לואיס פרננדז בועל עז (וטון קאנן? אוהב להתבונן)

העניין שלי עם הכדורגל התחיל, כמה מפתיע, כעוד דרך לחדור לעולמו של הבלונדיני ולכתר אותו מכמה שיותר כיוונים – כי אין כמו המבט בעיניו של גבר לכוד. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בגבר שמכיר את ההיסטוריה של כל גול וגול, כולל אלה שהאצטקים הכניסו לשבט המאיה. זה התחיל בשאלות מסוג: "מה זה נבדל?", "מה ההבדל בין קבוצה לנבחרת?", ו"למה הבחור הזה עומד מול הדבר הזה עם הרשת? זה מפריע להם להכניס לשם את הכדור". אך מחנות האימונים שנערכו מדי סופ"ש בביתו החמים של בלונדי (הוא קרוב לאילת. סתם, הוא לא, ואני יודעת שאצטער על זה) וכללו הרצאות מקיפות על כדורגל ישראלי ומבוא לכדורגל עולמי – פלוס חימום ומתיחות – חשפו בפניי עולם חדש וקסום של פוזה.

ברור שבהתחלה נהניתי מהמבטים הזכריים המופתעים שהופנו אליי, ברגע בו הזכרתי שמות כדורגלנים, לשם שינוי לא בהקשר של דוגמניות. עודני זוכרת את העורך של אתר ספורט מוביל נחנק מפיסת קרואסון, שעה שבמהלך מינגלינג סטנדרטי התחלתי לדון בהפסד הצורם של בית"ר למכבי חיפה בראי מערך יחסי הציבור של ארקדי גאידמק (זה היה מזמן). ולעולם לא אשכח את העניין הגובר שגילה בי קופירייטר נאה אחד לאחר שגיליתי בקיאות בחילופי המאמנים, ואת חיוכו המבויש של הקופאי מארומה, לאחר שהערתי על דמיונו לליאור אסולין (לא שברור על מה החיוך, אבל ניחא – מושג היופי הוא חמקמק בתרבויות צפון אפריקאיות מסוימות).

אט אט נמשכתי ליקום המרתק ורווי הדרמות של הכדורגל, שבהיעדר טלנובלה ראויה סיפק לי את מנת התככים והמזימות היומית. עזבו את שגרת הטיפוח והסרת השיער שלהם, ששמה בכיס את כל מסיכות השיער, מסירי האיפור והלייזר שלי גם יחד – עד שלא ראיתם כדורגלן גברי ומחוספס למראה מתפתל על הדשא בבכי תמרורים כי שחקן מהקבוצה היריבה בטעות נגע לו בפן, לא ראה שנה ג' ביורם לוינשטיין מימיו. ואני בכלל לא מדברת על קרבות החתולות הניטשים בין טון קאנן ללואיס פרננדז. "טון יקבל 'תעריף מיוחד' עבור שחקנים מבית"ר". "אה, כן? אז לואיס שמן". "אה, כן? אז טון שיכור". וכן הלאה וכן הלאה. מי רואה את מימי וניראל ממטר, מי.

היופי בכל העניין הזה הוא הבקיאות שלי בתחום, שאמנם נשמעת מאד מרשימה והולכת לי נהדר עם העיניים, אבל נכנסת עמוק כמו הזרג של גדי האימפוטנט מחדרה (סיפור קשה. או שבעצם לא! בוהאהא). בתחילה אמנם ראיתי את העניין כתובעני וקשה יותר לתחזוק מפוני בגובה העיניים, אך במהרה גיליתי שדי לי בלקרוא מדי יום את העמוד הראשון של מוסף הספורט. משפטי המחץ הבכייניים יוזכרו גם כך בכותרת המשנה, ודי לגבר ממוצע בציטוט אחד מוצלח על מנת שההפתעה תכריע את כושר השיפוט שלו. מזל, אחרת לא הייתי יכולה לעשות הפסקת רנו פסקאל באמצע משחקים.

אסיים בהפניה אל איב לילך, שאין אחד שלא היה רוצה שתקריא לו את המיוחדים של השף (שבמקרה שלה זה קוליפורמים מוקרמים). הייתי אומרת שזה בגלל הכתיבה המושחזת, הקוריוזים המשעשעים או אפילו סתם בגלל העבודה כפוית הטובה שכופה עליה דו קיום עם יותר קבוצות מיעוט מבסרט דוקומנטרי של לאסבית. אבל תכלס, זה סתם כי היא כתבה שאני רזה. הייתי מכריזה על מבצע 'כתבו שאני רזה וקבלו לינק', אבל כולנו יודעים איך זה ייגמר – אני אפציץ בפוסטים ואלנקק לעצמי כאילו אין מחר. ואני לא באמת גמישה.