לפעמים אני חושבת שאני רני רהב

ככל האמנים הגדולים בשעתם – דה וינצ'י, מיכאלנג'לו, בוטיצ'לי, מאיה בוסקילה – החלטתי גם אני לחלטר עבור כסף. אחרי הכל, אמנות היא מושג מאד גמיש, ומבקרי מוסף 'גלריה' אינם אלה שיכסו לי את המינוס שנבקע בחשבוני עקב רכישה של הסנדלים ההם מעזריאלי. אז תגידו, זרגן הזאת, גם לא יודעת לדחות סיפוקים וגם מתמסחרת אחר-כך כדי להמשיך לא לדחות סיפוקים. ואני אגיד לכם בחזרה שזה ממש על השונם שלי.

כתבתי כתבה מסחרית. אמנם סביר להניח שאיש מכם לעולם לא ייחשף אליה, אך עדיין מדובר בפאדיחה עמוקה שרק הסכום ששולם עבורה מצליח איכשהו לטשטש. גם בשלב הביצוע נתקלתי בקשיים – בכל זאת היה עליי להפוך אירוע ממנו סבלתי בכל דקה ודקה, לדבר הכי כיפי ופצצות וסבבי בעולם, שלא לומר אירוע מכונן בתרבות הישראלית. לא נורא, הרגעתי את עצמי שעה שאצבעותיי נעו על המקלדת. כך אוכל לא רק להעצים את מיומנויות הפירגון שלי (שהתנוונו בשנים האחרונות), אלא גם לגלות עד כמה אני מסוגלת להיות צבועה. ומה אתם יודעים, אני יכולה.

בשלב הבא ניסיתי להבין כמה מילים הסיוט הזה עתיד לקחת. "לא הרבה, אבל גם לא ממש קצת", הסבירה לי בידענות נציגת החברה, "את יורדת לסוף דעתי?". ניסיתי להסביר לה שלא כל-כך, ושמושגים כמו הרבה וקצת זה משהו מעט מעורפל ויחסי. אז היא הפשיטה את העניין: "שזה יהיה שתי טורים", ואז גם ביקשה שאזכיר את הכמות המסחרית של היידוענים שגדשה את האירוע. "את כבר יודעת מי היה שם, תכתבי עליהם", אמרה. "אהם, בעצם אני לא כל-כך יודעת", עניתי לה. ככה זה כשהאדם הכי מפורסם שמסתובב באירוע זה רז מאירמן וגם זה כי הוא בא מגיא פינס. איינשטיין גנחה בחוסר סבלנות ואמרה: "טוב, אז תכתבי שהיו מלא מפורסמים, כמו טל מן. והרבה אנשים חשובים כיבדו אותנו בנוכחותיהם" (כך במקור).

את המשרד עזבתי רק בשעות הערב המאוחרות, וגם פספסתי 'טלנובלה (ע"ר)'. כמו שאתם בוודאי מבינים היה מדובר בהקרבה משמעותית, אבל אני בהחלט מגדירה את זה כחוויה לימודית. היום נמסר מהחברה שהטקסט היה מעולה והם אף הציעו שאהיה הכתבת המסחרית הקבועה שלהם. אינני יודעת אם יה לי אפשרות לפרגן באופן קבוע למשהו שאני לא מאמינה בו בכלל – אבל בכל פעם שהם מדברים במספרים זה גורם לי להאמין שכן.