פני השטח, שאין לו כלים לבטא את מה שהוא יודע.
וזה שהשיר נכתב ליונה וולך זו ממש פרפראה, שכן וולך כבר הפכה ממש לדמות שאין לה אישיות, אלא רק להבה - ייצוג חד-משמעי, סמל, משהו שהשירה הישראלית (לפחות הנשית) חייבת למדוד את עצמה מולו. השאלה היא, האם המשוואה וולך=להבה אינה בעצם כפירה בצורך להקשיב, לנסות להבין באמת את הלא-מובן והלא-מודע שהיא תקשרה עבורנו?

'עצמי', לעומת זאת, פגעה ישירות במסמר: האם בכלל, גם שאנחנו מדברים בחיי היומיום, אנחנו באמת מתכוונים לאותו כלב, אותו שולחן, אותו שטיח? הרי גם ההסברים הם בשפה, וגם הציורים הם לא בדיוק מה שהמוח שלנו יודע. אנחנו מצליחים להגיע להבנה ברמה הפונקציונלית (למרות שגם שם יש לפעמים שגיאות תקשורת הרות-אסון). בפילוסופיה של המדע קוראים לזה robust fit - התאמה בכללים: רוב האנשים יודעים מספיק את ההבדל בין 'אדום ל'ירוק' כדי שמערכת הרמזורים תעבוד. זה לא באמת משנה אם אחד מהם רואה ירוק זית וארגמן.
נזכרתי בסיפור מגדל בבל: שם מסופר שלפני הקמת המגדל היתה הארץ 'שפה אחת ודברים אחדים'. אאל"ט, יש פרשנות שמבהירה את הכפילות הזו: לא רק 'שפה אחת' - כלומר, כול מדברים אותה שפה - אלא גם 'דברים אחדים' - כולם מתייחסים בדיוק לאותם דברים. כל הסימנים הם חד משמעיים; התקשורת וההבנה היא מוחלטת. כעת נראה העונש על בניית המגדל לפתע גדול בהרבה משהיה.

ואולי לא: אולי דווקא האחידות הזו, ההבנה המושלמת, הטלפתיה ממש - אולי דווקא זהו איום גדול? איום של 'חשיבה קבוצתית', של דיסטופיות קומוניסטיות, של חוות נמלים שבה אין מקום לאינדיבידואליות וכולם הם בעצם איברים של גוף גדול יותר. אולי קיומו של לא-מובן פרטי שאינו ניתן לתרגום הוא למעשה ההגדרה של ה'אני', כנפרד מהחברה, כמשהו בעל קיום ייחודי.

כל זה כמובן לא שולל את העובדה שבחברה כמו שהיא היום (לא האידיאליזציה של טרום-מגדל-בבל) ראוי להעריך כל תהליך שפורץ את החומות האדירות של אי-ההבנה ומביא את הלא-מובן לקהל - ולו קהל של אדם אחד, ולו במהלכים לא-מילוליים (כפי שציינה עדה בתגובות לפוסט הקודם). ולפעמים, התקשורת הזו עוברת דורות, משנה את השפה ומאפשרת לרבים להבין את מה שרק מעטים (אם בכלל) הבינו בעבר.

במילותיו של דון מקלין בשיר שאני לא מאמין שעדיין לא העליתי לבלוג, "עכשיו אני מבין/מה ניסית לומר לי'/ ואיך סבלת למען שפיותך/ ואיך ניסית לשחרר אותם משביים/ הם לא הקשיבו/ הם לא ידעו איך/ אולי הם יקשיבו עכשיו."



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/1/2009 00:11, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה, דברים שמצאתי ביוטיוב
20 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-2/2/2009 11:55

---

שם וכאן
(לפני כשבוע חשבתי לכתוב פוסט שינתח את האפשרויות בבחירות, ואת ההזדמנויות שחשבתי שראיתי. בינתיים הדברים השתנו, הסקרים הלכו לכיוון ההפוך משקיוויתי, ואין בעצם הרבה מקום לניתוח כזה. בנימין נתניהו יהיה ראש הממשלה הבא, והקואליציה שיקים תלויה פחות במתמטיקה של הבחירות ויותר בהעדפות האישיות שלו ושל המפלגות מסביבו. לכן במקום ניתוח, אקדיש את הפוסט הזה לדיון קצת רחב יותר בבחירות ובדמוקרטיה בכלל)

קשה להמעיט בחגיגה האמריקנית סביב בחירות 2008. אחוזי התמיכה של אובמה בציבור שוברים שיאים, והפופולריות של הנשיא החדש חוצה גבולות. עבור יותר ממחצית מהאמריקנים, זהו 'שינוי שאנחנו יכולים להאמין בו'. סיבה להקלה, למסיבה. יהא אשר יהא מי שייבחר בישראל, קשה לי להאמין שהרבה אנשים יחגגו.

