שמישהו יירה בי

קול דיבור מרוחק חותך את השקט הרובץ על משרדי החדש והמהמם. עדיין יש כאן מישהו חוץ ממני, אני אומרת לעצמי בשמחה, לא עד כדי כך מאוחר. אני ניגשת להכין לעצמי עוד קפה כשבזווית העין אני מזהה צללית של מגב. כן, אלה שוב היו המנקים.

אין ספק שהמשרד החדש שלי מהמם יותר מהקודם, וגם האווירה נעימה בהרבה. אני עדיין קופצת בבהלה בכל פעם שהמספר של הבוס הקודם מופיע על צג הטלפון שלי, אבל הטון החברותי שלו – שמעט זר לי אחרי שהתרגלתי לצרחות "איפה את?! תזיזי את התחת שלך לפה!" – מזכיר לי פעם אחר פעם שמעכשיו אני נמצאת במקום אחר, שקט ורגוע יותר. טוב, תראו לי מקום שאינו שקט ורגוע בתשע בערב.

בשבוע הראשון התקשיתי להקדיש את כל כולי לעבודה, בשל נדנודיה החוזרים ונשנים של המחליפה שלי. איפה הסיסמא לאתר הזה, מה עושים במצב ההוא, למי מתקשרים כשאני צריכה את זה, למה דווקא ככה ואולי תעשי את זה את בשבילי, כי אני לא זוכרת מה אמרת לי בחפיפה. לרוע המזל, ניחן האקס בוס בכוחות נבואיים והצליח לחזות את המצב הזה מבעוד מועד, מה שגרם לו להשביע אותי שתמורת סכום מסוים – שעד היום אינני יודעת מהו, אסור לתת לי לנהל את מו"מיי בעצמי – אמשיך לבצע חלק מהעבודה כדי להקל על המחליפה.

את הזמן הפנוי שנוצר כתוצאה מהפלת כל העבודה עליי, מבלה המחליפה שלי בתחביב החדש שלה – השקות. את הזמן שאינה מבלה בהשקות, היא מבלה בבירורים על מה מקבלים בהשקה הבאה ואם שווה לה ללכת ("אז מה אם זו השקה של תכשיטים? שיחלקו כמה"), ובין לבין מנסה להגות פרוייקטים מושחתים שיעשירו את ארסנל הקוסמטיקה שלה בעוד כמה חינמים. עד עכשיו איני מעכלת את המהירות בה הפכה מלכת הדראג הנאיבית שעד לפני שבועיים בקושי ידעה יח"צ מהו, לחיית אירועים גרגרנית שהיתה יכולה להתחבר בקלות עם האחיות מטיאס.

ושעה שמחליפתי מזגזגת בין כריכוני סלמון לשקיות הפתעה, אני מגלה את העולם הקסום של ייסורי הקליטה (זה השם היפה שנתן ידידי המבין  י' להתמוטטויות העצבים החוזרות והנשנות שלי). אחת הסיבות לאותם ייסורים הוא א', בורג מרכזי, לא מקצועי וקריזיונרי איתו אני אמורה לעבוד על בסיס קבוע. אותו א' הודיע שיתחיל בפרוייקט מסוים ונעלם – מה שלא הפתיע איש, כיוון שמדובר באדם שחוסר המקצועיות המשווע שלו הולך לפניו בכל התעשייה (ולא, אני באמת לא מצליחה להבין איך זה שמישהו עדיין מעסיק אותו. נקסט). במשך ימים ארוכים ניסיתי להשיג אותו בכל דרך אפשרית – טלפונים, הודעות קוליות וסמסים לכל אחד ממאות המספרים שלו, ויוק.

כשהיום הצלחתי סופסוף לתפוס את א', הודיע לי המבוקש שהדדליין לא מקובל עליו, שזכותו לקחת ימי חופש ושהוא לא חייב להודיע לי כשהוא מתכנן להיעלם, אז מה אם אני סומכת עליו. "אני אדבר על זה עם הבוסית שלך", איים עליי, שעה שהבוסית מאזינה לשיחה מהצד ומגחכת. "דבר איתה", אמרתי לו באסרטיביות שניראל היתה מתקנאת בה. "אז אם זה מתחיל בינינו ככה", אמר כשהבין שאין מוצא, "אני לא רוצה לעבוד איתך יותר" וניתק את הטלפון. כל מי שהתוודע אי פעם לקיומו של א' יאמר שזה לטובה, אבל העובדה שאני תקועה בלי חומרים לא מרגיעה אותי. ושעון החול מתקתק. עוד בטרם הספקתי לעכל את העניין נקראתי לישיבה דחופה, בה נודע לי על פרוייקט חדש ודי ענק, שמתוכנן לסוף החודש ויונחת ברובו עליי. כמה סמסים מאוחר יותר, נזכרתי שהעבודה הקבוצתית לתרצה שאנחנו אמורים להגיש השבוע לא ממש קרובה לשלבי סיום, ושאם תכננתי לעשות משהו שאינו עבודה או לימודים בסופ"ש הקרוב, כדאי שאוותר. כיף כיף כיף.

אומו קופצני ורוסי אחד אמר לי פעם שמבין עבודה, לימודים וחברים צריך תמיד לבחור שניים ולהזניח את השלישי, אחרת זה פשוט לא יילך. כנראה שהוא צודק, ויעידו על כך כל החברים שלי שסובלים לאחרונה מהזנחה פושעת. עם כל השעות שאני נאלצת להשקיע במשרד, אצל תרצה או בשיעורי בית ועבודות קבוצתיות להגשה – הזמן החופשי שלי לרוב מסתיים במקלחת ושעות שינה מועטות, אחריהן אני מתעוררת עם עיניים נפוחות כקירסטי אלי בתוכנית של אופרה. כבר הוטח בי שאני חברה איומה שמעמידה פנים שאכפת לה שעה שהיא שמחה לאיד, שאני אחות אנוכית שאכפת לה רק מהחברים שלה (מעניין, הם דווקא חושבים אחרת) ושאני בת זוג לא משקיענית שרק מחפשת סיבות לריב. החברים שלי מואסים בי, אחותי הקטנה שזה עתה התגייסה מאוכזבת ממני ולחבר שלי כבר אין סבלנות אליי. ואני עייפה, כל כך עייפה כל הזמן. הייתי צריכה לנחש שמתישהו ייגמר לי המזל.