עכשיו חסרה רק לוויה אחת

עוד מינקות אני מצפה בכיליון עיניים לשלב הזה בחיים, אותו אבלה בהתרוצצות בין חתונה אחת לאחרת, נפרדת בדמעות מתכולת פנקס הצ'קים שלי תוך שאני שוקעת בטיפת השמן המרה של מיטב פסטלי הגורמה. אל תבינו לא נכון – אוהבת אני את חשבון הבנק שלי אהבת נפש (שמספרו מזכיר באופן מחשיד ביותר את מספר הבלוג הזה), לא כל שכן את גזרתי ההולכת וצרה תודות למאמן הבטן הסובייטי והקשוח. אך די בקמצוץ מודעות עצמית כדי לדעת שעוד בשלב העובר נחרץ גורלי – הרווקה התמידית שמסיימת כל חתונה מאחורי המזרקה עם האורות המתחלפים, במשגל מיואש עם המלצר של הסיגרים, בסופו אני עוד מספיקה לדדות אל הרחבה בדיוק כשמתחיל 'לטינוס'.

עם זאת, תמיד הנחתי שפאזת גני האירועים בחיי תגיע לשיאה בסביבות גיל העמידה (29). מי ידע שאגיע ישירות עם השחרור לעבודה רצינית עם אנשים מבוגרים, שלאחרונה מתחתנים כמו זבובים שעומד להיגמר להם המנוי בג'יידייט. בין כל שיחות הקולר על טעימות, אולמות, רבנים ושמלות, שמתי לב שמקום העבודה שלי מתחלק אט אט לשניים – אלה שגולשות בפורום 'מתחתנים ברשת' ואלה שלא. על אף סלידתי המוצהרת מחתונות (לפחות הגדולות שבהן. משום מה הקונספט של הארגון המתיש ובזבוז הכסף חסר הפרופורציות, רק כדי שלחברות המקשישות של סבתא יהיה תירוץ להוציא מהבוידעם את שמלות הנצנצים מאלנבי – לא עושה לי את זה) החלטתי שלא להישאר בחוץ, וגם יש לי דעות. הן אולי לא מעניינות כמו הדעות שלי על המצב הביטחוני (מלחמה זה רע, עדיף שלום), אבל עדיין.

"אני לא עשיתי פרנצ' באצבעות של הרגליים , לא חשבתי על זה כי הייתי עם נעל חצי סנדל, שהיתה סגור מקדימה, ובחתונה בסוף הערב , כשהורדתי נעליים (מרוב כאבים) צילמו לי אותן בוידאו ובסטילס....אז אל תשכחו" ('נשואה כבר' מחלקת טיפים, פורום 'מתחתנים ברשת'. הטעויות במקור, כן?)

ככל מיקרוקוסמוס, גם לפורום 'מתחתנים ברשת' שפה וקודים משלו. רוב חברות הפורום ישתמשו בכינוי שכולל את שמן ואת שם החתן לעתיד, כך: ז'ול & בלונדי (חובבות ההארדקור יכנו את עצמן 'מתחתנת ב-4.7'). בנוסף, בכל פעם ששמו של הקורבן יאוזכר בהודעה, הן יכנו אותו "החצי שלי". ממש כך: "טוב אז אני מתחתנת, החצי שלי מהעדה המרוקאית ואני מהעדה הרוסית", או "החצי שלי ממש אדיש ואומר שאני לחוצה והיסטרית. מה לעשות?!?!!!?".

בפורום תוכלו למצוא תשובות לכל השאלות הכי בוערות: כמה זמן מראש צריך לקבוע תור למקווה (בערך שבועיים); מה עושים כששלושה חודשים לפני האירוע כבר לא בא לך על האולם (מעצבים אותו מחדש); האם כדאי בקבלת הפנים להשתמש בסקסופוניסט או בהרכב נגנים (עדיף ארבע כנריות כוסיות שעושות קאברים לשלמה ארצי); כמה עולה להקליט שיר מקורי משלך לבן הזוג (480 ש"ח), איפה מוצאים מדריכה לריקוד ארוטי (תעלומה) והרשימה נמשכת ונמשכת. ההודעה החביבה עליי (לפחות היום) היתה זו השואלת: "למישהי יש רעיון למשפטים לא קיטשיים לכתוב על ההזמנה?", בעיקר בגלל ההצעות בסגנון "החלטות קטנות עושים עם הראש, החלטות גדולות עושים עם הלב" (שזכתה לתגובה "מהמם ומקורי!") או "אנחנו רשמנו 'עוד מעט כמעט, אנחנו גוף אחד, את ידך נתת, בידי שלי לעד' ואפילו לא ידענו שזה של אהוד מנור".

