שנה טובה!
שנה טובה לכל קוראי הבלוג, המגיבים והלא-מגיבים, המכירים ולהא-מכירים, ואפילו הטרולים מתחת לגשר. החגים הם תמיד גלולת-האלם החזקה ביותר שלי, זו שגורמת לי להרגיש כל פיסת מילה היא שקר ו/או התייפייפות ו/או מעשה דווקאי. זו סיבה אחת ש'פוסט לשנה החדשה' לא יהיה כאן (הסיבה השנייה היא שאנחנו מארחים הערב ויש המון עבודה).
מה שכן, ראש השנה הוא אחד מאותם אירועים שמסמנים שינוי - שנה חדשה, עונה חדשה - אבל מצד שני נמנים עם האירועים הקבועים ביותר שיש: כל שנה, בדיוק באותו זמן, בלי שמישהו יכול לשנות, להזיז או לבטל את התאריך. בכך מסמנים עבורי החגים את האמירה הידועה, ש- The more things change, the more they stay the same. יש בזה אמירה מדכאת: העונות מתחלפות, אנשים משתנים, ובכל זאת שום דבר לא קורה. ואולי משהו כן קורה, כי היוטיוב שהתכוונתי להוסיף לכאן, שיר על שינוי העונות שאהבתי בשנות ה-80, נשמע לי עכשיו כל-כך מעפן שהחלטתי לחסוך אותו מקוראי הנאמנים. אז בין אם אתם מלאים מחשבות פילוסופיות כרימון או מלאים מתפוחים בדבש, כדאי לזכור שהשינוי הוא עניין חלזוני-משהו: לאט, אבל בטוח.



שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 29/9/2008 01:21, ושייך לקטגוריות מעברים 10-20-30, עונות השנה, אקטואליה
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-1/10/2008 01:27

---

עוד קצת על פרסום, הפעם מטלדגה, אלבמה

- הנרי ראסל סאנדרס, מאמן פוטבול

אתמול צפינו ב'לילות טלדגה: הבלדה על ריקי בובי', סרט מצחיק להפליא על נהגי מירוצים, שלא הופץ בארץ (אולי בגלל שהוא על נהגי מירוצים). ממש בהתחלה של הסרט, ריקי בובי - שתמיד רצה לנסוע הכי הכי מהר - נכנס 'במקרה' למכונית מירוץ והופך במהרה לכוכב, בין השאר מפני שהוא פועל לפי גרסה של האמרה המצוטטת לעיל (במקרה זה, 'אם אתה לא ראשון, אתה אחרון'). במונטאז' מהיר, האופייני לקומדיות ולסרטים אמריקניים, ריקי בובי מרוויח מיליונים, נעשה סופר-מפורסם, זוכה באישה יפה ובשני ילדים חוצפנים, והסרט מתחיל. למרבה המזל, בניגוד למה שמשתמע מהתיאור, זו לא דרמת ספורט עבשה אלא קומדיה שנעה על הקו הדק בין דאחקה מטומטמת לסאטירה מתוחכמת. שווה.
אבל אם נרד לרגע מהסרט וננסה להבין מה הוא אומר על פרסום בכלל ועל אמריקאים בפרט, להלן התמונה שמצטיירת:

1. "מה שבא בקלות באותה הקלות ייעלם" - פרסום באמריקה והיום זה לא כמו בתקופתו של מוצרט. אין שום קשר בין עוצמת הפרסום לבין הזמן שנדרש להיעלמותו ולאובדנו. וברגע שהוא אבד, כל מה שבא איתו (וגם מה שלא) - הולך.
2. כפי שנאמר בפירוש, יש פער אדיר בין המקום הראשון לשני לשלישי. זוכה האוסקר הוא ענק, המועמד לאוסקר ראוי לאזכור, אבל מי שהיה שישי אחרי חמשת המועמדים לא מעניין אף אחד. בגרסה הישראלית: נינט היא מושג, שירי מיימון היא כוכבת, שי גבסו הוא זמר ו... איך קוראים לשאר המשתתפים בעונה ההיא של 'כוכב נולד'? (את התיאוריה הזו כמובן סותרים פנומנים כמו מייקל וואנג או קן לי, אבל הם פשוט ראשונים במשהו אחר. נניח לזייף)
3. The bigger they are, the harder they fall - מה שנכון לא רק לגבי פרסום, אלא גם לגבי כסף (וראו מה שקורה לבנקים אמריקניים בחודש האחרון).

