בלילה חורפי/ קופאת ככבד אווז/ שנשכח בחוץ

לפני מספר ערבים לא מבוטל, שעה שנכחתי עם קאריש ועם טלי (שאילולא טסה בשיא החוצפה לדרום אמריקה דווקא עכשיו, היתה יכולה לדווח לכולנו בזמן אמת האם רן ונינה עדיין יחד מנקודת התצפית שלה על מגרש החנייה המשותף) בפאב סליזי למדי, פנה אליי ברנש מזוקן ותמהוני למראה ובפיו הצעה. "אני אמן וידאו ארט", הוא פתח במונולוג, "עבודות שלי מוצגות כרגע בפסטיבל בפריז ובעוד כך וכך שבועות גם יוצגו בסינמטק". דומה היה שבאותו הרגע הוא ציפה לתגובה נלהבת כלשהי, אך בתור אמנית יוצרת מן השורה (את עבודותיי ניתן לראות בתערוכת היחיד במצלמה הדיגיטלית שלי) לא רק שאיני ערה לכאבם של יוצרים אחרים – אני אפילו בזה להם ולשיערם מלא הפרעושים.

התמהוני כנראה הבין שממני אמפתיה הוא לא יקבל, ולפיכך המשיך: "הייתי רוצה להשתמש בפנים שלך לאחד הסרטים שלי". "בפנים?!", זעמתי, "מה עם שאר הגוף? מה לא טוב בו?!". הברנש נרתע מעט אחורה והתנצל. "שום דבר לא בסדר, אני מוכן להשתמש גם בגוף", אמר, כנראה בקול רם מדי שכן כמה מיושבי הבר הסתובבו לעברנו ונעצו בנו מבטים תמהים. אולם, הם היו מכוערים למדי ועל כן נמשיך בקו העלילה המותח.

משנשאל על מה הסרט, ענה המזוקן שאין לו תסריט מוכן. "אני מתאים תסריט לשחקנית", ענה. "מה, כמו שבוורוניקה מארס תפרו תפקיד במיוחד לאלונה טל?", שאלתי בהתלהבות, אך הוא המשיך לבהות בי ולמצמץ. "טוב", החלטתי לדבר ביזנס, "על איזה תפקיד אנחנו מדברים פה? אני רוצה לדעת מה היית מתאים לי". הבחור התקרב אליי והחל בוחן את פניי בעיון כאחרון הספי שקדים. "מה הייתי מתאים לך?", מילמל בעודו מביט בי. החלטתי שאין ברירה ועליי לכוון אותו מעט: "היית נגיד כותב לי תפקיד, לויודעת, של מישהי שקוטלת ערפדים?". הוא נראה המום אז המשכתי: "עם בעיטות כאלה לצד ויתד, והם הופכים לאבק? זה ייראה מצוין עם אמביינט ברקע".

הבחור השתכנע ותבע את הטלפון שלי. אך אני, למודת תמהונים מכל הסוגים שממשיכים להטריד אותי משלל מספרים לא מזוהים עד עצם היום הזה, סירבתי בעדינות ולקחתי את שלו. ימים ארוכים חלפו בטרם הגענו חברותיי ואני שוב לשסק, שם לפתע העירה טלי את תשומת לבי לאותו תמהוני שהטריד כעת את חברתי המהממת תמר. יכולתי להרגיש את לבי מתנפץ לרסיסים כשראיתי את אותו יצור מבטיח תהילה דיגיטלית למישהי שהיא אינה אני, אפילו שהיא מהממת. חיש קל ניגשתי אליו ודרשתי בשלומו. הבחור נראה מבולבל והודה שזכר אותי מאחד הפאבים בהם הוא מנסה את מזלו. "אני לא מאמינה שעשית לי את זה!", הטחתי בו, "מזל שהסוכן שלי גם ככה לא הסכים שאשתתף בסרט שלך". "לא סרט, מיצג וידאו ארט", הוא ניסה לצעוק אחריי, אך אני כבר הייתי רחוק משם, מקללת את המין הגברי כולו ומתקנת את הגלוס.