פוטנציאל

לבלוג הזה היה פוטנציאל להיות פופולרי. בכל זאת, היה לו את הגימיק הזה של החרוזים הגסים, גם הדרקון קנה לי פרו חודשים ספורים לאחר שהתחלתי לכתוב כאן (ואפילו בלי שקיימנו יחסי מין מעולם). הוא גם מלונקק בבלוגים מוכרים רבים, פעם הוא נכנס לטבלה לשבוע עקב זה שגרמתי בשוגג לנגה לנסות להתאבד. אפילו כתבו עליו פעם בעיתון! אם זה לא מספיק, אז בכל יום מגיעים אליי מגוגל לפחות שלושה אנשים שהריצו בחיפוש "רוני סופרסטאר" או "מסע לפולין". וזה עוד בלי לדבר על העיצוב, שאם הוא לא נותן הגדרה חדשה ל'הורס' – אז אני באמת לויודעת מה כן.

ועדיין, חרף המסלול שכאילו הותווה לו עוד בטרם עלה לאוויר – לא פופולרי ולא מנולו בלאניק. גם בשבוע האחרון ריבוי הכניסות היה רק בגלל הצל"ש ההוא בתחרות שבטח קיבלתי כי הצ'יף איים במלחמה כוללת עם המסאים. וגם אז כולם נכנסים אך בורחים בשל עודף פקאציות או לויודעת מה. וכך שוב אני נותרת עם חצי לחמנייתי בידי, והבלוג שלי עדיין מתבוסס באלמוניותו. ואני חושבת לעצמי, זרגן, התכנית שלך לא היתה להתפרסם? להפוך כוכבת ולכבוש את העולם? לבקש מסיימון אלמלם תחתון יותר קטן ואז לבכות שאין לך שיער לקוקו? איך נפלו גיבורים, ויאבדו קומוניקטים מרני רהב.

בהתחלה עוד היה לי אכפת. אחרי הכל, הבלוג הזה הוקם כתרפיה במהלך השירות הצבאי כפוי הטובה שלי. אז עוד הייתי נערה צעירה ורוויית פרובוקציות, נטולת אהבה ורחוקה שנות אור ממיצוי עצמי, שלא היתה בוחלת בכתיבת מילים גסות ומטונפות כמו "מנוש" רק על מנת לגרום לעוד כמה אנשים להתעצבן בביצה המעופשת. אבל פתאום מצאתי איזה בלונדיני חתיך אחד להתרועע בחברתו, וגם צה"ל פלט אותי משורותיו לאחר שנתיים ממצות למדי. פתאום המרמור האופייני הוחלף בקולקציית תיקי 'הלו קיטי', הרווקות המתמשכת מדי הוחלפה בזוגיות שאיכשהו מצליחה לעבוד גם אחרי חצי שנה (חצי שנה, פאק!) והחרוזים שכולכם אהבתם כי זה הרבה יותר קצר לקרוא ובדיוק מתחיל יצפאן – הפכו לטקסטים ארוכים ומשמימים שמוכיחים עד כמה אני באמת לא מסוגלת להיות עמוקה.

העבודה היתה המסמר האחרון בארון. משום מה מאז שהתחלתי לעבוד, העניין במה שיש לי להגיד פחת והלך במהירות מסחררת. גם לי פתאום היה הרבה פחות זמן להשקיע באנשים שעושים עליי מנוי רק כדי להודיע לי פעם אחר פעם שהם עם רגל אחת בחוץ. את פירורי שנינותי נאלצתי להשקיע בקולגות שלי כדי שישתכנעו שאני מגניבה לא פחות מקודמתי בתפקיד, וכרגע מסיבה שאפרט בבוא היום – חרוזים, גימיקים ושאר שיגועים עושים לי מיחושים. נוסיף לזה את העובדה ששני בחורים נאים שעובדים איתי הצליחו לקשר אותי עם הבלוג, ואת העובדה שעם חלק מקוראיי כבר נפגשתי מחוץ לשעות הבלוגינג – ונקבל ארבעים ושתיים.

להכרה שלעולם לא יפרקלו אותי הגעתי כבר מזמן. אבל עכשיו, כשיותר ויותר קוראים מגיבים לי באופן חד פעמי ונעלמים, זה מאשש יותר ויותר את העובדה שזה לא שלא נחשפים לבלוג הזה, נהפוך הוא – נחשפים אבל בוחרים שלא להיחשף עוד. אם הייתי חלק ממגמת ה"פתחתי בלוג, עכשיו אני רק מחכה שמישהו יבוא ויגלה אותי", אולי זה היה מפריע לי קצת יותר. אבל מלכתחילה ידעתי שאין לי סיכוי, וכולם יודעים שהרבה יותר יעיל לשכב את דרכך לצמרת. ובמצב הנוכחי אין לי יותר מדי מה להגיד על זה.

בקיצור, לכו תזדיינו.