האם כל זה שם את הרדיפה אחרי פרסום בפרופורציה? האם זה מקל על הוויתור?

כן ולא: כל הדוגמאות מראות שפרסום לא רק לא פותר את כל הבעיות, אלא גם יוצר בעיות חדשות (מפפרצ'י ועד מזדנבים). אבל איכשהו תמיד יש תחושה ש'הם היו מטומטמים, ואני אדע איך להסתדר עם זה'. והדוגמאות המעטות של מי שהתפרסמו בלי להתחרפן ונותרו על גג העולם שנים ועשורים (מדונה, מקרתני...) מתעקשות ללחך חלקות טובות של היגיון בריא. מה שכן, למכוניות מהירות אני לא נכנס גם אם ישלמו לי.


שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 26/9/2008 10:27, ושייך לקטגוריות טלוויזיה וקולנוע, סטיות אישיות
9 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של גנצו ב-29/9/2008 17:47

---

עוד על פרסום, בעקבות קן לי
באחד הפוסטים הקודמים, שעסק בפרסום, עלתה השאלה אם שווה להתפרסם בעקבות משהו טפשי, אפילו אידיוטי, כדי אחר כך להיות חופשיים לעשות דברים שבאמת רוצים. והנה הזדמנה לנו דוגמה מצוינת: ולנטינה חסן, שבפוסט הקדום שמעתם אותה מעוותת את מריה קארי בדרכים יצירתיות. מה שאני לא ידעתי כשהעליתי את האתה-צינור הזה כאן, הוא את המשכו של הסיפור: איך השיר המעוות הפך ללהיט אינטרנטי; איך הזמרת היתה בזכותו לכוכבת, ואפילו הוזמנה כאורחת לאחת התוכניות המאוחרות של 'כוכב נולד' הבולגרי (ועד אז גם למדה קצת יותר אנגלית; איך כתבות טלוויזיה בארצה כבר מתייחסות אליה כ'כוכבת'; ואיך עשרות מעריצים הקליטו את עצמם מבצעים את 'קן לי' - לא השיר של מריה קארי, אלא הביצוע של ולנטינה חסן. למתקשים, הנה תקציר הסיפור, מהטלוויזיה הבולגרית:



שימו לב לביטויים כמו 'ולנטינה בשירתה הביאה לנו משהו שתמיד חלמנו עליו - זמרת מפורסמת בכל העולם', או 'מאות מעריצים ששרים בסגנון קן לי': כך, במחי הפרסום, הפכה הלא-זמרת לזמרת כוכבת, והזיוף הפך למשהו שאינו 'שיר מזויף' אלא שיר חדש לחלוטין (זו נקודה פילוסופית שנדונה כבר כשהזחל אומר לעליסה, ב'עליסה בארץ הפלאות', שהשיר שדקלמה 'שגוי מתחילתו עד סופו' - אלא שאם הוא שגוי כל-כך, כיצד ניתן לזהות אותו כלל כשיר המקורי?). התופעה הזו אינה מפתיעה בתקופה שבה מספיק לסמפל קטע מתוך שיר ישן כדי להגדיר 'שיר חדש' - אז אם לסמפל זה בסדר, מה רע בלזייף?

