קול קדומים
[אף כי הקטע להלן עוסק בסרט קולנוע, הוא אינו מכיל ספוילרים משמעותיים]

אתמול צפינו ב-Into the Wild, סרט שיצר שון פן ויצא בשנה שעברה (אין לי מושג אם הסרט הופץ בארץ, ולאינטרנט יש המון גרסאות לשמו העברי). הסרט עוסק בבחור צעיר, שיום אחרי שסיים ללמוד בקולג' יוצא לדרכים - לתור ולהכיר את אמריקה. בלי כסף, בלי תוכנית ועם תרמיל על הגב הוא משוטט בדרכים, ממציא לעצמו זהות חדשה, נתקל בכל מיני אנשים ובעיקר מאתגר את עצמו במפגש היומיומי עם הטבע - מה שאולי היה נראה טבעי במאה ה-19, או בשנות ה-60, ולא בשנות ה-90 של המאה ה-20, אז מתרחשת עלילת הסרט.
יש משהו מידבק באידיאליזם הקיצוני של גיבור הסרט, שדבר אינו מפתה אותו - לא כסף, לא אהבה, לא מין ולא משפחה - והוא נחוש בדעתו להגיע ל'אמת'. אני כותב 'אמת' במרכאות, כי נדמה לי שזו מילה שאף אחד לא מבין את משמעותה, לא בתוך העולם של הסרט ולא מחוצה לו. אני מזדהה עם תחושתו של הגיבור, הרואה את העולם שסביבו - המשפחה, הקולג', הקריירה - כמערכת ענפה של שקרים; אבל ה'אמת' שהוא בונה לעצמו היא למעשה ניסוח מחודש של המיתוס האמריקני של ה- self-made man, האדם שיולד את עצמו ויוצר את עצמו ונהיה לחדש, ללא היסטוריה וללא תסביכים, במפגש המאתגר והמסוכן עם הטבע (אותו מיתוס בדיוק מטופל - תוך מודעות מלאה שמדובר במיתוס - בדמותו של דניאל פליינוויו בסרט 'זה ייגמר בדם').
עם זאת, העובדה שאין מדובר בְּאֶמֶת בַּאֶמֶת (וכי מהי בכל אמת אמיתית?) אינה גורעת מעוצמתו של הסרט. הגיבור מכיר בכך שאין צורך להיות חזק באמת, אלא רק להרגיש שאתה חזק; ה'אמת' הזו שהוא מחפש היא אישית ורגעית, ולא עולמית וכוללת. יתר על כן, הדבר שמפתה באמת במסע הזה הוא לא המטרה שלו אלא דווקא חוסר-המטרה שלו - השאיפה להיעלם, להימחק, לאבד זהות ולהמציא חדשה, לשוטט ללא שום יעד פרט לעצם השיטוט. to walk the earth, כמו שאומר ג'ולס ב'ספרות זולה'. אין זה משנה לאן מגיעים; עצם השיטוט הוא זה שיוצר אמת חדשה, 'אישיות' חדשה (ובעצם, אישיות ראשונה, שכן הקודמת מוכתבת בידי המשפחה והסביבה).
במירעו, שיטוט כזה הוא התגלמותו של מיתוס 'הטיול במזרח' - לטפס על איזה הר בנפאל ולחכות ש'עצמי' יקפוץ עלי מעבר לפינה. אלא שב-Into the wild אין ציפייה כזו לפתרון קסם, אין לוח זמנים להארה. הגיבור משוטט כי הוא משוטט, עובד כשהוא עובד, פוגש אנשים כשהוא פוגש אנשים; הוא מתעד את מסעו ואת הדברים שהוא מגלה, אבל אין ציפייה פאסיבית לכך שהאמת תמצא אותו, אלא ניסיון פעיל to interact עם העולם. ומעט מאוד תחזוקה. וזה מה שבאמת מפתה.





שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/10/2008 10:47, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גנצו ב-30/10/2008 13:21

---

רשימת קריאה חצי-מקרית
באינטרנט יש הרבה מידע ומאמרים מעניינים ומחכימים. ויש כל מיני אתרים ופורטלים ושמורטלים שמתיימרים למצוא את הדברים המעניינים ולהגיש אותם לצלחת - מוויינט ועד הדף הראשי של ישראבלוג. אבל איכשהו, הדברים הכי מעניינים מגיעים בדרכים-לא-דרכים, דרך קשרים אישיים, קישורים-של-קישורים וכו', דהיינו בדרך אסוציאטיבית. כתוצאה, גם רשימת הקריאה הבאה היא אסוציאטיבית - תהנו.