בארה"ב היתה 2008 מלכתחילה שנה ייחודית של 'מרוץ פתוח', שבה אף נשיא או סגן נשיא מכהן או לשעבר לא התמודדו. זו הסיבה שהמרוץ הותיר אפשרות ניצחון לסנאטור צעיר, שנראה כמייצג דור חדש ורענן.
בישראל של 2009, שניים משלושת ה'מועמדים לראשות הממשלה' [1] היו מועמדים גם בבחירות 1999 - לפני *עשר* שנים. שניהם כיהנו כראשי ממשלה, לא השלימו כהונה מלאה והובסו בבחירות הבאות. האירוניה היא שהצבעה למועמדת ה'חדשה' היחידה (שנהנית גם מהילה 'היסטורית' של תיקון עוולות וקיפוח, כמו אובמה) היא בעצם הצבעה למפלגת השלטון הקיימת, מינוס הראש. כלומר, ההצבעה היחידה שתביא אדם חדש ללשכת רה"מ, תביא אתו גם בדיוק את הממשלה הנוכחית. הרבה 'תקווה' אין כאן.

אין ספק שלתחושת השינוי והאנרגיה החיובית בארה"ב יש קשר למועמד עצמו - צעיר, היסטורי (שחור ראשון), עירוני (גדל בשיקגו, בניגוד לנשיאים רבים שבאו מחוות ומעיירות קטנות), בעל יכולת רטורית מרשימה, וכו'. אבל הסחף האופטימי שהביא אתו הנשיא החדש נוסע, כך נראה לי, לא רק מהדברים שהוא מביא אתו, אלא גם מהדברים שהוא מחליף. שמונה השנים של בוש הם אולי הסיבה העיקרית לכך שיש תחושה של 'שחרור' בתוצאות הבחירות האחרונות, לפחות לחלק ניכר מהאמריקנים.
הסיבה לתחושה טבועה במידת מה באופיה של מערכת הממשל בארה"ב. השיטה הדו-מפלגתית, ו'המנצח לוקח הכל' גורמים לכך שאין שרים שנשארים 'תמיד בקואליציה' (ראו ערך ש"ס); המעבר מממשל אחד לבא אחריו הוא חד ומובהק. מצד שני, בארה"ב יש בחירות לנשיא כל ארבע שנים *בדיוק*, ושום דבר לא משנה את העובדה הזו (אפילו אם הנשיא נפטר או מודח). כתוצאה, לכל ממשל יש לפחות ארבע שנים להותיר את חותמו, ולצד השני יש ארבע שנים להתארגן באופוזיציה ולבנות כעס והתנגדות לשלטון - שמהווים מצע לתנועה לשינוי [2].

בישראל, לעומת זאת, נלך בפברואר 2009 לקלפי בפעם *החמישית* בעשר שנים. אי היציבות הזו לא רק מקשה על הממשלות לנהל מדיניות עקבית, אלא גם מקשה על האופוזיציה לעבור שידוד מערכות, למצוא מועמדים חדשים ולגייס את האנרגיה לא להפלת הממשלה אלא ליצירת אלטרנטיבה אמיתית לקראת הבחירות הבאות. אנרגיה כזו סחפה את מנחם בגין ב-1977, כאלטרנטיבה ל-28 שנות שלטון מפא"י; ואת יצחק רבין, שהקים ב-1992 את ממשלת השמאל הראשונה מזה 15 שנים. אבל כשהממשלה ממילא מקימה קואליציה אי-שם במרכז, עם אותם שותפים ואותם אנשים ואותם משרדים - ובמיוחד אחרי ש'קדימה' מוססה לגמרי את ההבדלים בין 'הצדדים' - קשה לגייס מועמד חדש ומלהיב, וקשה עוד יותר לגייס את ההתלהבות לעבוד עבורו.

