לפעמים אני חושבת שאני פוסטמה

את הארנק התחלתי לאבד בגיל ההתבגרות. פעם בכמה חודשים היה מתקשר אליי פלוני ואומר לי שמצא את הארנק שלי בלוקיישן (כן, לוקיישן. אני טינופת אנושית שמנסה חזק להיות בברנז'ה ומשתמשת בלעז) משתנה, קובע איתי נקודת מפגש ומשיב לי אותו. ברוב המקרים הכל היה בפנים, עניין מפתיע בהתחשב בכמות השטויות שאני דוחפת בפנים ושחבל לי לזרוק. לאחר שלוש פעמים כאלה הכתרתי את הארנק שלי כארנק המזל, זה שתמיד יוחזר לי כשאאבד אותו. ואז עשיתי מה שכל אחת היתה עושה עם ארנק המזל שלה. החלפתי אותו בארנק חדש.

כשסיימתי את הטירונות בת החודשיים וחצי, מה שבצה"ל קראו לו קורס (כאשר הדברים היחידים שלמדתי והיו רלוונטיים לתפקיד היו להתאפק ארבע שעות כשצריך לשירותים ולפתח הפרעת אכילה), היתה מסיבה. זו היתה הפעם הראשונה והאחרונה בה דרכו נעליי המעוצבות במועדון ה'דום', וגם אליה סחבתי את הבחור שסבל אותי באותו הזמן. זה עזר לי בשני אופנים:

1. ריכוך השתעלויות הסלאט של אלבז הכונפה (תמיד ידעתי שהשם הזה הוא רק צרות), שעסקה באותה העת בטיפוח זוגיות עם פצעון מבה"ד. זה, אגב, מעיד על טעמו האקלקטי, שכן שבועיים לפני כן ניסה להתחיל איתי. משנענו חיזוריו ב"לויודעת, ההורים שלי שמרנים", עבר להפיץ עליי שמועות עסיסיות בכל הבסיס ואז גם התחיל לצאת עם אלבז שסייעה לו בהפצה. ומה אנחנו למדים מזה? נכון – אנשים ששמם מסתיים בז', גורלם תמיד יתמצה בליקוט אשפה.

2. איבוד הארנק. לאחר שהספיק לי נסענו הבחור ואני לערוך גיבושון בחוף – שהוביל לכך שהתיק שלי (שקנתה לי דז'והאדי ביוון) נגנב, ובתוכו הארנק שלי עם הרבה כסף שהייתי צריכה להפקיד, האשראי, הרישיון, החוגר, המפתחות של האוטו, משקפיים יוקרתיים וליפגלוס של לוריאל. את שארית הלילה העברתי במשטרה ומיד לאחר מכן נסעתי להצבה החדשה שלי בצפון, שם התחברתי במהירות עם כולם כשמהעייפות הכנסתי בטעות מחסנית לנשק הארוך שקיבלתי, במקום לשפצור (ומול קורס שלם של קצינים טריים. צחוקים).

החוויה נחקקה בזיכרוני כטראומטית במיוחד, לאחר שהייתי צריכה להנפיק מחדש את כל המסמכים שאבדו, בזמן שאני יוצאת הביתה אחת עשרה שלוש. אך האם זה מנע ממני לאבד שוב את הארנק במסיבת פורים בבסיס? לא ולא! והאם זה מנע ממני לאבד אותו אחרי זה שוב? כמובן שלא! וכך פיתחתי סוג של קריירה באיבוד סדרתי של הארנק, כאשר החיים שלי מסביב הם למעשה חלטורה הווייתית.

וכך לפני מספר שבועות, שזה יוצא כמעט שנתיים לאחר המקרה הראשון, התקשרו אליי כבדרך אגב מתחנת המשטרה שליד שוק הכרמל ושאלו אותי אם לאחרונה איבדתי מסמכים מזהים באזור החוף. הסברתי להם שהופרדתי באכזריות מהתיק שלי לפני שנתיים, ומאז אבדו עקבותיו. הם בתגובה הציעו לי לבוא ולאסוף את חפציי משם. "את יודעת איפה אנחנו נמצאים?", שאל אותי השוטר. "ודאי", עניתי לו, "זה ליד ביג מאמא? אה, לא, התכוונתי לתחנת דלק!". באותו היום הבנתי לראשונה שלא כולם מבינים את נקודות הציון שלי (אבל גם של אנאבל ושל ש., ואני בטוחה שיש עוד). למחרת הבנתי לראשונה שאם גונבים לך תיק, אל תתפלאי אם כל מה שיישאר ממנו אחרי שנתיים זה תעודת זהות גזורה והעטיפה של החוגר. ואנאבל הבינה שאסור לעשות הופעות לשוטרים מושחתים בגיל העמידה. אבל זה סיפור אחר והוא יסופר בפעם אחרת.

ולמה הווידוי הארוך הזה? כי בשישי, כשנסעתי עם אחותי החתיכה לצפות באשפה קולנועית מהסוג המהנה בקניון גבעתיים – זה קרה שוב. הפטיש שלי לכיסים (תיק זה לא נוח, וגם גונבים אותו!) שוב הוכיח את חוסר יעילותו, כשלאחר מספר שעות, כשהתכוננתי לשלם על הכנפיים שתקענו גיליתי שאין לי איך. את הפרוצדורה תקתקתי במהירות, אחרי הכל המספר של לאומי קארד כבר שמור לי בזיכרון ולא אתפלא אם במשרדיהם מצויה תיקייה ורודה עם השם שלי והיסטוריית הביטולים. למחרת הבלונדיני הקפיץ אותי לקניון, רק כדי לגלות שכל הדברים שלי נמצאו שם על הרצפה (אבל לקחו לי עשרים שקל, שזה לא יפה), כולל הכבוד העצמי שלי. לפחות הפעם ביקשתי שיביאו לי כרטיס אשראי עם ציור של מנגה – שזה אולי לא כלכלי, אבל לפחות הבא שימצא את הכרטיס שלי זרוק איפושהו יידע עם איזו בחורה בדיוק יש לו עסק.