יומן מעבר (6): יש סיבה לאופטימיות

מהפוסטים האחרונים היו עלולים קוראי הבלוג לחשוב שהמעבר לברלין גרם לנו בעיקר לאומללות ולקיטורים על מרפי. ולא כך. גם בימים הקשים ביותר, כשחתולנו נכנס לטראומה וחפצינו לא נראו באופק, מצאנו הרבה סיבות לעליצות - בעיקר העובדה שסוף סוף 'עשינו את זה', ואנחנו גרים בברלין. למשל באחד הערבים, כשלקחנו הפסקה מהפריקה ונסענו כחצי שעה ברכבת התחתית אל מרכז ברלין, שם פגשנו חברים בבית קפה ליד הז'נדארמנמרקט, ראינו את שתי הכנסיות הניצבות בשלווה זו מול זו והאזנו לנגני רחוב מבצעים את באך - ואז חזרנו הביתה (לא למלון, לא לדירת נופש, אלא הביתה). צריך להתרגל לכך שאין שום דבר מיוחד בכך ששומעים עברית ברחוב, שלא לדבר על אנגלית - להיפטר מהמנטליות של 'העיר הקטנה' ולהתחיל להכיר את גודלו של הכרך שבו אנחנו חיים.

בנוסף לכך, פרט לעצם ברלינאיותה של ברלין, היו ללא ספק כמה גורמים שדאגו לנו לקבלת פנים ראויה לשמה. ראשית, הסביבה שבה אנו מתגוררים: מדובר בשכונה שלווה של המעמד הבינוני, לא עשירה במיוחד אבל בפירוש לא שכונת עוני - עם הרבה עצים, אדניות בחלונות, שבילי אופניים ואנשים שעושים ג'וגינג; בנוסף, בסביבה הקרובה יש המון מסעדות, בתי קפה, מאפיות וכד', שבימים האחרונים דגמנו בשמחה את תוצרתן (מכיוון שעדיין לא ממש פרקנו את המטבח), והמקום הרבה יותר 'ער' אפילו מהמרכז-של-המרכז בזארברוקן; ויתרה מזרת, כל בתי העסק הנחוצים (שני סופרמרקטים, בהם אחד שפתוח עד עשר בערב, מאפייה ודראגסטור) ממוקמים במרחק פחות מחמש דקות הליכה. בקיצור, כיפכוף של מקום. ועל אף שהוא שוכן במרחק-מה מהמרכז, לפחות כשמודדים קילומטרים, התחבורה הציבורית האיכותית מבטיחה שניתן להגיע לרוב המקומות החשובים בלב העיר בחצי שעה או פחות. מה שכן, אחרי שסיפרנו לכל העולם שאנחנו עומדים לגור בשנברג, הופתענו לגלות שלפי המפה, הרחוב שלנו הוא כבר מילימטר מעבר לגבול, ונחשב דווקא וילמרסדורף.

הגורם החיובי השני הוא מזג האוויר, שהחליט להבהיר לנו למה הכוונה כשאומרים 'דירה מוארת'. ביום הסיוטי שבו נגררנו עם מזוודות, ארגזים וחתול ברחובות העיר אמנם עדיין ירד גשם, אבל מאז נע מזג האוויר בין מעונן חלקית לבהיר להפליא, מה שאומר שהדירה שלנו - שממוקמת בקומה חמישית, עם חלונות גדולים הפונים מזרחה - מוצפת בשעות הבוקר אור יקרות מסנוור, עד כדי קושי אמיתי להתמקד במסכי המחשב. לאור העניין (משחק המלים מכוון) אימצנו לעצמנו מסורת של ארוחת בוקר במרפסת, הפונה גם היא מזרחה וללא ספק מככבת כחדר המסודר ביותר בבית, כולל אדניות צמחים ששרדו באורח מרשים את אודיסיאת זארברוקן-לייפציג-ברלין. הבעיה היחידה היא שדירתנו הנוכחית אמנם מצוידת בארונות מטבח (בניגוד לקודמת) אבל חסרה אלמנט בסיסי שהיה בזארברוקן - תריסים. מסתבר שבברלין נהוג יותר לחסום את החלון בווילונות, וזה כבר סיפור מורכב; שני ביקורים בחנויות שונות הותירו אותנו בעיקר מבובלבלים ממגוון השיטות, המערכות והמחברים הנוגעים לנושא, ומחוסר ההתאמה המשווע בין הממדים והמחברים בחנות לבין הצרכים שלנו. יותר מכל, זה הזכיר לי קונפיגורציות מתחום המחשבים, מה שגרם לי לתהות האם מדובר ב'וילונות ויסטה'. התוצאה הסופית: שני וילונות נקנו והותקנו, אבל צריך עוד הרבה, ובינתיים למדנו איך להסתדר כשקמים מוקדם.

