בטן רכה

רבים ממכריי מגיבים בהרמת גבה בואכה קללות האופייניות לארגוניים פמיניסטיים של לאסביות שמצלמות סרטים דוקומנטריים על חברותיהן הקוצניות, כשאני מתלוננת באוזניהם כי בלונדי אמר לי שלאחרונה העליתי שני קילו. לפיכך, החלטתי להבהיר את רוח הדברים בפומבי – גם מכיוון שאם לא אעשה זאת והעניין יגיע לבלונדי, הוא ישלול ממני לאלתר את הזכות לנשוך אותו כשצומחות לי שיני בינה (אם זה טוב לתינוקות זה טוב גם בשבילי), אבל גם כי יש לי נטייה מסוימת לנסח דברים בצורה המשרתת את מטרותיי האפלות. ובכן, זהו תמליל השיחה המקורי:

יולי: נכון שהשמנתי?

בלונדי: ממש לא.

יולי: תראה, אני פרה.

בלונדי: את לא פרה, את כפרה.

יולי: אבל שמנה.

בלונדי: לא.

יולי: תיגע לי בבטן.

בלונדי: לא רוצה.

יולי: אז תיגע לי בציצי.

בלונדי: טוב. היי, למה את מורידה לי את היד למטה?

יולי: רואה שאני שמנה?

בלונדי: את לא שמנה!

יולי: אתה משקר לי?

בלונדי: לא.

יולי: מערכת יחסים צריכה להיות מבוססת על אמון.

בלונדי: אני לא משקר לך, לא השמנת.

יולי: למה אתה אומר סתם? אתה רוצה שאני אשמין עוד?

בלונדי: איך תשמיני עוד אם לא השמנת?

יולי: אבל כן השמנתי.

בלונדי: לא נכון.

יולי: אני אומרת לך שכן.

בלונדי: יודעת מה? קילו, אולי שניים.

יולי: מה?!

בלונדי: וגם זה בציצי.

כמובן שהוא גם חזר בו כעבור כמה שניות, והסביר את תשובתו המחוצפת בכך שהוא רצה לעצבן אותי. לצערי אני בחורה חסרת אופי שמושפעת בקלות, ואותה רפליקה תמימה כביכול היא הסיבה לכך שמצאתי את עצמי בשני האחרון שרועה על מזרון כשמשקולת מאחורי עורפי ובין רגליי מדריך  בעל מבטא לא מזוהה שצועק על שרירי הבטן שלי כי הם לא עובדים מספיק.

"נו, איך היה?", שאל אותי מאוחר יותר י'. י' הוא מדריך מקובל למדי במכון הכושר שלי, שמשתייך באופן ברור לז'אנר הפלרטטן, בעל שורת הפתיחה הקבועה: "את לא עושה את זה נכון, ככה את מזיקה לגב". מלכתחילה לא לקחתי אותו ברצינות, אולי כי השורה הזאת נשמעה לי פחות משכנעת בזמן ששתיתי מהקולר, אך י' התברר כבחור נחוש שדבק במטרה, גם אם קוראים לה יולי והיא מגיעה למכון בבגדים מרופטים בכוונה כדי שלא ידברו איתה (וזה לאחר הטראומה שגרם לי ליאור, יוצמח חברותי שחלק איתי שק בשיעור קיקבוקס ולאחר מעשה הציע לי טרמפ הביתה, רק כדי לנסות לשכנע אותי כל הדרך לשנות כיוון ולקפוץ אל מיטתו בעלת קורי העכביש).

לאחר שהבין י' שאני מעדיפה לעשות פק"לים בחברת האייפוד הוורוד שלי, מאשר לנהל שיחות על מסת שריר עם הבחורים המפחידים שמרימים משקולות ואז מהר אוכלים חביתה שהביאו מהבית – העדיף להזמין אותי בעדינות לשיעורים שהוא הולך אליהם לאחר שהוא מסיים לעבוד. כך סירבתי בעדינות פעם אחר פעם להגיע לשיעור בטן, עד שבלונדי אמר שהעליתי שני קילו. יש לי בטן די קשיחה, אמרתי לעצמי, כמה גרועה יכולה להיות שעה שלמה של כפיפות בטן? או.

עד עכשיו כואב לי להשתעל, או להיזכר במבטא הפוקד עליי להרים את הגוף משלושים מעלות לחמישים מעלות, שעה שכל שאר הגברים בעלי הקוביות והנשים שאחרי הריון וגם הבלונדינית הדקיקה שיש לה מזל שהיא מכוערת, החזיקו בבטן (בוהאהא) את הצחוק למראה זרגן שלא מבינה למה שכחה את מד הזווית בקלמר מכיתה ד'.

"את לא עושה את זה נכון, ככה את מזיקה לגב", העיר לי י' אחרי השיעור והתעקש להישאר עוד כמה דקות כדי להדגים לי שלושים-חמישים נכון מהו. כשהזמין אותי לקפה כשסיימנו, אמרתי לו שיש לי חבר. כמובן שלא אמרתי שהחבר שלי הוא זה שהביא אותי למצב הזה מלכתחילה, כי רציתי לשמור על תדמית זוהרת (וגם הזעתי כמו חזרזירה ורציתי ללכת הביתה). אך אל דאגה, פעולת הנקם בוא תבוא – בלי לחשוף יותר מדי פרטים, אומר רק שהיא תכלול שק אשכים אחד, קליפות ביצים ושיפודי עץ. אני מבטיחה לצלם בסלולרי.