ויש גם שרשורים כיפיים, כמו שרשורי הקאונט דאון ("בנות, כמה ימים נשארו לכן עד החתונה?" ואז כולן סופרות בצוותא), שרשורי נושא (החביב עליי היה "מאיזה קטע בהכנות לחתונה הכי התרגשתן?", ובמיוחד חברת הפורום שסיפרה שבכתה כשרשמה את הצ'ק לבעל האולם. נו, גם אני הייתי בוכה) וגם וידויים חושפניים: "אתמול הייתי בטיפול פנים,ניקוי פילינג,הוצאת שחורים,בקיצור פעם ראשונה שאני עושה טיפול פנים,אני נראית זוועה,אני בעבודה לא מאופרת שבד"כ אני כן,ועוד עם משחה רפואית על הפנים שכל הפנים שלי מבריקות,כאילו מזיעות,בקיצור עוד חודש ויומיים החתונה,מקווה שזה יעבור,אני מפחדת וניראית נורא,אני לא יודעת איך יצאתי ככה מהבית לעבודה,בא לי להתחבא.......". כיף כיף כיף!

לאחר שהפנמתי את החלק התיאורטי, הגיע הזמן לחלק המעשי. לשתי החתונות הראשונות לא הגעתי, בעיקר כי באותו הזמן שכב הסבא המדליק שלי בבית החולים והמתין לניתוח מסובך למדי בעורק הראשי – מה שהביא אותי לבלות את שעות הפנאי שלי ליד מיטתו, בדיווח על תוצאות המשחקים בשלב הבתים. לחתונה השלישית דווקא רציתי להגיע, ומכיוון שהדבר הראשון שסבא דאג לברר כשפגה ההרדמה היה התוצאה של מכסיקו-פורטוגל, קיבלתי את האור הירוק לחגוג את חתונתו של חברי החתיך לעבודה (והרביעית ביולי. סתם שתדעו, אם בוער לכם להקפיץ אותי ליגור).

מכיוון שחוק לא כתוב אוסר על חתונות להיערך בלוקיישן שהוא איכשהו נוח למוזמנים, כמובן שבילינו את רוב הזמן בכבישי השרון המצחינים והגענו בדיוק לחופה. הפעם, מכיוון שהחתן הוא דתל"ש, חלק ניכר מהאורחים מצא את דחקות ההלכה של הרב משעשעות (ואלה מהעבודה סתם שיחקו במשטרת האופנה עם שאר המוזמנים, שהיוו טרף קל מדי לקולגות שוחרות הווג שלי). בשלב האוכל הרגשתי את דיכאון החתונות המסורתי משתלט עליי (ואני עוד בכלל לא רוצה להתחתן. איש אינו חסין!), עניין שפתרתי חיש קל עם המון וויסקי זול. ככה זה, אם כבר השקעתי את הצ'ק וגם ככה דילגתי על כל הפחמימות שבבופה – לפחות אחגוג על האלכוהול.

בסביבות חצות נראה גן האירועים ריק למדי, וחבריי לעבודה נאלצו לגרד אותי מהרחבה אל הרכב. בדיעבד אני מעריכה את המחווה שכן אילולא הם, עוד הייתי מוצאת את עצמי מקפצת בחדווה לצלילי סאבלימינל וסבא ג'פטו (באמת קיפצתי. יכולת האקרובטיקה שלי על סטילטו תבייש אפילו את רקדניות הפוסיקאט). במחשבה לאחור, נרשם אצלי האירוע כחוויה חיובית – אפילו שהוא עלה לי מאתיים ש"ח והזכיר לי למה אני לא רוצה להתחתן (זו נראית לי במה מתאימה להודיע לכל חבריי שאם הם מתכננים מצגת פאוור פוינט עם תמונות שלי והכתובית 'כבר אז הם ידעו שנועדו זה לזו' – אני מפעילה את הצלפים). נו, בטח כי התלבשתי מהמם.