שחרור מסוכן

"חבר חייל זה הכי לא אטרקטיבי", העירה לי אחת הקולגות היותר אופנתיות במשרד, כבר כמה פעמים. אך בזמן שמוחה האנליטי חזר לעסוק בהשוואת התיפורים הפנימיים של זארה מול אלה של מנגו, אני אמרתי לעצמי שלזה קוראים השקעה לטווח הרחוק. כבר כמה חודשים שבלונדי פורש באוזניי את תוכניותיו לתקופה שאחרי השחרור, שמעבר לדברים האפורים כמו לימודים ופסיכומטרי, כללו גם מייקאובר שערורייתי, במסגרתו יאריך פאביו את שיערו, ידגיש קצת את הבלונד, יחזיר את ריבועיו בבטן שאבדו ובאופן כללי יזכיר יותר ויותר את צ'אד מייקל מוריי.

לא שיערתי בנפשי שכבר עם החפש"ש יירשם הבחור למכון כושר, ויתחיל לשמור על הגיזרה בקנאות של מירי בלקין. פתאום שאלות כמו "כמה קלוריות יש בפיתה?" נזרקות לאוויר; פתאום לאחר המבורגר 330 גרם בשתיים בלילה, יללות ה'למה אכלתי את זה?' מגיעות דווקא מהצד השני של המיטה (אבל גם מהצד שלי. מה אני, בהמה?); פתאום הוא אומר משפטים נשיים מובהקים, כמו "אכלתי אתמול גם המבורגר וגם לחמניה". גם המבורגר וגם לחמניה! השמעתם מימיכם על גבר שאינו סובר שהלחמניה מגיעה בכלל כחלק מהפרה?

השלב הבא היה גוונים בלונדיניים בשיער, אליהם הגבתי בפעם הראשונה בהלם מוחלט. ברור שתפקידה של חברה טובה הוא לצרוח אחרי מבט אחד ביצירה: "מהמם! הורס! מפיל!", ועוד כהנה וכהנה שמות תואר השמורים בדרך כלל לפוסטרים של עפר שכטר על שערים של מגזיני נוער. לפיכך, כמובן שהדבר הראשון שאמרתי על הצבע החדש היה: "זה לא כל כך סימטרי", פלוס הרצאה על הסימטריה כערך עליון. לאחר התנצלות ממושכת של כארבעים שניות פנינו לעזריאלי, על מנת להשלים את התחפושת המהממת שלנו למסיבת הפורים של פוסיקאט.

ההיי לייט של הערב היה, כמובן, התחפושת המשותפת שלנו – יהודה ונינט. הפירסינג המזויף שהדבקתי לגבה וחולצת הפוקס שהצלחנו לאתר עשו את העבודה על הצד הטוב ביותר וגררו קריאות הערצה מהצ'יף (אפילו שהוא לא יודע מי אלה יהודה ונינט). את שאר המסיבה אינני זוכרת, מכיוון שבשנייה בה הגענו וראיתי שרוב הנוכחים יכולים להיות ההורים שלי ושהתפריט כולל רק נקניקיות 'משה בתיבה' מהן התחמקתי בהצלחה במשך שנתיים בצה"ל ופסטלים, שזה אוכל של חתונות של עיראקים (או מרוקאים, אני לא באמת מבדילה) – עשיתי מה שכל אחד היה עושה ושקעתי בטיפה המרה.

מקץ כמה שעות, או דקות, או חודשים, גרר אותי בלונדי הביתה ודרש פיצוי. אז עשיתי לו קראקוב ונרדמתי, והוא בתגובה עשה לי בוקרשט והתעורר למחרת עם חום ממש גבוה. לא, זו לא היתה שפעת העופות, למרות שתודו שהיה ממש מצחיק אם כן. אך בלונדי גבר על כל המכשולים והווירוסים המרושעים, וביום ראשון השתחרר מצה"ל כדין. איזה כיף, צהלתי לו בסמס, חבר חייל זה אולי לא אטרקטיבי אבל חבר מובטל שגר אצל ההורים זה כן!

ועכשיו, על מנת שלא יתגשמו נבואותיו של דן האקס, לפיהן מיד עם השחרור אזרק לטובת רוסיה אשדודית עם תואר בהנדסת ציפורניים, החלטתי לכתוב לו שיר שחרור עליז, שיביע את אהבתי הרבה אליו ואל בלונדיניותו:

שחרור זה לפעמים רק ציצי נפול,

או סתם תופעת לוואי של פול.

שחרור זה כמו סחרור רק בש.,

ויש גם שחרור שנגמר בגירושין.

שחרור מיני זה מחלות כמו איידס ותינוק,

ולא נדבר על שחרור אסירים מהצינוק.

שחרור זה גם שם של מלחמה

ושחרור האישה – נו, בשביל מה?

זכור, מכאן אפשר רק לרדת!

סחוטה לך על התחת,

יוליז.