את שלישיית הגורמים החיובים משלים גורם בלתי צפוי בעליל - טכנאים ובירוקרטיה. ביום ב', למשל, הייתי על קוצים, מכיוון שהיו אמורים להגיע שלושה בעלי מקצוע כדי להתקין אינטרנט בכבלים, לתקן בעיה בחשמל ולחבר את המדיח ואת מכונת הכביסה למים ולביוב. להפתעתי, שלושת החבר'ה הגיעו בדיוק בזמן (טוב נו, האינטסלטור איחר בעשר דקות), עשו את עבודתם נאמנה ולא לקחו כסף (כל אחד מסיבותיו הוא). ואם זה לא מספיק אגדתי, אספר גם שהיום בבוקר עברתי חוויה מתקנת לקשיי הבירוקרטיה העצומים שבהם נתקלנו כשניסינו להירשם בזארברוקן, כאשר השלמנו את ההרשמה שלנו בברלין תוך רבע שעה בדיוק (כולל המתנה!) וללא כל קושי נראה לעין. באורח סימבולי, אגב, יצא שמשרד מרשם התושבים הקרוב ביותר אלינו (13 דקות הליכה דרך פארק מקסים) שוכן בבית העירייה של שנברג, וכך נרשמנו כתושבי ברלין בדיוק במקום שבו הצהיר ג'ון פ. קנדי בשנת 1963 'אני ברלינאי!' אז עכשיו גם אני.

מה שכן, במסגרת פינתנו 'זה מוזר ומשונה אבל זה אמיתי', אספר שהבלוג וכותבו יוצאים מחר על הבוקר לטיול של שישה ימים במערב ובמרכז גרמניה, שתוכנן למעשה עוד לפני שהמעבר לברלין היה בכלל על הפרק. וכך נשאיר מאחורינו את הדירה המלאה עדיין ארגזים, את החתול (שזכה לקט-סיטר חדשה וחביבה) ואת השמש הברלינאית, ונצא למסע שבסופו נשוב אל יומן המעבר (ובסופו של דבר, גם אל הבלוג במתכונתו הרגילה, תהא אשר תהא).

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 22/9/2010 22:54, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30
12 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של קובי סמברנו ב-1/10/2010 10:56

---

יומן מעבר (5): מרפי מכה שנית
את הפוסט הזה רציתי להעלות כבר שלשום בערב, אבל איזו תקלה מעצבנת במערכת של ישראבלוג מונעת ממני להיכנס לבלוג כשאני גולש באמצעות האינטרנט-על-מקל שלי (מודם יו אס בי חביב שקנינו בעת קיפאון האינטרנט הגדול של דצמבר-ינואר לפני שנה וחצי). יש משהו מאוד מתסכל בכך שתכננתי להוציא את הקריזה של המעבר (ולשמור על קשר עם העולם) באמצעות תיעוד המעבר ביומן - ואז תקלה לא ברורה מונעת ממני בדיוק-בדיוק את זה.

