לחץ, עמוק ורוטט

הרעיון מאחורי ההתלהבות הראשונית מעונת ההשקות היה כלכלי בעיקרו: בראנצ'ים מאוחרים יחסכו לי את התשלום היומי על הסלט, השקות ערב יחסכו לי את הכסף שאני נוהגת להוציא על אלכוהול ואוכל, השקיות שמחלקים ביציאה יחסכו לי כסף על מוצרי טיפוח, אקססוריז ובמקרים שווים יותר גם בגדים. אך מציאות לחוד – ותחת מבול האירועים הבלתי מתפשר והלחץ המתווסף מגיזרת פורים ההולך ומתקרב, מצאתי את עצמי בקריסת מערכות טוטאלית, אחרי שבוע אחד בלבד של תקופה שעתידה להימשך עד אמצע מרץ לפחות.

את הסופ"ש שעבר העברתי אצל בלונדי, שלא חדל לנחור בשל אפו הסתום. בעיצומו של הלילה הסיוטי החלטתי לנקוט בפעולת נגד, וצלפתי בו ניירות טואלט עד עלות הזריחה. כנקמה, הוא הדביק אותי. כך מצאתי את עצמי מעבירה את מרבית האירועים בניסיונות לשמור את הנזלת שלי בתוך האף ולהימנע מלפזר אותה בבופה. מינגלינג גם כך מעולם לא השפיע לי טוב על הנקבוביות, כך שהניסיון לא להיראות סוציומטית ולנסות להיכנס לשיחות ה"מאמם" של סובבותיי (לא שהצלחתי, אבל נו) הזכיר לי את סצינות ההתעללויות בגופות מהחדשות. סתם, אני לא רואה חדשות. ואם כל זה לא מספיק, גם שכחתי את כל שקיות הפיצוי במוניות. אם במקרה תזהו נהג בשם אפללו שלובש גופיית פאייטים אדומה, אוחז בתיק צד כסוף ומריח כמו סרום לשיער – תגידו לו שגם ככה לא רציתי.

בזמן שנמנעתי מלהיתקל בזאת שעושה את מה שאני עושה במשרד המתחרה (והיא בת שלושים מרובת סנטרים, שאפילו חמותה פוחדת מביב השופכין האופנתי שהיא מכנה 'פה'), העבודה המרובה בכל מקרה רק הלכה ונערמה, עד שמצאתי את עצמי מקנחת את האף בניירת שאיימה להטביע אותי. הלחץ המתמשך הוביל גם לדימום מסתורי בן חמישה ימים שלא היה אמור להופיע, בעיקר כי גלולות אמורות למנוע דברים כאלה. טלפון מבוהל לפרופסור מחטט המנושים הביא לדיאלוג הבא: "שכחת גלולה?". "לא". "נו, בטח שכחת גלולה". "נשבעת לך שלא". "איך את יודעת?". "כי בדקתי". "הממם". "מה הממם, מה?!". "אני מציע שתתעלמי". אז התעלמתי, אבל עם טמפון. בכל זאת, מכנסי מעצבים.

סוף השבוע שהתקרב הפיח בי תקווה מחודשת לימים יפים יותר. בצעד נועז הצלחתי להתנער מפרוייקט ההפקה שהבוס החליט להפיל עליי כדי לא לשלם לפרילנסר, כשהודעתי לו שהפיצויים שייאלץ לשלם במידה ואמות גבוהים בהרבה מהדולרים הספורים הכרוכים בעניין. לאירועים הפסקתי ללכת עד שהכדוריות הלבנות שלי יתאוששו, ופרט לטלפונים מבוהלים בכל שעה עגולה מהמפיקה שגויסה לעניין והסיקה מסיבה כלשהי שאני מנוסה יותר ממנה בעניין (ברור, בצבא הפקתי כל הזמן) וכמה ענייני דדליין דחופים שהשאירו אותי במשרד עד השעות בהן מתחילים לשאוב אבק מסביב – הלחץ מתחיל להתרופף. אפילו הדימום פסק, מזל שהתעלמתי.

העניין היחיד שטורד את מנוחתי כרגע (פרט לשפתיי המתבקעות עד סרבנות גלוסים והטלפונים המודאגים מהמדריכים במכון) הוא מסיבת הפורים שהוזמנתי אליה. אני מתה על פורים, ולא רק בגלל שהוא מהווה הזדמנות מצוינת להתאפר כמו יצאנית וללבוש גרביוני רשת ופריטים מוויניל, מבלי לחשוש שאנג'ל אוגוסטה תתנפל עלייך בסמטאות שליד הדאנג'ן. אך לרוע מזלי מדובר במסיבת נושא, והנושא הוא הסבנטיז. במקום לקחת תקופה ססגונית ועתירת ניטים ותחרה כמו האייטיז, נתקעתי עם ארגון תחפושת נטולת גלאם ובלי כיוון ממשי (חוץ מפן פארה פוסט, ברור). הרעיון הכללי נע בין פרחת דיסקו מנצנצת לבין גרופית להקות רוק, אבל – ובאמת שהפעם אני רצינית – אין לי מה ללבוש. לא עזרתם עם הנעליים, אולי עכשיו משהו יזוז. אפשר גם להביא לי מרק עוף במקום.