מנקודת המבט הזו, אולי דווקא הניצחון הגדול של ביבי יוצר סיכוי למציאת מועמד בעל שיעור קומה משמאל עבור הפעם הבאה. לביבי יש בהחלט פוטנציאל להיות 'בוש ישראלי', ואם יבחר בקואליציה ימנית מובהקת, יהיה לשמאל משהו חד-משמעי להתנגד לו. תוך ארבע שנים, אולי ימצאו שם גם את אובמה המקומי.

[1] אני משתמש בביטוי במרכאות, כי הבחירות אינן ישירות וכוחן של המפלגות אינו שווה, אבל כך מתוארים השלושה בתקשורת.

[2] במקרה הנוכחי היו לבוש שמונה שנים, אחרי שני ניצחונות דחוקים (ב-2000 וב-2004) והוא ניצל אותן היטב לקידום האג'נדה שלו - מה שמסביר את תחושת השחרור.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 28/1/2009 09:52, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, מונולוגים מהאמבט, אקטואליה
18 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-31/1/2009 09:26

---

אף אחד לא מבין אותי

"אף אחד לא מבין אותי".

טענה, תלונה, תיאור מצב?
בהתחשב במכשולים שעורמים השפה, התרבות, הזכרונות ועוד כל מיני דברים על ההבנה בין בני אדם, האם באמת יש עוררין על האמירה הזו?

אנחנו לומדים לדבר מתישהו, בגיל שנה או שנתיים, ולומדים יותר ויותר איך לתקשר. איך להמיר משהו שאנחנו מרגישים, חושבים או רואים בעיני רוחנו, למערכת של סימנים, סמלים וקולות. מדובר על תרגום. וכמו בכל תרגום, משהו הולך לאיבוד. לפעמים, כמו בתרגום שירה או בניסיון להעביר תמונה לטקסט, הרבה הולך לאיבוד. לפעמים, ואפילו ברוב המקרים, הדבר החשוב-באמת הולך לאיבוד.

אבל שפה היא לא רק כלי לתקשורת. היא גם כלי לארגון של מה שאנחנו יודעים. היא כלי להפיכת הלא-מובן למובן. אפילו לפני שמסבירים למישהו אחר, אנחנו מסבירים את עצמנו לעצמנו באמצעות מערכת הסימנים הזו (ואחרות: מוסיקה, מתמטיקה, אמנות פלסטית). כתוצאה, כל מה שבאמת מובן, נהיר ומאורגן בתוך הראש, יכול תיאורטית גם לצאת החוצה כך (נשאלת השאלה האם הצד השני יבין, אבל זה קשור כבר למערכת התרגום *שלו*, ולכן לא אחריותי).

מה שלא-מובן, לא-נהיר, לא-מאורגן, לא-מילולי, לא-קוהרנטי ולא-ניתן-לאיסוף - לעומת זאת - הוא גם מה שלא ניתן לתקשר החוצה באמצעות מערכת הסימבולים, הכללים והסימנים *המקובלים* בחברה שבה אנחנו חיים. זה כולל, כמובן, את הלא-מודע, אבל זה יכול להיות משהו מודע לחלוטין שאינו מציג את עצמו בצורה שיכולה להתארגן... ממש "תחושה שאי אפשר לתארה במלים".

ואת זה, את זה אנחנו רוצים שמישהו יבין.

על זה התסכול. על חוסר ההבנה שלא ניתן להתגבר עליו באמצעות שום הסבר שבעולם.

ואיך בכל זאת?

אם השפה (השפות) הקיימת (הקיימות) אינה מספיקה (אינן מספיקות) כדי להעביר את מה שדורש כל-כך להיות מובן, ואם הדרישה היא תובענית ובלתי מתפשרת, בסוף תימצא הדרך ליצור/להמציא/לפתח שפה (שפות) חדשה (חדשות). מדובר על אתגר קשה בהרבה מסתם תרגום משפה לשפה: יש צורך ליצור מערך חדש לגמרי של כללים, סמלים, סימנים והנחות יסוד, שיהיה מותאם לאותם דברים ספציפיים ש*אני* רוצה שיהיו מובנים, ולאט לאט - בניסוי ובטעייה - ללמד אנשים אחרים להבין את המערך הזה - אם על ידי תרגום שלו למערך הסמלים המוכר להם ואם על ידי הפנמה אמיתית של סט הכללים הזה - בעצם הרחבה של מאגר הכלים שיש לאדם כדי לתרגם (לבטא?) את עצמו.