אבל כנראה זה מה שקורה כשמרגיזים את מרפי, שאתמול חגג במטח זיקוקים. הזיקוק המפוצץ ביותר הגיע דווקא מאחד הכיוונים הכי לא צפויים - חניון משאיות בלייפציג, שם חנתה המשאית עם כל החפצים שלנו ללינת לילה. מסתבר שמתישהו בשעות הקטנות של הלילה, איזה אידיוט עשה רברס ונכנס בקבינה של המשאית. לחפצים שלום, אבל המשאית איבדה כמה פנסים ודלת הנהג נשברה, מה שאילץ את חברת ההובלות להזמין תיקון חירום - ולהודיע לנו שהפריקה בדירתנו החדשה מתעכבת, אולי אפילו עד יום למחרת. כמנהגן של תקלות (בפרקים של 24 וגם בחיים), ההודעה הגיעה אלינו בדיוק אחרי שנשמנו לרווחה מפרשת החתול, ואחרי לילה לא קל בבית ידידים בברלין ומסע מפרך באו-באן (לא אמצעי תחבורה ידידותי לחתולים) הצלחנו להנחית אותו סוף סוף בדירת היעד, לארגן את כל החפצים שהוא זקוק להם ואפילו לשכנע אותו להוציא את האף לרגע ולרחרח את הסביבה החדשה. מרוצים, יצאנו אז לקנות כמה דברים בסיסיים בסופר הקרוב (קרוב מאוד!) והרגשנו מאוששים ומוכנים להגעת חפצינו - ואז נודע לנו על הדחייה.

היה זה יום קשה ומעצבן של אי-ודאות. בשום שלב לא היה לנו ביטחון גמור שהדברים יגיעו באותו יום, והיתה אפילו נקודה שבה נראה היה שנבלה את הלילה במלון. על ההמתנה הקשתה מאוד העייפות המצטברת, עד כדי כך שבסוף פרשנו שמיכה על הרצפה ונמנמנו עליה; הרגשתי כמו בן 16, בכנס של תנועת נוער, מעביר סוף שבוע באיזה מקלט נטוש. ללא החפצים, לא יכולנו לעשות כלום - בדירה יש אמנם ארונות מטבח, מקרר ותנור, אבל אפילו קפה לא יכולנו להכין; ולצאת לסיבובים בעיר היינו עייפים ועצבניים מדי (שלא לדבר על כך שרצינו לחזור מדי פעם לבדוק את מצב התאקלמות החתול). נקודות האור הבודדות ביום ההמתנה הארוך היו מסעדה רוסית ביתית, שבה אכלנו מרקים מחממים ומשביעים (בברלין כבר התחיל הסתיו), ושעה-שעתיים שביליתי בגלישה באינטרנט (המקל החביב אמנם לא מאפשר כניסה לישרא, אבל דווקא היה מהיר יותר בברלין מאשר בזארברוקן).

לבסוף נתקבלה ההודעה המיוחלת: באישור מיוחד ממרצדס-בנץ, נהג המשאית יצא מלייפציג עם פנס חדש ודלת מודבקת (עם סקוץ') ויגיע בסביבות שמונה לברלין. וכך היה. קצת לפני שמונה בערב הופיעו מול דלתנו שישה גברים חסונים, והחלו בפריקה מהירה-אך-זהירה של כל החפצים. בהדרגה התחלפה תחושת ה'סוף סוף יש לנו דברים' בתחושת ה'אלוהים אדירים! כמה דברים יש לנו! זה לעולם לא ייכנס!' - תחושה שמלווה אותנו מאז ועד לרגע זה.

 

[עד כאן הפוסט כפי שהיה אמור להיכתב ביום שבת בבוקר. אלא שאז התערב מרפי שוב ומנע ממני את התענוג שבתקשורת בלוגית עם העולם. בינתיים התקדמנו קצת: חיברנו מחשבים (אינטרנט יהיה מחר), סידרנו את מכונת הקפה (בקרוב אלגום כוס קפה ראשונה בדירה החדשה) ובעקבות סיבוב מתסכל באיקאה ובחנויות דומות (על כך בפוסט נפרד) יש לנו גם וילון אמבטיה ועוד כמה פינוקים.