את מסע הדילוגים הנוכחי התחלתי בעין הדג, אתר ישראלי ותיק ואחד מתחנות-הבית שלי (גם אם אני כבר הרבה פחות פעיל שם). משרשור-של-ברכות באחד הפתילים הנידחים באתר נודע לי שאחת המגיבות הקבועות בדיוק זכתה בפרס גפן (הפרס השנתי למד"ב ולפנטזיה בישראל) על סיפור שכתבה, וכך הגעתי לאחד הסיפורים הטובים ביותר שקראתי מזה זמן רב - במקום בו מאבדים ספרים מאת לילי דאי. ההנאה מובטחת.

באופן אסוציאטיבי להפליא נזכרתי בעורכיו של אותו אתר נפלא, צמד משעשע של חובבי קולנוע המכורים לארנבי קטניפ יפניים, ודרך לינק-שהוביל-ללינק-שהוביל-ללינק הגעתי לפינה מצחיקה להפליא שהשניים עורכים ב'נענע': משטרת הפוטושופ. אם אי פעם תהיתם לאן נעלמים פטמות ופופיקים של דוגמניות, איך צומחות לאנשים ידיים מיותרות ומה בקוקה-קולה גורם לגברים צעירים לרחף באוויר - זה המקום למצוא פתרונות (ולצחוק).

'עין הדג' הוא גם האתר שממנו הגעתי ל'סינמסקופ', בלוג הקולנוע של יאיר רווה שכבר קושר כאן בעבר. מה שיפה בבלוג של רווה הוא שבתגובות מתנהל במקרים רבים דיון אמיתי וישיר בין דמויות מרכזיות בענף הקולנוע בישראל, ובמקרים רבים הן מעניינות לא פחות מהפוסטים. במקרה זה, אחרי פוסט שבו ציין רווה את מסדר הנושאים ה'כבדים' בסרטים שראה בפסטיבל חיפה השנה, הגיב ערן קולירין (במאי 'ביקור התזמורת') בסיפור מרתק על תחרות סרטים שבה שפט במינכן, והעלה מחשבה מרתקת על הנטייה הזו של סרטי פסטיבלים ללכת לקשה, לקיצוני וללא-נעים, ולמה זה לא בהכרח יותר אמנותי, ראוי או אמיתי.

בחזית המציאות, לעומת זאת, התחלנו את השבוע (שעבר, בספירה שלכם) באירוח של סטונדט לאמנות מרומניה, שבא ללמוד בזארברוקן לסמסטר אחד. פול, הסטודנט, מצייר איורים מקסימים, דמויי-קומיקס, בעיקר בהקשרים אקולוגיים, ובא לגרמניה לנסות להשתלם באנימציה דו-ממדית. כאות תודה על האירוח הוא השאיר לנו תה שחור מהקרפטים (בעל ריח חזק אבל טעים מאוד) ודיסק של רג'ינה ספקטור, שאמנם כבר שמעתי שירים שלה במקומות שונים בעבר, אבל מעולם לא האזנתי לה בכובד ראש. במיוחד תפס אותי שיר אחד, שהשם שלו בצרפתית ובמהלכו שרה הרג'ינה באנגלית וברוסית (השורות ברוסית, כך מסתבר, הן שיר של בוריס פסטרנק):



יש משהו פשוט מרגש (או 'מרגש ופשוט') בדרך שבה ספקטור 'מדברת' כשהיא עוברת לרוסית, דווקא כשהקהל לא מבין את המלים. קסם מוזר. אולי אם תמונה שווה אלף מלים, גם מנגינה שווה כמה מאות?


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/10/2008 11:13, ושייך לקטגוריות אמנות, דברים שמצאתי ביוטיוב, רשימת קריאה
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-28/10/2008 19:29

---

לימבורגר
הבטחתי בפוסט הקודם חוויות ותמונות מהטיול להולנד, אבל קיום ההבטחה נתקל בשלוש בעיות. השלישית תסופר בהמשך, אבל שתי הראשונות הן קוצר הזמן (אירוע רודף אירוע אצלנו) והעובדה שלא היינו בכלל בהולנד (וגם על כך בהמשך).

הקונסטלציה שעמדה מאחורי הטיול קצת מורכבת, אבל לסיכומו של עניין, מצאנו את עצמנו עם זוג חברים מהארץ, רכב שכור וקצת יותר מ-26 שעות במחוז הדרומי ביותר של המדינה המכונה בפי הישראלים 'הולנד'. הטיול החל (לאחר פקקים, איחורים וכל מיני מרעין בישין) בעיר הדרומית מאסטריכט, ולהלן אלף המלים שלי עליה:





יש במאסטריכט קתדרלה יפה (לעיל הצל שלה) וכיכר שוק נחמדה, אבל היא ממש לא היתה גולת הכותרת של הטיול. התמונה צולמה מתוך דיינר פסאודו-אמריקאי שבו עצרנו לאכול, אחרי שנשנשנו על הרינג חמצמץ, הזלנו ריר על ופלים בלגיים והסתובבנו בטיילת היפה לאורך הנהר מאס.

