קארמה פוליס

כשבוע חלף מאז שקיבלתי את מתנת יום ההולדת המהממת שלי משתי חברותיי הצפוניות הלוהטות (שיישארו לעת עתה בעילום שם, רק נרמוז שאחת מהן היתה עד לא מזמן שכנה של זמרת מאוד מפורסמת שנוהגת לנשק מזוזות ולקלל כמו מלח בגילופין), עד שהחלטתי שאין סיכוי שאאזור את האומץ להסתובב עם חגורה חומה בעלת ניטים ורודים. לפיכך, לקחתי אותה יחד עם פתק ההחלפה המצורף לפול אנד בר בקניון רמת אביב וחיפשתי משהו בשווי של החגורה, כדי להחליף.

תוך חמש דקות התבייתתי על חולצת אייטיז היסטרית עם הדפס אדום מנצנץ, טייץ עם מונוגרמת האייטיז המושמצת בשחור לבן (קשה לי לתאר אז תנחשו) וחגורת לק בשחור ושמנת. השווי הכולל של הפריטים היה כמעט פי חמישה מזה של החגורה אותה תכננתי להחליף, מה שרק ליבה את הרגשות שהספקתי לפתח כלפיהם, וכשאני אוחזת בהם בתשוקה שעטתי אל עבר הקופה.

"אני מחזירה את החגורה הזאת, ולוקחת את זה, את זה ואת זה", הודעתי לקופאית הנחמדה שקיפלה לי את הבגדים, הביטה בפתק ההחלפה ואז הודיעה לי: "מאה ותשעה שקלים בבקשה". מיד שלפתי את כרטיס האשראי המדמם שלי והנחתי לה לגהץ. רק כשירדתי אל החניון פתאום הבנתי ששילמתי מעט מדי על הבגדים האלה. כאילו, ממש. ורק כשסיימתי עוד מאבק מיוזע עם האוטומט של כרטיסי החנייה והצלחתי להימלט, מתנשפת, אל דרך נמיר – הבנתי שכנראה המוכרת הורידה מהחשבון גם את הטוניקה שנרשמה בפתק ההחלפה, אף על פי שבכלל לא החזרתי אותה.

חיש קל התקשרתי לשתי חברותיי הלוהטות והודיתי להן על כל הבגדים המהממים שבלי כוונה קנו לי ליום ההולדת. שמחה גדולה גאתה בי כשקיפלתי את הפריטים ברעד (לא מהתרגשות, אני פשוט מקפלת ממש מכוער), אך במקביל החלה מפעמת בי תחושה מבשרת רעות. ידעתי – זה הכל עניין של קארמה, ומשהו רע עומד לקרות לי. ובהתחשב במשברון שחוו יחסיי עם בלונדי בשבוע החולף (מתישהו אכתוב גם על זה, כרגע אני עדיין מנסה להדחיק) – זה היה די מבעית. אז הלכתי לעשות מסכה.

כמה שעות מאוחר יותר, הגיעו בלונדי וחברו דן לאסוף אותי לעוד בילוי סופ"ש סוער. בדרכנו החוצה מהחנייה, עצר אותנו בחור כעור למראה, שהתחנן באומללות שנעצור לו. עצרנו כדי לשמוע את סיפורו העגום: זה יום ההולדת שלו (אמר ונופף בתעודת הזהות שלו), האוטו שלו נתקע ממש בקרן הרחוב והוא חייב להגיע להרצליה כי כל החברים שלו מחכים שם, ואם נוכל להקפיץ אותו לתחנת האוטובוס הקרובה ולתת לו קצת כסף לאוטובוס הוא ממש יודה לנו. מבועתת מעניין הקארמה, מיד עודדתי אותם להכניס אותו אל הרכב וגם הענקתי לו מטבע נוצץ של עשרה שקלים. מעשה מטופש לכל הדעות, אבל כשנזכרתי בפעם ההיא בה נתקעתי באזור קריית אונו עם חופשי חודשי בצבע הלא נכון ובלי כסף לאוטובוס, ואיך אישה זרה הצילה אותי באמצעות כמה שקלים לאוטובוס – נכמרו רחמיי על הבחור המסכן ובעל תעודת הזהות הישראלית, שזכה ליום הולדת נורא כל כך.

וכך הוא עלה את הרכב והתחלנו לנסוע לכיוון עזריאלי, כשהוא מספר לנו את סיפור חייו: הוא מאורס לבחורה רוסיה בשם מריה, מה שאביו העיראקי – שאיבד 12 מיליון בנפילה הגדולה של הבורסה – רואה בחומרה רבה. אחר כך הוא דיבר קצת על החברה שלו ליאת. בעצם לא ליאת, מריה. ליאת זו האקסית שהוא היה אצלה עכשיו, והוא לא יכול להתקשר למריה כי אם היא תדע שהוא היה אצל האקסית היא תכעס. ויש מסיבת רווקים, היום. לא, בעצם בשבוע הבא. ויש לו פלאפון, אבל לא נעים לו להתקשר לחברים שיאספו אותו, אז הוא מעדיף לבקש כסף מזרים באמצע הרחוב. זה הרבה יותר נעים. בקיצור, יותר חורים מבעלילות קריוס ובקטוס. עם כל סתירה אחזתי יותר חזק בפצירה שהוצאתי מהתיק לכל מקרה שלא יהיה, ושחררתי רק כשהבחור ירד ברכבת השלום והחל לחפש מונית שירות.

עד היום לא הצלחנו להבין מי היה אותו תמהוני בעל תעודת הזהות השלופה ומה בעצם קרה שם. בלונדי סבור שזה היה פסיכופט ששיקר לנו לאורך כל הדרך, אף על פי שלא הבנתי מה יצא לו מהעניין (חוץ מטרמפ קצר ועשרה שקלים). אני סבורה שזה היה מבחן שנועד לאזן את הקארמה שטינפתי כמה שעות מוקדם יותר. לא שטוב הלב עזר לי, אבל זה סיפור אחר שיסופר בפעם אחרת.