 

טוב, אני הולך לשתות קפה על המרפסת ולהוריד את הפוסט הזה לדיסק-או-קי, בתקווה שבמסעדה הרוסית (יש שם אינטרנט) אוכל לשכנע את ישרא לפעול.]

 

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 19/9/2010 19:38, ושייך לקטגוריות הגרמנים האלו..., מעברים 10-20-30, המחשב ואני
5 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של חיה ויסהוז ב-21/9/2010 13:57

---

יומן מעבר (4): מר-פי!

יומן מעבר (4): מר-פי!!

 

חדי העין שביניכם ישימן בוודאי לב לכך שאתמול לא עלה פוסט בסדרת יומן המעבר. הסיבה לכך אינה מחסור בנושאים – למעשה, מרוב נושאים לפוסטים אני חושב שהייתי יכול לכתוב ספר – אלא העובדה שאתמול היה למעשה אותו 'רגע אחרון' נואש ונורא-הוד שאליו הכנו את עצמנו כל השבוע והחודש האחרונים; וכמו שצפינו מראש, מרוב 'דברים אחרונים' לעשות, לארוז ולהשלים, מצאנו את עצמנו עובדים רצוף-כמעט עד שלוש בבוקר, ורק אז נשאבים למיטה ומכוונים שעון לשבע (המובילים באו בשמונה). כתוצאה, התפנקות בתיעוד המצב לא באה בחשבון, שכן היא באה על חשבון שעות השינה היקרות שלנו, שבשלבים מסוימים איימו להצטצמצם לדקות שינה.

הגורמים ללחץ היו אותם עניינים מוכרים וידועים מהפוסטים הקודמים – כמויות עצומות של חפצים ודברים מצד אחד והצורך להשאיר דירה ריקה ונקייה כמו מוח של זארלנדי אחרי שלוש בירות. אבל לאלה נוסף גורם אחד, שאיכשהו תמיד לוקחים בחשבון ובכל זאת מצליח להפתיע – מרפי.

חוק מרפי, למי שלא מכירים, קובע ש'כל מה שיכול להשתבש – ישתבש', ואחד מחוקי העזר שלו קובע שמה שישתבש גם יעשה זאת בתזמון הגרוע ביותר האפשרי. ואיזה תזמון גרוע יותר לשיבושים מאשר מעבר דירה?

וכך יצא, ששבוע לפני המעבר נשרפה הנורה בחדר האמבטיה. על הסתימה בכיור כבר סיפרתי, ואליה צריך להוסיף מעין מתלה-של-חדר-האמבטיה, שעליו העמסנו בקבוקונים ומשחות, שהחזיק מעמד ללא קושי ארבע שנים אבל החליט דווקא יומיים לפני המעבר להתרסק על אסנת בעודה מנסה לנקות משהו; את העובדה שבפעם האחרונה שהייתי צריך ללמד אנגלית, עליתי בפעם הראשונה בתולדותי בעיר הזאת על האוטובוס לכיוון הלא-נכון, ונאלצתי לרדת במקום הלא-נכון ולחפש את דרכי בגשם שוטף; את זה שבבוקר היום האחרון גרם הגשם גם לתקלה קצרת-מועד באינטרנט שלנו – בדיוק ברגע שבו התחלנו להוריד כמה פריטי מידע חשובים מהרשת ולהדפיסם (בהכנה לחמישה ימים ללא אינטרנט זמין); את גליל נייר הדבק, החמישי במספר (!), שנגמר בדיוק כשנותר עוד ארגז אחד לסגור (ובאופן צפוי שבצפויים, היה זה בדיוק הארגז הראשון שאליו שלחו המובילים את ידיהם בשנייה שבה נכנסו, מבלי לבדוק פרטים קטנים כמו האם הארגז סגור או לא); ואפילו את הפוסט הזה, שבעת כתיבתו (אופליין, באמצעות מחשב המחברת החמוד של אסנת) החליטה בדיוק מערכת העדכונים של ווינדוז שהיא זקוקה לריבוט מיידי ועצרה אותי ממש באמצע המשפט.

