דז'ה וו (או: אמא, פסיכופט!)

קשה להצביע על הנקודה המדויקת בה הסיפור עם אסף-חיזור-גורלי התחיל. אפשר שהתחיל כשנתקלנו זה בזו לפני כשנתיים תוך בחירת בייגל מול הסינמטק בתל-אביב. אפשר שהתחיל כשהתחלנו לצאת, או כשנפרדנו. אפשר כשהתקשר בפעם הראשונה, או השנייה או המאה. אפשר כשניסה לשים קץ לחייו.

ריבוי השיחות עם הקצין לאחרונה הצטמצם לכדי שתי שיחות ביום – אחת כשאני עולה למשמרת בחצות, בה הוא שוטח בפניי את שעבר עליו היום ("החלפתי מצעים"), מביע געגועים (מצונזרים, לאחר ההיפרוונטילציה שלי שעקבה להכרזת האהבה שלו באשקלון) ומודיע בחגיגיות כי הוא הולך לישון. השיחה השנייה מגיעה בערך בחמש, כשהוא מתקשר ובקולו אומללות איומה, לאחר שלא הצליח להירדם כי חשב עליי וכואב לו, והוא מרגיש דברים ואני אדישה וקשה לו עם זה, וכן הלאה.

את הקשר שלי עם אסף-חיזור-גורלי, שאז עוד נקרא סתם אסף, הפסקתי כעבור שלושה שבועות ואולי אף פחות, אינני זוכרת בדיוק. יש האומרים שהיה זה שבוע אחד יותר מדי, וכי לא הייתי צריכה לצאת איתו ועם חבריו ביום הולדתו, חרף העובדה שסבא שלו מת כמה ימים קודם לכן. כך או כך, דווקא את ההודעה הוא קיבל כמו גבר. הבעיה החלה שבוע אחר-כך, כשהוא התקשר לבקש עוד ניסיון.

כבר לאחר דייט וחצי, כשהודיע לי הקצין שטרח וכתב לי משהו, כבר אז נכנסתי לכוננות ספיגה. על-פי הטון בו אמר את הדברים, כמו גם היכרותי המוגבלת עם הבחור, הבנתי כי הטקסט יזכיר פחות את פרנץ קפקא ויותר את סמדר שיר. אז שתקתי באימה. הוא, בתגובה, הביע חשש שאזרוק אותו. בשקט אמרתי, אל תדאג. לאחר שבוע יתוודה שהוא אוהב אותי, ואז ימשיך להתקשר.

אסף-חיזור-גורלי הקפיד להתקשר מדי שישי ולהתרעם על החלטתי התמוהה לנתק את הקשר. הוא לא קיבל את זה כי לכאורה לא היה היגיון בעניין. בתחילה הוא לחץ לדעת למה, בהמשך התעקש שאני לא מכירה אותו באמת ולאחר שבועיים אמר לי שהוא אוהב אותי. ולא עניין אותו שהוא בקושי מכיר אותי, או שיצאתי עם מישהו אחר, או אפילו אם זה לא יקרה עכשיו, זה יקרה עוד חמש שנים או עשרים שנה או כששנינו נהיה בני שמונים – בסוף נהיה יחד. והמשיך להתקשר. כל שבוע, ואז כל שבועיים, ואז כל חודש. כשהפסקתי לענות לחסויים הגיעה ההודעה הראשונה: "אני מתחת לבית שלך. רדי".

אומרים שכשאתה אוהב מישהו באמת אתה אמור לקפוץ מהגג. או שזה בעצם לצעוק מהגג. וזה בדיוק מה שעשה הקצין – רק שבמקום גג היה זה מוצב ובמקום לצעוק הוא פשוט זימר משל היה רוקסי הארט שמקרקסת את שיקאגו. ואני הכחשתי נמרצות כמו רוברטו על ספידים. אל תגיד שאתה אוהב אותי, לא לי ולא לאף אחד אחר, פקדתי על הקצין, והוא נשמע כמו ילד שהלך לאיבוד בציר פילדלפי. הוא מתחבא רועד מפחד, ועדיין יריתי את הירייה הראשונה איך שהיטה לראשונה את המילה 'אהבה'. זה אזור מסוכן, והוא לא היה צריך להיות שם מלכתחילה אחרי שבועיים, אומר בדיעבד. 'אל תגיד את זה יותר' - אך הוא נותר מפרפר, ולוחש 'מה לעשות שאני אוהב אותך'. עוד ירייה, והוא בשלו, מחרחר: 'ככה אני מרגיש, זו לא אשמתי'. ואז עברתי לאוטומט, רק כדי לוודא.