ולזה קוראים אמנות.







שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 24/1/2009 17:39, ושייך לקטגוריות אמנות, קוהרנטיות זה פאסה, סטיות אישיות
25 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-29/1/2009 00:00

---

למה לנו בחירות עכשיו?
בעוד כשלושה שבועות ילכו אזרחי ישראל לקלפי - בפעם החמישית מזה עשר שנים. הקצב המטורף הזה מעלה שאלה חשובה, לפני ניתוח מערכת הבחירות עצמה - *למה*, בעצם, יש בחירות?

הממשלה ה-31, בראשות אולמרט, נראתה במבט ראשון כאחת היציבות ביותר בישראל בשנים האחרונות. היתה לה תמיכה של 67 מנדטים (קדימה, העבודה, גיל וש"ס), ואופוזיציה מפולגת (מימין ומשמאל). התפטרות אולמרט מסיבות אישיות (החקירות בעניינו) לא היתה אמורה להביא לבחירות; תיאורטית, לבני שהחליפה אותו היתה אמורה להיות מסוגלת להקים מחדש אותה קואליציה - כמו שפרס לא התקשה להקים ממשלה חדשה לאחר רצח רבין ב-1995 - או מגוון של קואליציות אחרות (בהיותה מנהיגת מפלגת מרכז עם הרבה אופציות).
יתר על כן, לרוב המפלגות שהרכיבו את קואליציית-אולמרט היה אינטרס חזק מאוד להימנע מבחירות: הסקרים חזו לקדימה ולמפלגת העבודה ירידה משמעותית, ולמפלגת הגמלאים - היעלמות מוחלטת מהמפה. לש"ס, המרכיב האחרון בקואליציה, אמנם לא היה אינטרס חזק למנוע את הבחירות , אבל גם לא היתה סיבה טוב להקדים אותן: הסקרים לא חזו שינוי משמעותי במעמדה. גם כל הוויכוחים, הדרישות והאולטימטומים במהלך המו"מ הקואליציוני לא נראו כמאיימים במיוחד, בהתחשב בכך שבישראל תמיד מתווכחים עד השנייה האחרונה, אבל בסוף מוצאים פשרה ומקימים ממשלה. אבל איכשהו, למרות כל האינטרסים החופפים, ולמרות המצב הנוח-יחסית בכנסת, זה לא קרה.
הנראטיב הרשמי טוען כי ש"ס - המפלגה היחידה שלא היה לה אינטרס למנוע את הבחירות - הציבה ללבני דרישות בלתי אפשריות (אם בגלל שהחרדים לא רצו להיכנס לממשלה בראשות אישה ואם בגלל כל מיני עסקאות אפלות עם ביבי), ולבני החליטה לא להיכנע ולהמר על בחירות. אם מאמינים לזה, ש"ס יוצאת סחטנית ומניפולטיבית, לבני יוצאת 'מגינת הציבור החילוני הנאור' וביבי יוצא ראש ממשלה. אלא שההסבר הזה פשוט לא הגיוני, מכמה סיבות שונות.
ראשית, בהתחשב בסחף ימינה שעבר על הציבור הישראלי בשנים האחרונות, ההימור על בחירות הוא כזה שבו לבני יכולה רק להפסיד; שכן גם אם תצליח איכשהו לזכות בבחירות ולהרכיב את הממשלה הבאה, היא תעמוד שוב באותו מצב, במו"מ עם ש"ס, רק עם הרבה פחות אופציות (כי השותפות האחרות שלה, העבודה והגמלאים, יאבדו מנדטים רבים). אפשר לטעון שאחרי הבחירות יהיה לש"ס קשה יותר לעשות שריר ולאיים, אבל ש"ס הוכיחה את עצמה כמסוגלת לכך, שלא לדבר על כך שאחרי הבחירות עלולה לבני להזדקק גם לש"ס וגם למפלגה נוספת מגוש הימין כדי להקים קואליציה.
שנית, הנראטיב שטוען כי לבני בחרה בין הרע (בחירות) לגרוע (כניעה לש"ס) אינו מסתדר עם העובדות. כי ללבני היו לא מעט אפשרויות להקמת קואליציה ללא ש"ס (וגם ללא יהדות התורה). למשל קואליציה 'צרה' של קדימה-עבודה-גמלאים-מרצ (60 מנדטים) - לא האופציה הכי נוחה בעולם, אבל בהחלט משהו שהיה יכול לתפקד זמנית (עם תמיכה מבחוץ של הח"כים הערבים ביוזמות מדיניות, ותקווה שש"ס תצטרף ברגע שתבין שיש קואליציה בלעדיה). או פנייה ל'ישראל ביתנו', שכבר היתה חברה בקואליציה. למפלגת מרכז יש הרבה אפשרויות לשחק עם הרכב הקואליציה לפני שניגשים לבחירות שנראות כהפסד בטוח.
שלישית, כל ההתנהלות של לבני לא מסתדרת עם עמדת ה'נורא רציתי להרכיב ממשלה אבל לא הצלחתי'. האולטימטום שהוצב לש"ס, חוסר הרצון לבחון קואליציות אחרות - כל אלה לא נראים כמו נואשות להרכיב ממשלה, אלא יותר כמו הצגה של 'ניסיתי ולא הלך'.