אחרי סיבוב נוסף של פקקים (בטעות הגענו למדינה בדיוק בזמן החופשה בבתי הספר) הגענו בשלום לכפר הקטן סוואלמן, ליד העיירה רורמונט, שם לנו בחווה עם מחלבה ובד-אנד-ברקפסט לתיירים. בגלל שאחרנו ביותר משעתיים קידם את פנינו זאטוט עם אנגלית מינימלית והוביל אותנו לצימר מקסים, שהיה בו הכל פרט למיטות זוגיות (נושא כאוב בצימרים באירופה). חצי שעה אחר כך פגשה אותנו גם בעלת הבית, ואז גילינו שהמחמצים המקומיים על השולחן נועדו לשימושנו (הסתערנו עליהם בארוחת הבוקר, למחרת). בהמלצתה הלכנו לסעוד את לבנו במסעדה העממית במרכז הכפר.
היתה זו החלטה מוצלחת במיוחד. המלצרית והשפית (שתי אחיות, וגם האימא והאבא הסתובבו באזור) לא רק באו לקראתנו מבחינת תכנון המנות (א' טבעוני, מה שדרש אלתורים נרחבים ומגוון רעיונות שלא נמצאים בתפריט) אלא גם נראו להוטות לפטפט - באנגלית או בגרמנית - ולספר סיפורים מפה עד להודעה חדשה. יחד עם האוכל (המצוין, אגב) קיבלנו גם הסבר מפורט על האזור, כולל הבהרה חריפה ש'לימבורג זה לא הולנד'. כן, מסתבר שהשם העברי של המדינה בטעות יסודו: 'הולנד' זה בסך הכל שמו של המחוז העיקרי, שם נמצאת אמסטרדם, ואילו למדינה כולה קוראים Netherlands. האבחנה הזו חשובה במיוחד במחוז לימבורג, שמטפח מאוד את עצמאותו ואת השפה המקומית (שה'הולנדים' בכלל רואים בה ניב של גרמנית). 'אנחנו לא הולנדים,' הבהירה המארחת, שפעם חלמה לעבור לגור באמסטרדם אבל היום מרוצה מאוד מהכפר הקטן ומהעסק המשפחתי. קינחנו בפנקייקים נפלאים, ורק אחרי שהלכנו (בסביבות 23:30) גילינו שכעיקרון המסעדה נסגרת בתשע....
[כל כך הרבה מלים, אבל לא צילמנו, כי שכחנו את המצלמה בצימר]

למחרת קמנו לארוחת בוקר מושקעת (בעלת הצימר פינקה את א' ביוגורט סויה + מיזלי + חלב סויה + פירות) ולאחריה יצאנו לטיול רגלי באזור. הנופים הכפריים וחיות המשק של הולנד (סליחה, לימבורג) השרו עלינו שלווה ועליצות, ותועדו בקפידה בדיגליטיס:









עם היציאה מהכפר פינו שטחי החקלאות את מקומם ליער מקסים, מלא עלי שלכת - ממש כמו אצלנו בזארברוקן, רק שטוח וללא עליות וירידות. כמובן שמצאנו את עצמנו על הרצפה....








(היה די נחמד לטייל עם עוד אנשים, ככה שסוף סוף יש לנו תמונות של שנינו יחד בנוף...)

ומה טבעי למצוא ביער קסום? כמובן, פטריות מהאגדות!





את הטיול השלמנו בטירה (פרטית כנראה) שנפרשה פתאום לצד הדרך ופיתתה אותנו בדשאים ירוקים, בתעלת הגנה מהאגדות ובאור מרהיב:





אחרי הטיול נפרדנו מידידינו (שמיהרו לשכיפהול) ובילינו עוד קצת בעיירה רורמונט, 'העיר הגדולה' של סוואלמן (אבל שם לא צילמנו), ואחר-כך שעות ארוכות ברכבות בדרך הביתה. בבית סידרנו את התמונות והמתנו בשקיקה לאלה שצילמו חברינו במצלמה שלהם; אלא שהסתבר שזו אבדה אי-שם בדרך לאמסטרדם, ולכן נאלץ הפוסט הזה להסתפק רק בתמונות 'שלנו' (וזו גם הסיבה השלישית). מה שכן, אני חייב לציין שהבלוג פשוט לא מצליח להתגבר על שטף האירועים של הזמן האחרון, ובעוד אני מדווח על טיול הסוף שבוע, כבר צברנו חוויות מגוונות עוד מאז, ומי יודע מתי אלה יתועדו ויופצו לעולם הרחב. נו שויין.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/10/2008 09:38, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, אסנת, תמונות, עונות השנה
23 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גנצו ב-30/10/2008 05:49

---

אל, אל ישראל (חלק ב') + הכנה לעתיד
התיקו בלטביה והעובדה שלא היינו יומיים בבית (הסברים בהמשך) עיכבו קצת את חלק ב' של סיפור הכדורגל הגדול, אבל אם יש חלק א', חייב להיות חלק ב', לא? אז הנה.