אם קוראים את תגובות המעריצים לחלק מקטעי 'קן לי' ברשת, מקבלים גם תחושה של איזו מחאה המונית. קצת כמו ההוא ששר מהלב (של 'מה קשור'), רק לגמרי באמת: זמרת שלא יודעת לשיר ולא יודעת אנגלית, אבל היא באה כל הדרך מספרד לבולגריה וניסתה לתת את עצמה עד הסוף. אפילו המילים המבולבלות משחקות תפקיד בכך, שהרי השיר המקורי הוא שי הקיטש, מסוג השירים ששרים הנטושים על משכבם בליל, עם טונה של טישו ובליל של דמעות. ובמצב כזה, למי איכפת הזיופים, ומה משנות המלים... כל מה שרוצים להגיד זה איליבי דיבי דאוצ'ו, מלים ראשוניות של תינוק, מלים בסיסיות שאומרות רק 'אני רוצה ורוצה ואפילו בוכה מרוב רצון'. לי יש תחושה שמעבר לכל ההומור והצחוקים, זה מה שגרם לפופולריות העצומה של הקליפ והזמרת. ובכך יש איזו מחאה (סופר ילדותית) כנגד עריצות המומחים, קובעי הטעם, המחליטים מה יפה ומה מרגש. הו, תמימות קדושה.

(אפרופו תמימות קדושה: אם עוד לא ראיתם, סמנו לעצמכם את 'מסעות ג'יימס בארץ הקודש' לביקור הבא בספריית הוידיאו. סרט שמראה את ישראל מפריזמה קצת אחרת, מרשימה וייחודית, ואפילו כואבת בדרכה המצחיקה. ואת שלוש המלים האחרונות אפשר גם להגיד על ולנטינה ועל 'קן לי').שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 23/9/2008 01:16, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, סטיות אישיות, אינטרנט
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/9/2008 23:08

