מקדם חיכוך

על אף קשריי ההולכים ומתחזקים עם הברנז'ה (מספר היחצניות שקוראות לי "בובי" הוכפל לאחרונה ועומד כרגע על שש), לא תיארתי לעצמי שאוזמן אי פעם למסיבת יום הולדת של טאלנט על רקע היכרות אישית. בכל זאת, מדובר כאן ביולי, זו שמסוגלת לדבר על עולם הזוהר עד שהלסת חורקת, אבל בפועל מעדיפה להתמקד באירועים בדוכן עם הקיש. אבל זה קרה, וכך מצאתי את עצמי מגיעה בחמישי שעבר ליום ההולדת של יובל אברמוביץ', משוכנעת שמדובר באירוע אינטימי יחסית שיאפשר לי סופסוף להתחכך כראוי באנשי תעשייה עם משקפי פלסטיק, ולקבל סופסוף הצעה לכתוב טלנובלה על משרד יחסי ציבור (שם זמני: 'יח"צ המחץ').

הסממן הראשון לחוסר האינטימיות עמד בפתח המקום, בדמות עדר צלמים שהבזיק פלאשים לעבר מיכאל אלוני (החתיך) שבדיוק נכנס לפנינו. "אתה חושב שיצלמו אותנו?", שאלתי את בלונדי שענה אולי ואי אפשר לדעת. כשהתקרבנו אל הבחורה עם הרשימות הם התחילו לצלם. לא אותי, למרבה ההפתעה, אלא את בלונדי. "זה אח של יובל אברמוביץ'!", אחד מהם קרא לעברו והם המשיכו לצלם, גם אחרי שהבהרנו להם שהקשר היחיד בין בלונדי ליובל הוא השידורים החוזרים של 'השיר שלנו' בשישי בלילה.

כשנכנסנו פנימה, הסממן השני הגיע. החלל הלא גדול אוכלס בעשרות אם לא מאות אנשים, חלקם אנשי תעשייה עלומי שם, חלקן נערות עטויות גוונים אשדודיים למראה, חלקם רוני סופרסטאר וחלקם  אנאבל דז'והאדי, שהגיעה עם ידיד אחר לאירוע והעלתה את המורל כהרגלה. לרגע נלחצתי מהאווירה הברנז'אית, אבל אז נזכרתי שמסיבה מסתורית, אני מדממת מהאף כבר כמה שבועות ברציפות – מה שאומר שיש לי לפחות תכונה אחת משותפת עם המוזמנים שסביבי. זהו, ההשתלבות קרובה מתמיד! רק שבשלב הזה הסתיים החלק של המינגלינג, והופנינו אל הקומה התחתונה של המבנה, שמשמשת כמועדון. המוזיקה אמנם נעה בין עופר ניסים לרצועות המקפיצות של גלגל"צ, אבל תחת עננת הג'יימסון הכבדה זה לא ממש הפריע לי, והמשכתי להימרח על בלונדי בהפגנתיות הגובלת בלאפ-דאנס, ולפלוט גסויות כמרואיין ממוצע של שי ודרור.

בשלב כלשהו אנאבל ביקשה לצאת לשאוף מעט אוויר, וכשעלינו לקומת הכניסה ראיתי אותו – עם בקבוק בירה וכמויות סקס אפיל שבאמת אין לתאר. לא ידעתי אם אלה הבסים, או שמא הלב שלי עומד להתפקע בעקבות העובדה שאני חולקת מטר רבוע עם עפר שכטר. אז פשוט שיחקתי בשיער והמשכתי ללכת בנונשלנטיות וגם ממש לאט, כדי שיספיק להציע לי נישואין. אבל הוא לא הספיק וההמון דחף אותי היישר אל הכניסה, אליה הגיעו בדיוק רני והילה רהב. בכל פעם שיוצא לי להיפגש עם הילה במסגרת העבודה, אני חשה צורך להרשים אותה בבגרות והרצינות שלי – ובחודשים האחרונים אפילו הרגשתי שהצלחתי במשימה. אבל אז ניגשתי אליה, מבושמת קלות, נשקתי לה על הלחי (?!) ואף אמרתי לה: "את האחרונה שחשבתי לראות במקום סליזי כזה". היא חייכה ונראתה נבוכה בשבילי, ואילו אני הבנתי שזה הזמן להיעלם, ולהתחמק ממנה מעתה ועד קץ כל הימים. כשהסתובבתי עפר כבר נעלם, ובלונדי בדיוק שוחח עם אמיר קמינר שאמר לו: "אני מת על אח שלך".

תהרגו אותי, אבל אני לא רואה דמיון בין בלונדי לבין יובל אברמוביץ', ואני בטוחה שאלו מכם שזכו לחזות בחתיכותו הבלונדינית יסכימו איתי. אך זה לא עזר וגם כשיצאנו מהמקום – נחושים לנסוע לקאריש שבדיוק חזרה לשבוע מלונדון – ובעל המועדון הופיע כשבידיו בקבוק מים, ואמר לבלונדי שהוא ממש מת על אח שלו. "זה לא באמת אח של יובל", אמרתי לברנש, שלפתע נראה מבולבל והתנצל. הצלמים המשיכו להבזיק לעברו של בלונדי, אבל אנחנו כבר היינו בדרכנו לקאריש המהממת, שחזרה מלונדון עם ארסנל בגדים שהייתי שמחה להחרים, וסיפור אחד על בריטני ספירס שהגיעה (נטולת פריס הילטון) לפאב בו היא מברמנת כדי לסגור הופעה עם הבעלים, וקיבלה מקאריש בקבוק מים על חשבונה! שזה קצת יותר מרגש מרוני, אבל לא יותר מעפר.

היה לי גם משהו להגיד על דודה מלכה שפגשתי במקרה בעבודה לפני שבוע (וקראה לי מאמי!), על פטרישיה פילד ועל הרב המקובל שחזה לי את העתיד, אבל כל אלה סיפורים אחרים שיסופרו בפעם אחרת.