לפני הכל, פרט קטן שנשמט מחלק א' היה המפגש המרגש עם שחקני הנבחרת, שהגיעו באוטובוס בלתי מסומן לשער יחסית-מאובטח, כך שקלטנו שהם שם קצת מאוחר מדי, ובעוד אבי דילג קדימה בניסיון להגיע אל החבר'ה, אנדי (עם המצלמה) היסס ולא הגיע בזמן להצטלם עם אף אחד. מצד שני, אבי ניהל שיחה קצרה עם יו"ר ההתאחדות (או כפי שהוא מכונה 'לוזון', ויש אומרים שמהמילה 'לוזר'), שבמהלכה שאל היו"ר אם 'לכולם יש כרטיסים', הבטיח ש'נכניס להם שלוש חתיכות' והציע לאבי להצטלם איתו (הצעה שזכתה לסירוב מנומס).
משם - בקפיצה מהירה, נשוב אל הטריבונה, שם ישבנו והמתנו למשחק, ללא אוכל, ללא מזון וללא כלום, ולאט-לאט קפאנו יותר ויותר. בשעה וחצי עד המשחק קפצנו, חילצנו עצמות, צפינו בישראלים מתאמנים, היכרנו את כל הרפרטואר של ארבעת בעלי-המבטא, שמענו מוסיקה גרועה בווליום חזק מדי, פגשנו את 'יוסי בנאווין', 'בן זאאר', 'משה אוואווין' ועוד פנינים מפיו של הכרוז הלוכסמבורגי, ראינו את היציעים מתמלאים מאוד-מאוד לאט, עמדנו בהמנון (ואני קלטתי שזו הפעם הראשונה שאני שומע את ההמנון מאז שאני גר בגרמניה, ואז אסנת תיקנה אותי שזו השנייה, בגלל ששמעתי אותו בקונצרט לרגל יום העצמאות ה-60 של ישראל) והבשלנו (אם אפשר להבשיל בקור כזה) לשריקת הפתיחה.

לא עברה דקה מהפתיחה (באמת לא עברה דקה) וכבר קפצנו באוויר: כדור ישראלי הגיע לרחבה, מישהו עשה משהו לא ברור (זה היה בשער הרחוק מאתנו, וכשאתה באצטדיון אין פרשנים שיסבירו מה בדיוק קרה) ופתאום היה פנדל לטובת ישראל, ומיד אחת אפס. כל הקור התפוגג מעצמותינו, קפצנו ודילגנו, היציע פרץ בשירה אדירה וכיו"ב. עד שרבע שעה אח"כ הלוכסמבורגים השוו בכדור חופשי, ולכולנו הדהדו מילותיו האלמותיות של יורם ארבל, 'ככה לא בונים חומה'.
שאר המחצית הראשונה היתה דיכאון אחד גדול. אפילו אסנת לא התקשתה לראות את ההבדל בין הכדורגל המלהיב שראינו בטלוויזיה לבין המאורע המשמים שנפרש לפנינו. אני שמעתי מאוזן שמאל את בני הדודים של אסנת יורדים על הנבחרת בעברית ומימין את אחד משותפינו לטריבונה מעביר ביקורת נוקבת בגרמנית. למזלנו, במחצית השנייה הישראלים אמנם לא שיחקו הרבה יותר טוב, אבל לפחות הבקיעו שני שערים (כלומר: שתי הזדמנויות לקפוץ ולהתגבר על הקור) וניצחו; החבר'ה היו כל-כך נבוכים מהמשחק הגרוע שאפילו לא באו להודות לקהל והסתפקו בנפנוף שלום מרחוק.

אחרי המשחק נסנו כל עוד נפשנו בנו למכונית המחוממת, והפשרנו באיטיות. גם הנסיעה התנהלה לאט, וזאת מכיוון שכל הדרך היינו בתוך ערפל כבד, שלא איפשר לנו לראות כלום (אנד איי דו מין כלום) בחוץ - חוויה קשה לכולם ובעיקר לנהג, שעד שהגיע הביתה כבר לא נשארו לו ממש עיניים. אבל מה לא עושים בשביל הנבחרת.

מה שכן, בכך לא תמו מסעותינו לחו"ל (חוץ-לגרמניה), ואת היומיים האחרונים בילינו בהולנד; אבל זה סיפור אחר, פוסט אחר ותמונות אחרות.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/10/2008 11:30, ושייך לקטגוריות אליפות אירופה 08, סטיות אישיות, בשבילנו זו אירופה אירופה
14 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-21/10/2008 10:57

---