גיק שיק

חנונית, זה מה שאני. מבחוץ אני אמנם נערת כרך אופנתית, אבל קחו ממני את ההערצה לכוכבות פופ, את עדשות המגע ואת סניף ההלו קיטי שפתחתי לאחרונה בחדרי – ותגלו חננה קטנטנה שעונה לרוב הקריטריונים שהופכים את פלוני לגיק. חמש יחידות מחשבים? חובבת פנטזיה ומד"ב? מבקרת בכנסי אייקון בסינמטק? משחקת שחמט? מתמכרת למשחקי מחשב? יודעת מי זה תומס גודמן ומה זה הסילמריליון? מבדילה בין קירק לפיקארד? חושבת שאני באפי? מנוסה בדי אנד די (אבל רק פעם אחת, זה היה לפני המון שנים ולא התבצע מגע עם אף חרב מקרטון ונייר אלומיניום)? יו ניים איט, עשיתי כמעט הכל.

ככל שהתבגרתי, הצלחתי לפתח אישיות נוספת וססגונית, כזו שסופרת קלוריות, מתאימה צבעים (שחור לשחור בהיר), מתעסקת יותר מדי בנתוניה הפיזיים של רוני ס' (סיליקון באופן ברור, ואני מוכנה לשים על זה את כל המינוס שלי) ולא מבדילה בין הדמויות ב'מופע הקולנוע של רוקי'. כך שהכיסוי שלי הפך למושלם, עד כדי כך שבמצבים יומיומיים לא ניתן להבחין כמעט בצד האפל שיודע שאפשר להפעיל את גוגל בקלינגונית. וכך זיגזגתי ביני לבין עצמי בהצלחה יחסית, עד להתנגשות הבלתי נמנעת.

כחנונית תמיד היתה האקדמיה פסגת שאיפותיי. מהסיור של המגמה בטכניון ועד לימי הסטודנט אותם הייתי פוקדת בעקביות על גבול האובסס – כל מה שרציתי היה להיות סטודנטית, ואם אפשר גם דוקטור (כי זה נשמע סקסי). כה מפוקסת הייתי במטרה, עד שהתעקשתי לעשות פסיכומטרי עוד בתיכון – עניין שעד היום הועיל לי אך ורק בהרשמת הורים של בחורים שיצאתי איתם. את השירות הצבאי התחלתי בידיעה גמורה שכבר עם החפש"ש אני מסמנת לי כיסא בגילמן. מפתיע, אם כן, ששנה לאחר השחרור אני עדיין לא ממהרת להירשם לשום מוסד אקדמי רציני ומבזבזת את תאיי האפורים על שידורים חוזרים של האלופה.

ממש כמו שאר בני גילי, אני לא באמת יודעת מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. רק שהם לא יודעים בדרום אמריקה ואני לא יודעת כאן, ואולי זה מה שמלחיץ אותי. הרי אם הייתי זרוקה עכשיו על חופי ברזיל, בידי האחת שייק פירות ובשנייה אני מסמנת לחזוס שינפנף קצת יותר מהר עם הענף – מסדרונות האוניברסיטה היו מעניינים אותי עוד פחות מהשאלה האם זה חום או ירוק. אולם שפר עליי מזלי ועם השחרור הגעתי למשרה בת זונה, שגרמה לי לחשוב פעמיים על הצורך בניתוח ידיעות של בוקי נאה על מנת להתהדר בתואר ראשון בתקשורת. חודשים של התייעצות קדחתנית עם יודעי דבר הובילו אותי למסקנה שתואר ראשון לא יעזור לי יותר מדי בתחום אותו בחרתי, בטח שלא אם הוא יגיע על חשבון רזומה. לפיכך, נרשמתי חיש קל לקורס קופירייטינג אצל תרצה גרנות, והקפאתי את כל עניין התואר.

סבתא זרגן לקחה את זה קשה מכולם. עוד מינקות ייעדה לי קריירה בתחום הרפואה והמשפטים (כבר אז היא ידעה שאני מולטי טאלנט), ועצם המחשבה על כך שלא תוכל להשוויץ בפני חברותיה שנכדתה המוצלחת עשתה דוקטורט הרבה לפני שלהן, היתה מכה קשה כמעט כמו הגירושים של הוריי. גם בלונדי, גוש אמביציה אקדמי, מקפיד להזכיר לי מדי שבוע שחווית האוניברסיטה היא שלב חשוב שאולי חבל לפספס. ויולי הגיקית שבתוכי זועקת שהתוקף של הפסיכומטרי שלי עומד לפוג (כמה זה מחזיק, באמת?) ושיום אחד אולי אתחרט על זה. אבל אם יש משהו שהוכחתי כבר יותר מדי פעמים, זה שאני זורמת.

כל זה היה אקספוזיציה, עכשיו מגיעים לדבר האמיתי – התמונה שמוכיחה שגם בלי תואר יש לי עתיד מזהיר כברק פכטר (רק בלי הקטע של שליחת הידיים). בשבוע שעבר, במהלך איסוף שגרתי של סלט עוף מארומה, נתקלתי לפתע בליהי אלון, תוקעת סלט עוף משל עצמה בחברת הסוכן שלה. חיש קל שלפתי את הסלולרי החדש והלוהט שלי ותקתקתי תמונת פפראצי, שמלבד סיפוק יצר המציצנות אף אוצרת בתוכה תעלומה בלשית! כידוע, כל הסלטים של ארומה מגיעים בתוספת לחם, אך למרבה הזעזוע, נעדרות אותן פרוסות לחם משולחנה של ליהי. התוכלו לאתר בתמונה את אותה פחמימה אבודה? תיארתי לעצמי שלא.