המחתרת יורדת ליולי

"זה אנדרגראונד, המסיבה הזאת?".

"ברור! הנה, אתה רואה שאנחנו נמצאים איזה חמישה מטר מתחת לכביש? זה אנדרגראונד".

(יולי ז' מסבירה פניה לבחור מאד מחתרתי בכניסה)

לעבודה כסלקטורית הגעתי אך ורק בזכות קשריי הרופפים עם צמרת סצינת האלקטרו המקרטעת. למעשה, היה זה אקס שלי שהציע לי את המשרה הנחשקת, עקב היותו ממייסדי ליין המסיבות הספציפי. כל-כך ספציפי ליין זה, עד כי הוא מתרחש רק אחת לכמה חודשים וגם זה לא באחד ממועדוני הז'אנר, אלא במחסן, מוסך או מרתף אקראיים בדרום הכרך – העיקר שיהיה טחוב וקרוב לביוב זורם. הקהל אוהב את המחתרתיות שבזה, הסבירו לי. ואני, עד אותו הלילה סברתי שמחתרתיות פירושה סאוור ב'שסק'. האשליה נופצה, וחיי לעולם לא ישובו למסלולם.

אם כבר הזכרתי אשליה, עליי לדייק ולציין שהמילה 'סלקטורית' מעט גדולה עליי, שכן סלקציה של ממש אינני עושה. הרי ברור שלו יסוננו כל המכוערים מסצינת האנדרגראונד הן יתרוקנו כמעט לחלוטין מאוכלוסייתן (איזו עוד סיבה יש להם להיות מתחת לאדמה?). גם לא ניתן לקרוא לי 'קופאית', שכן אינני כתבת '7 ימים' בשליחות עיתונאית ויתרה מזאת – אין לי קופה. לפיכך, יהיה נכון יותר לקרוא לי 'זאת שעומדת בכניסה ולוקחת כסף וכשיש לה שטרות של עשרים גם נותנת עודף', כי זה בעצם מה שאני עושה. תודו ש'סלקטורית' נשמע זוהר יותר. מאידך, כמה זוהרת יכולה להיות סלקטורית שעומדת בכניסה לחניון נטוש ובחן הומלסי מתאמצת להתחמם מנרות שבת שפזורים סביבה.

בינתיים הספקתי לגבות תשלום בכניסה לשתי מסיבות בלבד, אך כבר מהרגע הראשון היה קל לראות שהתפקיד תפור עליי. אין דבר שאני עושה טוב יותר מלקחת כסף מאנשים. אני גם מאד קשוחה ולא מכניסה אנשים בחינם, אלא אם המארגן מכריח אותי. כמו שתי הבנות עם האישונים הגדולים במיוחד שהסבירו לי במבט מזוגג: "מה, לא אמרו לי שזה עולה כסף". וכשעמדתי לדחוף לנחיר המורחב של אחת מהן שטר של חמישים, התערב אחד המארגנים ואמר לה: "זה בסדר, את יכולה להיכנס". "אבל איך אני אכנס?", שאלה זו מביניהם שעוד הצליחה לדבר. "פשוט תיכנסי", הוא אמר לה והצביע על הכיוון הכללי של פנים המסיבה. "אבל אין לי כסף" הסבירה לו. "תיכנסי בחינם!" הוא התחיל להאדים. "איך חינם? זה עולה כסף. מוזר".

חולשתי היחידה היא כניעתי המהירה ללוחמה לא קונבנציונאלית. "כולנו בשישים ונביא לך עוגת בננה" ניסו לפתות אותי רביעיית חיפאים שהגיעו בשלוש מאיזה יום הולדת של חבר וביקשו להפיג את השפעת האלכוהול במחתרתיות. והרי עוגת בננה הינה אחת מחולשותיי הגדולות ביותר! "אני לא יכולה", אמרתי והם המשיכו ללחוץ בדיבורים על טופי וקרמל. אבל לי יש אופי חזק, אני מעל כל הנאות הגוף הארציות האלה, ולראיה – נכנעתי לטרור רק אחרי עשר דקות שלמות. אחד שילם לי, שעה שהשני רץ לאוטו והביא לי תבנית ובה שאריות עוגת בננה מהממת. רק בדיעבד התפניתי לתהות מה היה בין מרכיבי העוגה שהפך אותי לחייכנית מן הרגיל, אך השף לא היה בנמצא כדי לתת לי את המתכון.

אז נכון, לפעמים מגיעים כל מיני אנשים מ'אינפיוז' שדורשים כניסה מוזלת, ובנות עם שיער כחול שסבורות שבגלל שיש להן פלאיירים ביד הן רשאיות להתחצף אליי ולכן נשארות בחוץ, וכתבי רשת שמתעצבנים לשלם, ואנשים שצוחקים על מחממי האוזניים שלי. אבל אחת כמוני, שמשתכרת פחות מהשורש הריבועי של כיכר הלחם ומצויה רוב הזמן במוצב מנותק, לא תגיד לא לעוד קצת כסף מהצד ולמספיק אלטרנצ'יביוץ' שתספיק לי גם לחצי שנה. למרות שבשנים של כלבות זה פחות.