אז מסתבר שאני נינט

לא קל לקום בוקר אחד ולגלות שאת נינט. זה אולי נשמע כיף – כי גדי אלימלך בוחר לך בגדים יפים בכל מיני חנויות יקרות, כולם מעריצים אותך ואומרים שאת נשמה טהורה, טדי הפקות מסדרים לך שאיבות שומן בחינם, את נופשת פעם באמסטרדם, פעם ברומא ופעם בג'מייקה (פלוס גיחה לניו יורק. נינט לא פראיירית!) ויהודה לוי מביא בך. אבל כמו כל תפקיד בעל צביון לאומי, גם נינט מגיעה עם אחריות גדולה: מה את אומרת לכל אותם מבקרי תרבות שאומרים לך שהשיר שלך קקה? ואיך את חותמת למעריצות שמחכות לך מתחת לבית – "בידידות" או "באהבה"? ומה את אומרת כשאמא מרסל מציעה לך עוד מעמול? ואיך את מגיבה כשאת נתקלת ברן דנקר במכון הכושר? וכיצד את מתמודדת עם המגע היומיומי עם נסיך האופל המטונף אביב גפן? לא פשוט.

החלטתי שעוד לפני שאני פונה לאורנג' בדרישה לתמלוגים, עוברת לגור בבניין של טלי או סתם מקיאה את כל מה שבלעתי – עדיף קודם כל ליידע את חוג מכריי המצומצם על היותי נינט. רובם קיבלו את זה בשוויון נפש, עד שפלטתי את זה בטעות באחת ההפסקות בקורס. "רגע, קראתי בדיוק בבלוג של מישהי שיש לה חולצה של נינט", אמרה אחת התלמידות היותר חתיכות (אבל אתה תרצה אוהבת. סעמק) ולפתע הבזיקה נורה מעל ראשה: "את יולי זרגן?!".

וכך נחשפתי. מסתבר שאותה תלמידה חיפשה בגוגל 'תרצה גרנות', וכך הגיעה אל הבלוג שלי. היא גם אמרה שהוא ממכר ושלחה לי מייל תומך. אני חושבת שעכשיו אנחנו חברות, וזה די משמח – בהתחשב בזה שרוב הקורס חושב שאני פרחה קלת דעת (החלפתי למחברת של האלופה וציירתי לבבות מסביב לעפר). כנראה שהחברה החדשה שלי החליטה לטהר את שמי וסיפרה לכמה אנשים, וכך זיהיתי היום תגובה ממישהי נוספת שלומדת איתי, אם כי אני לא יודעת מי זאת בדיוק כי אין מספיק פרטים! בואו נקווה שזו לא תרצה, כי אם היא תדע שאני נינט – אני אשעמם אותה.

עכשיו אני חייבת לזוז, בלונדי מגיע עוד מעט וכשהוא כאן – זה נרגע.