תשחורת עוינת

אחד החסרונות הגדולים בעבודתי – פרט לשעות ארוכות, לבוס נוירוטי ולעובדה שציבור האמהות במשרד נוטה לתעב אותי באופן גלוי – הוא הקשר ההדוק שנכפה עליי עם בני תשחורת מוכשרים יותר ופחות. ממש כשם שליום יש את הלילה, לחומר יש אנטי-חומר ולתחנה המרכזית החדשה יש את בית רונית רפאל – האיזון הקוסמי נשמר גם אצלי בעבודה. מצד אחד השקות ומסקרות, מצד שני מגע יומיומי, גם אם מקוון בלבד, עם צעירים שסבורים שהם הדבר הבא בתחום.

אינני יודעת מי הגה לראשונה את הרעיון שבעבודה עם בני נוער. אני מסוגלת לחשוב על מספר סיבות טובות לעניין הזה: הם צעירים, בעלי ראש פתוח, יש להם רעיונות רעננים והם יודעים יותר מכולם מה הנוער אוהב. אך כולנו יודעים מה לבסוף היטה את הכף לטובת הצעירים – אפשר לשלם להם פחות. לא שזה מעניין אותם, הם נהנים מהעבודה ויחסית למקדונלד'ס או לבייביסיטר הם מרוויחים בסדר גמור, שלא לדבר על אלה שמצליחים לשלב בין כל העולמות. אני, מצידי, רק צריכה לאתר את המתאימים ביותר. ואחרי האיתור, כמובן, להתמודד איתם בלי לחתוך את עצמי.

אין לי שום דבר נגד בני נוער, מלבד העובדה שהם פיתוח של ילדים, שהם פיתוח של תינוקות, שהם פיתוח של הריון. ונגד הריון דווקא יש לי הרבה מאוד. בימים כתיקונם אני יכולה אפילו ללכת לצד בני נוער ברחוב, ולא להחיש את צעדיי בבהלה אף לא פעם אחת. כמו למשל ביום שני לפני שבועיים, במהלכו נאלצתי ללכת ברגל את כל רחוב קפלן, מעזריאלי ועד לדובנוב. לכאורה משימה קלה, בעיקר לבחורה כמוני שפוקדת את מכון הכושר באופן קבוע שלוש פעמים בחודש. עכשיו תפזרו באקראיות לאורך כל הדרך קבוצות של צעירים נועלי אולסטאר ועוטי חגורות ניטים, עם שחור בעיניים, יותר מדי צבעים בשיער וגישה מרדנית ליקום. נו, בטח עוד מפגש בלוגרים הסתיים בעזריאלי, אמרתי לעצמי (השערה שהסתברה כנכונה, כמה גאון אפשר להיות) והמשכתי לפסוע ברוגע, נזכרת באותה נסיעה באוטובוס, לפני שנה וחצי.

בדיוק שוחחתי עם ידיד בטלפון וסיפרתי לו שהדרקון קנה עבורי פרו, כשלפתע הרגשתי יד זרה נוגעת בי מאחור. הסתובבתי בבהלה, מצפה לראות בסטיונר ידידותי בשם פפה, רק כדי לגלות בן נוער עוטה רסן שואל אותי: "שליחה, מה משפר הבלוג שלך?". משלא עניתי (ברפואית מכנים את זה 'נפגעת הלם') הוא המשיך: "שלי זה משפר <הכניסו מספר ארוך מדי כאן>, וקוראים לי <הכניסו שם לועזי שכולל מושגים מעולם האופל, הדרקונים והחרר>". נותרתי אילמת, והנער המשיך לנסות לדובב אותי: "היה היום מפגש ישרא בעזריאלי, למה לא באת?". למזלי האוטובוס בדיוק עצר בתחנה שלי, וכך יכולתי לפטור אותו ב"אני לא יודעת על מה אתה מדבר" ולברוח בסולידיות.

