סרבנית (פוסט אסרטיבי לרגל יום האישה)

ככל חיילת בצבא הגנת הסופרסטאר, גם אני מובלת בראש ובראשונה על-ידי אופנה. זה, פלוס היכולת הפנומנלית שלי לאלתר מרצ'נדייזינג שלא יבייש את מיטב סניפי 'אודם' מהמכוער שבציוד הצה"לי הפך אותי למה שאני כיום – פרחה, אבל עם פז"ם. וכך הפכתי גם את הנשק שנכפה עליי לשאת בשל היותי ברמת סיכון א' פלוס (כשהקומקום רותח זה יכול לעשות כוויות. ולפעמים נשברת לי ציפורן כשאני מקלידה) לאקססורי מן המניין. למורת רוחם של מפקדיי, הקפדתי לשאת אותו על הכתף כתיק אופנתי שמעוצב ברוח ימי ההתנתקות, במה שקרוי בלשון העם 'תלה סבבה'. אך לימים הפכה תפיסה זו למיושנת ואף שטחית – מסתבר שכיום על מנת להיות אופנתית באמת עלייך לשאת אג'נדה ועומק בסיסיים, אם אפשר בקטע הומניטרי (ואל תתבלבלו עם סניטרי. זה הכי 2002). וכך הפכתי גם אני לסרבנית.

חוג מכריי המורחב ודאי יאמר בזלזול: "תראו את הזרגן הזאת. בונה אידאולוגיות והיא אפילו לא יודעת מי זה מזכ"ל האו"ם" (מה שלא נכון כי אני דווקא כן יודעת מי זה כי שלשום באו חיילים מכוערים לעשות לנו הרצאה על האו"ם. ואני יודעת שיש לו שם שהוא הכלאה של בית קפה ושל תופעה ברומטרית. יש לי המון ידע כללי, עברתי כמעט את כל השלבים של גל"צ). ומצידי שיזלזלו עד מחר, כי באמת שאין צורך להחזיק יותר מדי מאנשים שמורידים את הפוסטר של בריטני מהסמב"ציה כי זה לא מבצעי ומסתיר את הפלקט של פריסת הכוחות בשטח – כאילו זה יותר יפה או יותר מעניין או ילמד אותם איך נכון וראוי להתלבש. מבחינתי עליתי על הנוסחה המנצחת, אין טרנד לוהט יותר מסרבנות כרגע, ואם זה גם נותן לי דה-לגיטימציה לעשות דברים שאין לי כוח לעשות, אז למה לא.

בתחילה התבטאה הסרבנות שלי בדברים קטנים וסימבוליים (כמו הציצי שלי) – הייתי סרבנית לקום בבוקר, הייתי סרבנית לדבר יפה לאנשים שמתקשרים ושואלים אם זה מודיעין וצוחקים, הייתי סרבנית ללבוש מדים כי החולצה יותר בהירה מהמכנסיים וזה מכוער, הייתי סרבנית פחמימות (אבל רק בצהריים). אך לא נראה שהאקטים האידאולוגיים שלי מזעזעים את המערכת, נהפוך הוא! ואז נקטתי בנשק יום הדין – הפכתי לסרבנית מטווחים.

החיבה שלי לנשק התחילה בשנות העשרה המוקדמות, כשהתחלתי טווחת ברובה אוויר והמשיך בסביבות גיל 15 כשהתקדמתי לאקדחים. אמנם עם הגיוס חלה רגרסיה קלה כשעברתי לרובי סער כאם-16 וגליל, אבל החוויה המתקנת עם המאג פיצתה על העניין. העיסוק המאסיבי שלי בכלי זין הפך את הסרבנות שלי לא רק להלם גדול יותר עבור המערכת, אלא גם לקורבן גדול עבורי, אותו הקרבתי על מזבח האג'נדה בלי למרוח טיפה מהמסקרה. התירוץ הרשמי: תקרית הנזק לאוזניים מלפני כמה חודשים מונעת ממני, רפואית, לטווח. בתחילה ניסו הקודקודים להתנגד. הקצינה המפליאה בכיעורה אף טענה שאסור לי להסתובב עם נשק בלי לטווח כי אם אני אתקל בפעילי חיזבאללה יוזמים בדרך לשירותים או שתפרוץ, נגיד, מלחמה – אז זה מסוכן. "מה תעשי, תקחי לי אותו?", התגריתי בה בערמומיות. "את יודעת מה? כן", ענתה לי התופעה. "אה, כן?", שאלתי באסרטיביות. יום האישה והכל. "כן!", צייצה האישיות הפגומה ומיהרה להלשין למ"פ. וכך מצאתי עצמי הבוקר מטורטרת עד למפקדת היחידה שבקצה העולם על מנת להזדכות על המקוצר החתיך שלי, האביזר האחרון שעוד רמז על האפשרות הקלושה שאני לא עוד סתם פקידה.

אז אין לי יותר נשק. המרתי אותו בדלקת בדרכי השתן שאיבחן אצלי היום רופא היחידה כאשר נכנסתי אליו למרפאה מייבבת שאינני מסוגלת לשבת, ולא מהסיבות החיוביות. ואל תטעו לרגע, הסיבה היא לא אחרת מאשר ההתאפקות הרבה שלי במסגרת התפקיד התובעני. עכשיו יש לי פטור רפואי מהתאפקות, צעד נוסף לקראת ההוכחה שאין לדחות סיפוקים לעולם. יום אישה נוצץ לכולם.