חוט פורדומה

ביום ג' בשעה הזאת כבר נהיה אנאבל ואני על המטוס לאמסטרדם. לא מעט גבות הורמו לשמע המיקום החריג של הטיול, עד שבשלב כלשהו הרגשנו גם אנחנו די דפוקות. מה לעשות שדרום אמריקה מעולם לא קרצה לנו כמו אירופה, והמקום שהכי מרתק את שתינו כרגע במזרח הוא יפן. אנחנו לא בחורות של טראקים מטורפים בערבות אוסטרליה, וגם לא מאלה שייזרקו באיזה יעד נידח חודשים על גבי חודשים רק כי זה זול וכי אפשר. במקום להוציא אלפיים דולר בחודש וחצי של רביצה חסרת מעש על חוף בתאילנד – אנחנו מעדיפות להוציא אותם על טיול בן שמונה ימים באמסטרדם. איזה כיף יהיה באמסטרדם?!

המסלול המתוכנן כולל בינתיים מבחר מועדונים, קופי שופס, שווקים וגם פארק שעשועים שנמצא מחוץ לעיר. על בית אנה פרנק ויתרנו פה אחד. האנטי שלי לילדה ההולנדית הקירחת הזאת התפתח כבר בכיתה ז', שעה שניהלתי מאבק נואש עם העמוד העשרים של 'יומנה של'. הבטיחו לי ספר טוב ומעניין, הייתכן שהעולם כולו טועה ורק יולי ז' רואה את האמת? ראשית, פרסומות סמויות למותג האופנה 'הלו קיטי' נמצאות בערך בכל עמוד ביומן הזה. שנית, להוציא את סיפור הרקע, מדובר בעוד יומן של נערה מתבגרת וככזה הוא הכי משעמם ובנאלי. בצל המלחמה או לא – אינני רואה שום צידוק לקרוא גיבוב של סיפורים קצרים על פיות שכתובים כאילו, נו, ילדה קטנה כתבה אותם. זה באמת מאד עצוב שהיא מתה והכל, אבל הפולחן סביב היומן של הנערה המסכנה הזאת באמת הוצא מפרופורציות.

הספיישלים של ערוץ הילדים בעקבות אנה פרנק גם הוציאו לי כל חשק לבקר בבית הזה אי פעם. הנה מיכל ינאי ממורמרת בכניסה לבית, מיכל ינאי ממורמרת בתוך הבית, מיכל ינאי ממורמרת בארון של משפחת פרנק. אחרי שנסיים להתמרמר בקרנבל השואה של מיכל, נעבור לספיישל של ליאת אחירון, בו היא ועוד ילד חולצים נעליהם ומהלכים יחפים בשלג, "כדי לדעת איך הרגישו הילדים בשואה". ההזדהות לא תהיה מלאה כי אחר כך, בשלב בו הילדים היחפים מהשואה הולכים בזה אחר זה למקלחות הגזים ומתים בחנק – ליאת תיסע לדיוטי פרי כדי לקנות לחבריה מתנות מהולנד. לפיכך, בחרנו שלא לעמוד בתור עם עוד עשרות תיירים שבאו להציץ על הארון בו התחבאה משפחה אחת עד שנרצחה כמעט כולה, לצקצק כלא מאמינים ואז ללכת לעשות שופינג. אנחנו נדלג ישר לשלב השופינג! וזאת, ילדים, חשיבה כלכלית.

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני חצי פולנייה – אבל גם חצי הולנדית. חלק אחד של המשפחה ההולנדית שלי גר באמסטרדם, החלק השני מפוזר בקיבוץ גבעת ברנר ומסתובב כל היום יחף. החלק הראשון הרבה יותר מרתק, כיוון שפרט לכל מיני דודים מזדקנים הוא כולל בן דוד מדרגה שנייה שהוא אחד הבחורים הכי חתיכים שיצא לי לפגוש וגם כפיל מושלם של הנסיך וויליאם לבית ווינדזור. בפעם היחידה בה ראיתי אותו, כאשר הגיע עם הוריו לארוחת ערב ואני בדיוק חזרתי מהצבא ונראיתי יותר מוזנחת מהסטיילינג ההומלסי של בריטני פדרליין – לא נותר לי אלא להצטער שיש בינינו קרבת דם, גם אם מינימלית. כיוון שכך, תוכניותיי לאמסטרדם כוללות, פרט לדברים הברורים (לשבור פעם אחר פעם את השיא הנוכחי בתקיעת כמה שיותר פירות ים וגאודה בזמן נתון, לקנות מלאן דברים מיוחדים בשוק ולעשן ג'ינג'ר*), שני דברים: א. תיקון הרושם הרע שיצרתי. ב. שידוך החתיך לאנאבל, כי אם אני לא יכולה אז לפחות שאחותי הרוחנית תוכל ליהנות מפירותיו של עץ המשפחה המהמם שלי. "זה קסם זר, בנאדם", היא תגיד לו בחושניות דז'והאדית אופיינית, "בוא אליי, בוא הביתה". וואו וואו.

* לא באמת ג'ינג'ר.