---

עוד פטריות, הערות ובכלל
כבר כמה זמן לא העליתי פוסט לבלוג, וזאת משתי סיבות, אחת טפשית ואחת יותר רצינית, ושתיהן שלובות יחד. הסיבה הטפשית היא שהבטחתי בפוסט הקודם שאעלה פוסט רק אחרי שנטעם מהפטריות המוחמצות מהשבוע שעבר, ולכן לא היה לנו זמן עד הבוקר; הסיבה הרצינית יותר היא אותה סיבה (דהיינו, שלא היה לי זמן לנשום ממש, שלא לדבר על להבליג).
לעניין האחרון (דהיינו, המחסור בזמן לפעולה הפשוטה של פניה-החוצה-אוויר) יש כמה סיבות, מהן מתסכלות (נכנסתי לפרק המלונות והמסעדות במדריך שאני מתרגם , וגיליתי שפרק זה הופקד כנראה בידי מישהו שלא מבין גרמנית וגם אנגלית אני בספק שהוא יודע), מהן מציקות (הצצה מתחת לכיור גילתה טפטוף, מה שהצריך פינוי כל אלפי הצנצנות משם והזעקתו של גידו) ומהן משמחות (בן דוד של אסנת שמטייל באירופה ובא אלינו לביקור התאוששות מאיטליה שהתאכזרה אליו, וכמובן ניצלנו כל הזדמנות להראות לו את מכמני העיר, הכפר, הנהרות והיערות בסביבה, ואת יתרונותיו הבריאים של אורח החיים הגרמני). אבל האמת שבאמת לא הרגשתי בנוח לכתוב על טיולים חדשים וחוויות חדשות מבלי להשלים את סאגת הפטריות ולהבהיר סופית שהן לא-רעילות וכן-טעימות. אז כן. הבוקר, אחרי ימים של דחיית-הטעימה לטובת פינוקים גדולים ורבים יותר, נשנשנו אני ואסנת בשמחה על הפטריות. ושנינו עדיין כאן. ואפילו נהנינו: לפטריות המוחמצות אין אמנם המון טעם משלהן (אלא בעיקר טעם-של-חומץ) אבל המרקם נהדר ובסלט או על גבינה לבנה הן יהיו פרפקט.
אז עכשיו, אחרי שנפטרנו מהחובות, אפשר להתפנק. ואם להתפנק, אז בדרכים האהובות עלינו - למשל טיול-שבת בעמק הבליס (למי שעוקב: העמק-עם-הדובדבנים, שהפעם היה דווקא מלא תפוחים אדומים ונהדרים), עם שלושה בגטים שמולאו בכל טוב (חביתה, נקניק, גבינה צרפתית, סטייקים של חזיר וחרדל), קצת בירה ומזג-אוויר אידיאלי לכדורגל. פספוס אחד של כל עניין ההתפנקות אירע דווקא באזור השולחן הנודע, על גבול גרמניה-צרפת, שם החלטנו לנסות לשטוף את התפוחים שקטפנו בזרם נהר הבליס. למרבה הצער, הירידה לנהר היתה קצת תלולה, וענף אחד שסמכתי עליו ובחרתי להישען עליו בירידה נשבר בבת אחת, ותוך שנייה התרסקתי אל תוך מי הנהר, שהגיעו באותה נקודה עד המותניים. למזלי, היה זה אזור ללא אבנים חדות, ללא זרם וללא כל סכנות, כך שתגובתי הראשונית היתה לחייך ולתהות איך זה קרה. מיד אחר-כך התחלתי לחלץ את עצמי מהמים, מה שהסתבר כלא-קל וגרר עוד ענפים שבורים, ורק כשהגעתי למעלה קלטתי שמכנסיים ונעליים רטובים זה ממש לא יעיל להמשך הטיול. כתוצאה, נאלצנו לחכות יותר משעה עד שהמכנסיים יתייבשו מספיק להמשך הטיול, ועוד חוויה נוספה לרשימת ה'לא-נורא-נחמד-כשזה-קורה-אבל-בהחלט-חוויה-בסיפורים-אחר-כך'.
ביום א' תכננו לעשות עוד טיול אופניים, אבל בהיותנו עייפים אך רצוצים מיום קודם העדפנו לבלות את היום בביקור בגן הצרפתי-גרמני, אולי האטרקציה הבולטת ביותר בעיר (לפחות מבחינתנו) ולסיים בעוד טיול ביער הפטריות. בקבוק יין ושתי נקניקיות מאוחר יותר, גילינו שאחרי שבוע של שמש יש ביער פחות פטריות - אבל זה לא אומר שאין בכלל. בין השאר גילינו פטריות עם ראש אדום, מהסוג שכיפה אדומה היתה אוספת, ופטריות שנראו כמו קליפת תפוז השוכבת על האדמה. הספר לא היה בידינו, אז הפעם לקחנו רק דוגמית מכל סוג, ואסנת מנסה לזהות אותן ממש ברגע זה. עם זאת, לא נראה שמהיבול הזה תצמח ההחמצה הבאה.
לפני כל זה עוד הספיק בן-הדוד המבקר, שמאוד אוהב כדורגל, ללכת למשחק של הקבוצה המקומית, אף.צה. זארברוקן, שאמנם משחקת בליגה החמישית אבל מסתבר שלא חסרה בה אווירת כדורגל, צעיפים, שירים לשחקנים ובירה ונקניקיות - לפי דיווחיו, חוויה אירופית של ממש. הוא גם הכיר לנו יוטיוב חביב, שהפך ללהיט הבית בימים האחרונים. ייתכן שאתם כבר מכירים (אומרים שזה רץ באינטרנט) אבל אם לא, קבלו מתחרה ב'כוכב נולד' הבולגרי בלהיט הענק 'קן לי' של מריה קארי:



טוליבי דיבי דאוצ'ו גם לכם!

תוספת: תמונות!!!
פטור בלי תמונות אי אפשר, נכון?
מלמעלה למטה: פטרייה שנראית כמו קליפת תפוז, פטרייה שנראית סוטה להפליא, ואוסף פטריות שנראה כמו ארוחת הערב של השטן.







שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 21/9/2008 09:59, ושייך לקטגוריות דברים שמצאתי ביוטיוב, בשבילנו זו אירופה אירופה, הומור, סטיות אישיות
11 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של רונן א. קידר ב-25/9/2008 23:13

---