אני יודעת מה זה נבדל

בראשון האחרון – שנייה לפני השבוע הכי מופרע שהיה לי בעבודה, וזה עוד בלי השפעת שתקפה אותי באכזריות כשאין לי אופציה לימי מחלה עד אחרי החגים – נסעתי למשחק של בית"ר. אני יודעת, אני חיה על הקצה. אבל למען האמת תמיד רציתי להיות מהבנות האלה שיודעות מה זה נבדל, תוך כדי שהן מפרקות ליטר וחצי מרפיז בלי להרגיש בכלל את הפחמימות, ואומרות: "מרסי, מסייה אילוז, אני יודעת שאני יפה. נכון שמצחיק בהיכל התרבות?".

עד היום השאיפה הזו נבלעה בתוך כל מיני שאיפות אחרות, שברובן כללו הרבה נעליים איטלקיות ופילה רוסיני במרסלה (שוב, שפעת. חוש הטעם מתעתע בי). אך היא צפה ועלתה ברגע שלמדתי להכיר את הצד הפחות בלונדיני של הבלונדיני. זה שיודע תוצאות של כל משחק שהתרחש בצד החיובי של הספירה, זה שנורא מבקש להעביר ל'שירים ושערים' ברדיו כי בדיוק מדברים על המשחק של אתמול, זה שמספר בגאווה: "עשיתי קורס שופטים, וגם הייתי פעם קוון. רוצה לראות את הדגל שלי?". ותנו לי לספר לכם – יש לו אחלה דגל.

התירוץ הרשמי היה שבזוגיות אמיתית שהולכת בכיוונים של שמלת כלה מכוערת אצל אושידה ובר מתוקים במושב לימן, צריך לקפוץ ראש גם לתוך עולמו של בן הזוג. אחרי הכל, גם הוא בא לבקר אותי במשרד ומייעץ לי תדיר בנושאי קריירה ("לא משהו. לי יש רעיון יותר טוב") – אין שום סיבה שאני לא אנסה להכיר את העולם שלו מבפנים. אבל בואו נודה באמת – באיזשהו מקום אפל ובעל חזות מזרחית בתוכי, חשבתי שזה באמת יכול להיות כיף.

כשניסיתי לשכנע אותו לאהוד את הפועל ת"א במקום – כי יש להם ערבים בקבוצה והם הולכים בין האימונים לתערוכות צילומים בסינמטק – הוא קישקש משהו על זה שהוא אוהד את בית"ר מגיל חד ספרתי (בכל זאת, הוא גר דרומית לתל אביב. ממש דרומית, כאילו. קשה לי לדבר על זה), וקשה להחליף קבוצה, אפילו שעכשיו הם רק מפסידים כל הזמן. ואיך אפשר לאהוד קבוצה כשהיא מפסידה? אותי בבית חינכו שברגע שמישהו מתחיל להפסיד, עוברים לצד של המנצחים. זו חשיבה כלכלית!

אז אני אוהדת את בית"ר, למרות שאנחנו לוזרים. גם כי הבלונדיני הבטיח שקנה אותנו איזה מאפיונר רוסי עם הרבה מיליארדים שיהפוך אותנו לתותחי על וגם יביא את קשטן (בוהאהא), אבל גם כי אחרת הוא לא היה לוקח אותי למשחק ביום ראשון. כשהוא אסף אותי מהעבודה, ישר תקעתי צעיף צהוב-שחור שאילצתי אותו להביא לי, בחלון. כל הדרך שרתי שירי בית"ר (לא הכרתי אף אחד, אבל המצאתי. למשל "מכבי חיפה בני בליעל" הסוחף), והקפדתי להיראות משולהבת. גם אחרי שעה בפקקים המשכתי להיראות משולהבת, אם כי במחשבותיי שב ועלה קיש בטטה מסתורי.

כשהגענו לטדי הבלונדיני פנה לרכוש כרטיסים, שעה שאני המתנתי מחוץ לערימות השוורצע חייעס, ליד שני שוטרים שלפי התוכנית היו אמורים לחוש לעזרתי אם יאנסו אותי. כשהגענו למגרש הגדול והירוק, התלהבתי כמו ילדה קטנה. היציע שמולנו, כך הוסבר לי, הם הכבדים והמופרעים שמדליקים אבוקות ומרביצים. "אז למה לא לקחת אותי לשם?!", צעקתי עליו אבל בדיוק המשחק התחיל והתלהבתי מאבוקה שהודלקה מולי.

אנחנו חרא של קבוצה. בכל פעם שמישהו קיבל את הכדור, בעיקר אנסומבו וששון, הוא היה עסוק בלהיזכר מה עושים איתו. הקהל ניסה להזכיר לו בעדינות ("נו, כושעלהאמאשלך! לשער!!") וגם הבלונדיני הפגין אוצר מילים מרשים מתמיד ("יאללה, דיו דיו! נו! בום!!"). קיללתי איפה שהיה צריך, גם צעקתי שסלים טועמה מחבל. הוא בכלל לא היה שם, אז שאלתי מי המחבל. איש לא ידע. רגע השיא היה במחצית, שעה שניגש אליי בחור שלמד איתי בתיכון ושאל בהלם מוחלט: "מה את עושה פה?". "אני אוהדת שרופה! לא מבינה למה לא הכניסו את עומרי אפק לסגל הפותח", עניתי, והוא התרחק לאיטו, המום. בסוף הפסדנו, אבל היה לוהט – בבוקר שאחרי קמתי עם חום!

אין צורך לומר שאני יפה, אני יודעת כי ג'וני בוי ומייקל כבר אמרו לי את זה אתמול, שעה שהמגפיים האיטלקיות ההורסות שלי התפרקו (הן מביאליק). עכשיו סלחו לי, קיבלתי אתמול מהיח"צ סבון חדש בריח שוקולד (נשבעת!) ואני חייבת לנסות.