נשאלת השאלה, אם כך, *למה הלכה לבני לבחירות?*

השאלה הציקה לי זמן רב, אבל המאורעות סיפקו את התשובה. היו מי שחשבו (ודנתי בכך בפוסט הקודם) שהממשלה יצאה למלחמת עזה כסוג של תעמולת בחירות. אבל נראה שהמאורעות רומזים לפשרנו הפוכה לגמרי: לא המלחמה היא בגלל הבחירות, אלא הבחירות הן בגלל המלחמה.
התמונה שאני רואה בעיני רוחי היא זו: קברניטי צה"ל ניגשים למטבחון המדיני ואומרים לאולמרט, ללבני ולברק שלא יהיה מנוס ממבצע צבאי גדול בעזה, ובקרוב. חלון ההזדמנויות קצר: המבצע חייב להתחיל ולהסתיים בתקופת הביניים שלפני התחלפות הממשל בארה"ב, ולנצל גם את תקופת החגים שבה הפרלמנט האמריקני לא מכונס ומדינות אירופה עסוקות בחג המולד ובראש השנה האזרחית. המבצע חייב להיות החלטי וחד-משמעי מבחינה צבאית, אבל אסור שיסתבך, ועליו להסתיים בהפסקת אש מסודרת ויציאה מעזה.
בעקבות התדרוך, לבני וברק חייבים לבחון את הממשלה המתוכננת על רקע המלחמה. אלא שכל האפשרויות נראות בעייתיות. ממשלה צרה, עם מרצ ובתמיכה של הערבים, לא באה בחשבון - תוך יומיים של מלחמה היא מתפרקת. ממשלה עם ש"ס, לעומת זאת, תתקשה מאוד להגיע להפסקת אש ולהפסיק את הלחימה, ואם תגיע - ש"ס תפרוש ותיצור משבר קואליציוני. אותה בעיה, כמובן, ניצבת בפני כל ממשלה עם הימין.
ואז מישהו - אני מנחש שזה היה ברק - מעלה את הרעיון ללכת לבחירות. בתקופת הבחירות, הממשלה היא ממשלת מעבר, ובעצם לא ניתן להפיל אותה; אלי ישי יכול להצביע נגד הפסקת האש, אבל אינו יכול לאיים להפיל את הממשלה - כי היא כבר נפלה. יתר על כן, מבצע מוצלח (עם סיום מדיני מוצלח) ימחק ממערכת הבחירות את זכרון המלחמה הכושלת בלבנון, ויחליף את הדימוי של השותפות הכושלת הקודמת (אולמרט-פרץ) בשותפות המוצלחת החדשה (לבני-ברק). בצורה כזו, המלחמה ותוצאותיה לא יעיבו על המערכת הפוליטית, ואחרי הבחירות אפשר יהיה להתחיל את המו"מ מחדש.

יכול להיות, כמובן, שאני מייחס יותר מדי תחכום וראיית הנולד למנהיגינו. אבל האם לא ייתכן שלבני התלהבה מהרעיון, ולכן הציבה לש"ס אולטימטום שהיא ידעה שהחרדים לא יעמדו בו, ואז גם מימשה את איומה והלכה לנשיא?

(בפוסט הבא - ניתוח מערכת הבחירות עצמה)


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 20/1/2009 00:13, ושייך לקטגוריות בחירות וכן להיות, מונולוגים מהאמבט, אקטואליה
16 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ענבל כהנסקי ב-24/1/2009 21:55

---