אני באפי

מדי פעם בפעם, עולה בי שוב המחשבה שאני באפי. מחלומות על יולי, קוטלת הערפדים על עקבי הסיכה (כי בחלומות לא באמת יצאתי משנתיים על נעליים שטוחות בצה"ל), ועד תביעה מהמדריך המצחין בחדר הכושר שמעכשיו – רק אייקידו וקיקבוקס. "אבל את נראית קטנה ושברירית", אמר. השבתי לו בפני הבאפי הנחושים שלי, כאומרת 'אם לא תארגן לי להתחיל לבעוט בדברים ותארגן לעצמך על הדרך איזה דיאודורנט – אינני יודעת מה אעשה'.

אבל אם עד עכשיו עניין הבאפי היה בגדר אתנחתא קומית בלבד – בחודשים האחרונה הוא הפך למוחשי כמעט כמו 501 מתפוצץ בגזרה גבוהה של צרפוקאית.

אני אוהבת את הבלונדיני. אין זה עניין של מה בכך, שכן האחרון שאהבתי בחיי היה בחירה שגויה לפי כל פרמטר אפשרי (בראיון לאוניברסיטת בן-גוריון, הוא אמר שהוא רוצה להיות רופא "כדי לעזור לאנשים". למשל). אינני נוטה להתאהב, ואחרי שלוש שנים בודדות למדי היה הבלונדיני נוף מרענן וחתיכי בחיי האהבה המשמימים שלי.

כבר בפעם הראשונה שראיתי אותו נכנס לחמ"ל, מלווה ברעמה בלונדינית ובאטיטיוד שלא היה מבייש את כוכבי 'השמינייה', שאלתי לזהותו של הבחור הנאה. אבל פה זה הסתיים – גם כי באותו הזמן אחז בחברה סובייטית קשוחה, אובססיבית ונצר לשושלת מאפיונרים מקייב. אבל גם כי מי חשב בכלל שאני אתאהב בו לרמת הצימרים.

הפעם הראשונה היתה עוד בצבא. התעוררתי מהכאבים ולמחרת מיהרתי לרופא היחידה, רק כדי לשמוע שהגיעה הפעם הראשונה שלי. חמישה ימים על אנטיביוטיקה ושכחתי מהעניין עד הפעם הבאה, כעבור חודש וחצי. בפעם השלישית שכולנו זוכרים ואוהבים, הודיעה לי רופאת מכבי שהסיבה לכך נעוצה במשגלים שלי ושל בלונדי, ושנטילה יומית של חמוציות תפסיק את העניין. שיתפתי אותה בשאלה המתבקשת – למה דווקא איתו? היא משכה בכתפיה, ואמרה משהו על זה שאולי עכשיו אני יותר רגישה. האם אני אלרגית לאהבת חיי היחידה, שאלתי. לא, צחקה, אין דבר כזה. דידיתי החוצה מהקליניקה ונשנשתי את מנת האנטיביוטיקה הקבועה.

הפעם הבאה לא איחרה לבוא, על אף החמוציות והמוטיבציה שלי להפסיק לקום בבוקר ולגלות שהתנשמת שלי מדממת, ולא מהסיבות הנכונות. לאחר ביקור אצל רופא מקשיש שאמר לי "בואי הנה" ומשך אותי אליו בפרצוף של חנן גולדבלט (לאחר מאבק קצר גיליתי שהוא סתם רצה להקיש לי על הגב כדי לבדוק לי את הכליות), שוב מצאתי עצמי מסוממת מאנטיביוטיקה לשבוע שלם. בשבת שעברה התעוררתי בתחושה מנצחת, איכשהו ידעתי שתמה תקופת הדלקות, חוזרים למשגלים תקינים וחיי חוזרים למסלול. בראשון בבוקר זה חזר.

אביבית מהעבודה אמרה שלמרות שלא מוכיחים את זה – הבעיה היא בבן הזוג. היא סיפרה לי כיצד גרה שנתיים בפריז עם חבר צרפתי, ומדי חודשיים היתה מתאשפזת עם ינשוף בוער. לפניו וגם אחריו מעולם לא נתקלה בבעיה. "לא", אמרתי לה, "הבעיה היא אצלי, ככה כל הרופאים אמרו לי". "באמת? מתי כל זה התחיל?", שאלה אביבית. "כשהתחלנו לצאת", לחשתי. אביבית עשתה פרצוף של 'מ.ש.ל' ויצאה מהמשרד שלי, שהוא אולי גדול ומעוצב ומלא פוסטרים של ט(ע"ר), אבל אפוף בתחושת נכאים תמידית.

מבאפי ואנג'ל נמנע לממש את אהבתם, כיוון שברגע בו יחווה אנג'ל אושר אמיתי הוא יהפוך שוב לערפד רשע ורצחני. זהו סיפור אהבה טרגי ויפהפה שסופו בפרידה כואבת (כשעל הדרך באפי נועצת חרב בבטנו של אנג'ל ושולחת אותו לייסורים נצחיים בגיהנום. אבל עזבו). איך שלא נסתכל על זה, אין מנוס מלהשוות אותי לבאפי. אמנם דלקת בדרכי השתן היא עניין הרבה פחות סקסי מערפד שמאבד את הנשמה שלו, אבל תודו שבמקרה שלי, זה רק מתבקש.