כן, יש לי גישה מופלאה לילדים ונוער ואני עדיין לא מבינה איך לא ליהקו אותי לשמינייה. אך ההיכרות המחודשת שלי איתם במסגרת העבודה גורמת לי מדי יום לשקוד על מזימה סודית לעיקור כל נשות הבניין שלי, בהשראת העניין הזה עם חתולי הרחוב. שנאמר, אם זה עבד במוניציפלי – זה יעבוד גם ברמת ועד הבית. אם פעם בני נוער היו מתוקים, נאיביים ואסירי תודה על כל מילה שמעסיקה מקסימה כמוני היתה זורקת לעברם – היום מדובר במפלצות תאבות בצע ופרסום, שמשוכנעות שאסרטיביות פירושה חוצפה חסרת גבולות. והם גם מערבים הורים.

רק בשבוע שעבר טרחה אחת מהם לציין בפניי שאני צינית וערסית, רק כי הסברתי לה באריכות למה אני לא מעוניינת לעבוד עם מישהי שקובעת להגיש לי משהו ואז נעלמת לחצי שנה ומסבירה את זה בדיעבד ב"היה לי מחסום פסיכולוגי". במשך יום שלם הסתובבתי במשרד, המומה מכך שכינו אותי – פסגת האירופאיות הקפואה – ערסית, עד שחברתי מיני הביטה במייל הפושע ואמרה: "את יודעת, ז'ול, אני חושבת שהיא התכוונה לצינית וארסית". ראיתם מה זה? לא די שאני צריכה להתמודד עם בני נוער חוצפנים שאינם יודעים את מקומם – גם יש להם שגיאות כתיב!

וזו רק ההתחלה. תוסיפו לזה את אותה נערה בלתי מוכשרת בעליל, שבמקום לנפץ לה את האשליה שטיפחה במשך שנים העדפתי למשוך אותה בעדינות עד שתבין שזה לא זה – וקיבלתי מיילים זועמים שללא ספק אמה הדוקטורית למדעי ההתנהגות הכתיבה לה, המבצעים אנליזה תוקפנית באישיותי רק מכיוון שנמנעתי מלעשות שימוש ברעיונותיה של התפלצת. או אולי את אותו נער אכול אקנה, שלאחר שהפסקתי לענות למיליארדי המיילים ששלח לי ביום החליט לבוא לבקר ביחד עם אמו, שתבעה לדעת מדוע אינני משתמשת בשירותיו. ואותה נערה מופרעת שלאחר ששיגרה אליי מטח קללות עסיסי כיהודה אחרי מימונה באחוזת טייב, אך עדיין מקפידה מדי כמה שבועות לשלוח אליי מייל השואל "משהו השתנה?" ומיד אחריו מייל נוסף מאותה הכתובת: "את המייל הקודם לא אני שלחתי, פרצו לי למייל, מי רוצה בכלל לחזור אלייך חח". והרשימה הולכת ונמשכת. הזהירו אותנו שלפוקימון יהיו השפעות הרסניות, ורק אנחנו לא הקשבנו.

יש הרבה מאוד הסברים אפשריים לעובדה שלא קל לי בזמן האחרון. אפשר להפיל את זה על משפחתי שמנצלת את כל תקופת הפוסט גירושים כדי לתפקד עוד פחות מהמוח של אלון מזרחי (יחד עם זה של ורד, שזה יוצא מוח שלם!). אפשר לתרץ את זה בעובדה שפחות ופחות נשים במשרד מחבבות אותי בכל רגע נתון, בלי שום סיבה שאני יכולה לחשוב עליה. אפשר שזה בגלל כמויות העבודה הלא הגיוניות שמשביתות אותי בכל תקופת חגים. אפשר לזרוק את זה על הבעבוע ההורמונלי שתקף אותי לאחרונה כי שוב שכחתי גלולה (החטא: אני לא אחראית. עונשו: ראיתי את 'היומן' ובכיתי כאילו טופשופ פשטו את הרגל). אבל הרבה יותר קל להאשים את הצעירים, אותם גם אפשר לפטר. כאילו, עד שהם ישלחו אליי את אמא.