פן ואמנות אחזקת הליפגלוס

בשבוע שעבר הוזמנתי לכנס בנושא מיתוג לבני נוער מטעם המשרד. 'הוזמנתי' זו הגדרה מעט רופפת במקרה הזה, מכיוון שאת רוב השבוע שקדם לכנס העברתי בתחינות אומללות לבוס שלי, שיואיל בטובו להוציא עליי את הסכום התלת ספרתי המבטיח לי מקום בהרצאות המרתקות. ניסיתי לשכנע אותו בתירוץ שאני מתחילה ללמוד קופירייטינג ביולי ושזה חשוב לי להיות שם, לא רק לשם הדאווין. הבוס, שבכל פעם שאני אומרת משהו על לימודים נחרד (הוא רוצה שאשאר. אני מוסיפה הרבה צבע למשרד), הסכים לבסוף רק כדי שאפסיק להטריד אותו. וכך מצאתי את עצמי מגיעה בבוקרו של יום סגרירי לאחד המלונות בטיילת, כשכל מטרתי היא ליצור לעצמי קשרים.

"איך יוצרים קשרים?", שאלתי את חברתי מיני שעה שפסענו בין עשרות אנשים ממשרדי פרסום, יחסי ציבור, שיווק, קד"מ, מיתוג ועוד כל מיני שמות של אותה הפעולה בדיוק. "בואי נדבר איתם", הציעה מיני, שלאחר שכנועיי הרבים עברה גם היא את המבחנים לתרצה ותלמד איתי ביולי. היא אמנם לא משתגעת על עתיד בתחום הקופי, אבל קשרים, כמו חולצה שחורה מרזה, זה משהו שתמיד צריך. צעדנו בנחישות לעבר כמה אנשים שנראו חשובים, כשלפתע תקף אותנו פלאש. מסתבר שאחד מהגימיקים של הכנס, חוץ ממשחקי פלייסטיישן ורובי לייזר שהוצבו במתחם ההתמנגלות, היה צלמים שמסתובבים במתחם, מצלמים את הנוכחים ולאחר כמה דקות תולים את התמונה על חבל שהוקדש לעניין.

במהרה מצאנו את עצמנו מלקטות את תמונותינו הרבות מהחבל, ומרכיבות לעצמנו בוק עב כרס – מה שעבד מצוין עם העובדה שרוברטו, מומחה למיתוג, הסתובב באזור. אבל אז נאלצנו לנטוש את משימת ההתגלות לטובת התמקמות באולם ההרצאות, שכן הכנס בדיוק התחיל. סיכום: מדהים כמה אנשי התחום לא מכירים את קהל היעד שלהם. תובנות בנאליות כמו "בני נוער חושבים שהם נורא מיוחדים ושאף אחד לא מבין אותם" התקבלו בהשתאות, כאילו הם עצמם מעולם לא עברו את השלב הזה בחיים. מומחים שונים לסוגיית הטינאייג'רים עלו בזה אחר זה והיממו את הקהל במושגים כמו 'זהות דיגיטלית'. היה מעניין, ללא ספק, אבל לו היו משרדי הפרסום, המיתוג וגו' משקיעים עשר דקות ביום לגלישה בישראבלוג – הם היו יכולים לחסוך את כל הכסף ששפכו על הכנס הזה. מצד שני, האוכל היה טעים.

כמה קולות שעברו כאן, הצביעו על חיי כריקניים מתוכן ונטולי עומק בסיסי. זה לא שציפיתי ששורצי הביצה המעופשת יעריצו כראוי משהו שיוצא מהתבנית העמוקה של הסבל שבחיים, הריקנות המכלה מבפנים, קווים לדמותו של הקיום והאם יש אלוהים ואם כן – הוא לובש ויוויאן ווסטווד? אבל תמיד אפשר להיות מופתעים, אפילו שלא כדאי כי זה עושה קמטי הבעה. בכל מקרה, החלטתי לכתוב שיר שיביע קצת סבל, לטובת אותם קוראים שמתקשים להעריך שטחיות. כי אם נינט היא קונצנזוס, גם אני צריכה להתחיל:

תחושת קבס בבטני מתפתלת

איננה ישנה ואף איני אוכלת,

נשימותיי כבדות כשל היפופוטם

וחיי הריקניים נראים לי די סתם -

כה חולה אני, ויש לי נזלת.