אל תתקשר אליי יותר, אל תשאיר לי הודעות, אל תתקרב אליי הביתה - הודעתי לאסף וניתקתי את המכשיר לכמה ימים, עד שהפסיק לנסות להתקשר. לאחר הפוגה בת כמה חודשים התקשר אליי במפתיע לטירונות, ואחר-כך גם לקורס. דרשתי שלא יתקשר יותר, וידעתי שיתקשר. והוא אכן התקשר, בליל שני חורפי אחד בחצות, שעה ששכבתי תחת הפוך בבסיס, מאזינה לגשם מטפטף על גג החדר ומדמיינת שואה אטומית. זה היה מספר לא מוכר, ובתחילה לא זיהיתי את הקול. הוא היה שבור ודיבר מהר, החיים שלו הרוסים והוא היה חייב לדבר איתי, שאדע. שאדע מה? והוא בכה ואמר שאין לו כלום ושאני חייבת לשמוע לפני. לפני מה? והוא עומד במקום גבוה ועומד לקפוץ ורוצה רק להגיד לי. להגיד לי מה? שהוא אוהב אותי. ניתוק. עשרים הדקות שעברו עד שהדליק את המכשיר היו עשרים הדקות הארוכות בחיי.

אני לא יכולה יותר, אמרתי לקצין, עם כל השיחות האלה באמצע הלילה, עם כל השמועות האלה, עם כל הלחץ הזה אחרי שבועיים. אני צריכה לחשוב על כל העניין הזה שוב אמרתי ויצאתי הביתה, מותירה אותו לסגור שבת במוצב מושלג. לא יכולתי להביא עצמי להתקשר וגם ידעתי כי אין זה משנה – גם כך ייצור קשר בסופו של דבר. כבר חשבתי לשלוח לו איזה סמס סוגר עניין, אך לבסוף החלטתי לעשות את זה פנים אל פנים לכשיתאפשר לי – ברומא התנהג כרוברט לנגדון, החלטתי. ועד אז, אבלע את צפרדעיו ואז, כמו ילדה טובה, ארוץ להקיא בשירותים.

כשהתקשר לאחר עשרים דקות ואמר שהוא לא מסוגל לעשות את זה, יצא לי הקול אך בקושי. והנה התחלפו היוצרות ועברתי אני לעמדת המתחננת – התחננתי שלא יתקשר לעולם, שיעזוב אותי, שלא יעשה לי את זה יותר. ולבסוף הוא הסכים. לאחר כמה ימים כמעט והתעלפתי במשמרת, ובערך אז גם חזרתי לאכול ולישון. חבל שלא אמרת לו להתאבד, טענו מגוון הוגי דעות סביבי, אך מעולם לא הרגשתי בעלת הסמכות להחליט מתי זוהי אזעקת שווא ומתי מדובר במישהו שיילך על זה. והפעם, חשבתי הוא לא יתקשר יותר. לפני כחודש, שעה שהייתי בבסיס, הלכתי להתקלח. כששבתי, לחה ונקייה, ראיתי שלוש שיחות שלא נענו פלוס הודעה ממספר עלום. "היי, מזמן לא דיברנו. תתקשרי אם בא לך". בהשמעה השלישית זיהיתי את הקול, ומחקתי את ההודעה מהר יותר  מההתעברות של בריטני.

"למה כל-כך עצוב לי? ולמה כל-כך כואב? כמה את חסרה לי, כמה אותך אוהב" (סמס מהקצין, 02:22).