אבל את ההפתעה הכי לא-נעימה שמר מר מרפי לרגע שאחרי-האחרון, לזמן שבו נראה היה שהכל בסופו של דבר הלך כמתוכנן. הדירה היתה כבר ריקה מארגזים, בעלי הבית עמדו להגיע ואפילו מצאנו ברגע האחרון זוג רוסי שהסכים בהתראה של עכשיו-לעכשיו לנקות את כל האבק שהסתתר במיומנות מאחורי הרהיטים והמכשירים. לפנינו, כך נראה, עמד רק טיול קצר לזריקת זבל למיניו למתקני המחזור למיניהם, ואז ארוחת צהריים שלווה והגעה בזמן לרכבת. נכון?

לא נכון. טלפון קצר של אסנת לפנסיון שבו השארנו קודם את חתולנו טריסטן (כתוצאה מסדרה של שיקולים שמקורם במכשפה מדאה, המשכם במבצעי טיסה לסוכות וסופם באי הבנה קולוסאלית עם בעלי הבית) גילה ששמחתנו היתה מאוד מוקדמת. מסתבר שגברת באך, בעלת הפנסיון, לא נתקלה מעולם קודם לכן בחתול שמגלה סימני עצבנות, מיילל בזעם ומנסה לשרוט את היד המאכילה אותו כשמשאירים אותו רחוק מהבית. מבחינתה, מדובר בשטן ג'ינג'י (ציטוט ישיר מדבריה), והיא ממש לא בטוחה שתוכל להחזיק אותו אצלה למשך השבועיים שתוכננו. לשאלתנו, מדוע לא התקשרה קודם, טענה שהתקשרה בבוקר לטלפון שלנו בבית (שבילה את אותה שעה בקרבו של ארגז בינוני, בדרכו למשאית צהובה גדולה); כזארלנדית טיפוסית (לא חכמה אבל נורא חסכנית) היא לא העלתה על דעתה שלמי שעובר דירה אין ממש 'טלפון בבית' ולא מצאה לנכון להוציא את הגרושים הנוספים על שיחה לטלפון סלולרי.

ניסיונות לברר ולהרגיע רק החריפו את המצב. פראו באך תיארה באופן גרפי את ניסיונה עם חתולים נושכים וציינה עד כמה חתולנו הלא-מסתגל מפריע את שלוותם של שאר דיירי הפנסיון – וכל זאת מבלי שהכירה אותו יותר מ-24 שעות. אם היה ילד בבית ספר יסודי, היא כנראה היתה שמה אותו בכיתה טיפולית (או פתרונות דומים; בשלב מאוחר יותר היא ניהלה שיחה עם וטרינרית בניסיון למצוא איזה סם שירגיע אותו).

לא ידענו את נפשנו. הנה אנחנו, ללא אף אחד מהחפצים הדרושים כדי לספק חיים של ממש לחתול (כולם כבר היו בדרך לברלין), ועם המון חפצים אחרונים אחרים לשאת עמנו ברכבת, וכשאנחנו מתוכננים ללון את הלילה אצל ידידה שממש לא תכננה להיות גם בית לחתול. שלא לדבר על כך שהפנסיון ממוקם בקצה-קצה-קצה-שומקום, מקום שהוראות ההגעה אליו ממלאות עמוד שלם בגוגל מאפס ושאינו נגיש כלל בתחבורה ציבורית (יום קודם את ניצלנו את מכוניתו המקרטעת של סבסטיאן כדי להביא לשם את טריסטן, במסע שהיה ממלא פוסט שלם אם היה זמן לכתוב אותו). ואנחנו, כזכור, צריכים עוד לתפוס רכבת.

למזלנו, מרפי פועל בדרכים מסתוריות, ואיכשהו, בסדרה של מקרים ממוזלים (והרבה עזרה מחברים), נמצאה הדרך להסתדר. על ארוחת הצהריים השלווה ויתרנו כמובן, והמעבר מרכבת לרכבת בפרנקפורט היה סיוט שאינו מומלץ למי שמעריכים את כפות הרגליים והידיים שלהם, אבל בסופו של דבר אנחנו ברכבת, פחות משעתיים מברלין, עם חתול בקופסה, החזר של דמי הפנסיון מגברת 'אנחנו לא מטפלים בחתולים עם אישיות', ותקווה שמחר, כשהדברים שלנו יגיעו לדירה וכולנו נתמקם שם, יוכל טריסטן להתגבר על הטראומה, לסלוח לנו על הנטישה בידי זארלנדים אכזריים, ולהגדיר מחדש את המילה 'בית' כ'ברלין'.

בתקווה, בדרך גם אקושש קצת אינטרנט כדי להעלות את הפוסט הזה.

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 16/9/2010 23:38
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של ארי ב-26/9/2010 05:53

---

יומן מעבר (3): רחוק כמו גלויה

בתוך הטירופת של הימים האחרונים - שבגללה חשבתי כבר לפתוח את הקטע הזה ביומן המעבר במלים 'ברגעים אלה, חברת הובלות מתכננת לקחת את כל חפצי במשאית ענק. מטבחי נארז וארונותי הוסרו מן הקיר, ואשתי והחתול מעורבים גם הם. שמי הוא רונן אלטמן קידר, וזהו היום הארוך ביותר בחיי' - מופיעים לפעמים רגעי שקט בלתי צפויים, כשפתאום - אם בגלל עייפות שנפלה לרגע או בגלל שהלו"ז הצפוף נפתח ונוצרה רבע שעה אי אפשר לנצל אותה אחרת - אנחנו יושבים לנו ושותים קפה במדרחוב, או מעיפים מבט אחרון מהגשר האהוב עלינו על פנסי המנורות המשתקפים בנהר. וברגעים האלה (ובאחרים) צפה ועולה אותה תחושה-הקרובה-לוודאות, שזו הפעם האחרונה. הפעם האחרונה שבה נלך לאורך הנהר, הפעם האחרונה שבה נאכל במסעדה הסינית שהיתה עבורנו בית שני, הפעם האחרונה שבה נראה את הטורקים החביבים שחנותם דאגה לנו לחומוס, ירקות טריים, יוגורט מעולה, גבינה רוסית ועמבה. ולמרות הידיעה הברורה שהמעבר הוא הדבר הנכון לעשותו, נתקפים בפרץ נוסטלגיה לעיר הבינונית והפסטורלית שבה בילינו ארבע שנים מחיינו, שלא לדבר על נוסטלגיה לדירתנו המקסימה, שבה אנו חשים - גם עכשיו, כשהקירות עירומים, הכל בארגזים וכמה רהיטים כבר נמכרו - כמו בבית.

אבל ברגעים האלה - האחרון שביניהם ממש לא מזמן, על הגשר המשקיף לנהר - אני מזכיר לעצמי שזארברוקן אולי יפה כמו גלויה, אבל גם רחוקה כמוה: עיר שכמעט לא נגעה בנו ואנחנו כמעט לא נגענו בה. עיר שישנה עד מאוחר ואם אפשר גם בין שתיים לארבע, שלא לדבר על אחרי עשר בערב. עיר שבה הכל מהוגן, נכון, מסודר - עד כדי כך שאין בה כמעט שום הפתעות. אז מסלולי האופניים יפים, ומוסדרים, ומלאים נחלים ופסטורליה - אבל אלה שוב ושוב אותם נחלים, אותה פסטורליה. והנפש רוצה לגעת, רוצה לחיות, רוצה להתקרב.

 

(מחר, היום האחרון

מחרתיים בבוקר, המעבר)

שמור   בטל

נכתב על ידי רונן א. קידר, 14/9/2010 23:58, ושייך לקטגוריות בשבילנו זו אירופה אירופה, מעברים 10-20-30
8 תגובות   הוספת תגובה     הצגת תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
התגובה האחרונה היתה של מיס בוז'רסקי ב-17/9/2010 17:44

---