פוטו אופ

אופיר הוא מהראשונים שראו אותי ערומה. מתוקף היותו בחבר'ה של אמא, מדי פעם הוטל עליו להחליף לי חיתול ולצפות בי גוררת את הכלב שלי לשעבר מהזנב תוך האזנה לפסקול יבבות אייטיזי. חודשים או אולי שנים מאוחר יותר הוא עבר עם אשתו לאומהה, עשה קריירה כצלם סטודיו והיה שותף ליצירתם של שני ילדים שאומרים "אייפאד" במבטא אמריקאי. מאחר וההיכרות שלי עם אופיר היתה בשלב בו עדיין סברתי שזה לגיטימי ללעוס דוגלי כשהכלב מתחבא מאימתה של זרגן הזוחלת, הרשיתי לעצמי לשכוח מקיומו עד הפעם הבאה בה יצר קשר.

זה היה בגיל 16 או 17. בדיוק זנחתי את האייסיקיו לטובת המסנג'ר וכשאופיר – שעד אז תקשר אונליין עם אמא שלי מנברסקה – ביקש להוסיף אותי לרשימה שלו, התלהבתי ככל נערה בת 16 או 17 שמעוניינת להרחיב את רשימת החברים המקוונת שלה. השיחות סבבו ברובן סביב החיים הטינאייג'ריים שלי – הלימודים, החברים, המיונים לצבא והכתיבה שלי, ממנה התמוגג באופן מוגזם, ואני זרמתי. אולי כי באותה תקופה אבא שלי היה מדי פעם מפסיק לדבר איתי לתקופות ארוכות של חודשים עד שנה, ומותיר אותי מדוכדכת ועם כמיהה מסוימת לחום אבהי. אולי כי סתם עניין אותי לדבר עם מישהו שמבוגר ממני, אבל עדיין חבר של אמא – אז מה כבר יכול להתעוות.

אני לא זוכרת מתי התחילו המסרים המלחיצים ובאיזה הקשר. אני רק זוכרת שבשלב כלשהו הוא התחיל לשלוח לי פרחים וירטואליים, לשוחח על עניינים מיניים ולצייר בפיקסלים שני אנשים ולומר לי "הנה אני ואת על החוף". מפעם לפעם הוא גם היה מתקשר כאילו לאמא, אבל בפועל משוחח איתי שיחות ארוכות כשאני מנסה לסיים אותן והוא ממשיך לשאול שאלות סרק, ולספר כמה הוא רוצה לבקר בארץ. ואחרי מספר חודשים הוא אכן הגיע עם המשפחה לביקור בארץ, וקפץ לארוחת ערב. אמא, שהתרגשה עד כלות מהביקור של הידיד הוותיק, בכלל לא שמה לב שבזמן שהיא עשתה קאצ'ינג אפ עם אשתו – הוא ישב איתי במטבח ובהה בי במבט מוזר, שהזכיר הכלאה בין שה תמים לג'סיקה סימפסון. "אני לא מאמין", חזר ואמר, "אני לא מאמין שאני סופסוף רואה אותך, שאנחנו יושבים ומדברים פנים מול פנים. לא מאמין".

למחרת החליט אופיר שהוא מקדיש לי את כל היום, וסיפר לאמא שלי שהוא רוצה לקחת אותי לטיול ואולי גם לצלם אותי. הוא התחיל להתקשר עוד כשהייתי בבית הספר, ולא הפסיק גם בצהריים ואחר הצהריים. עשרות שיחות, ואני סיננתי את כולן. עצם המחשבה עליי תקועה איתו במכונית, סטודיו או בכל מקום אחר גרמה לי לחלחלה עמוקה. וכך הקפדתי לסנן אותו עד שחזר לחו"ל, כשמדי פעם אמא שלי שואלת למה אני לא עונה לאופיר, ואני פורצת בבכי. היא אף פעם לא שאלה למה.

עד היום אני לא באמת יודעת אם היתה לי סיבה להילחץ ככה, או שהכל היה בראש שלי. אחרי הכל, מה הוא כבר עשה, היה נחמד אליי? התעניין בחיי? התלהב מהטקסטים הילדותיים שלי? רצה לקחת אותי לטיול בארץ, אפילו שכבר יש לו שני ילדים ואישה? היחידה שעד היום עוזרת לי להאמין שלא רקמתי לעצמי דרמות הולמרק גרועות הוא אחותי הקטנה – שבזמן אותה סצינת "אני לא מאמין" במטבח עמדה מאחורינו וראתה את הכל – ועד היום מודה שהיא זוכרת משהו מאוד פסיכי במונולוג ההוא. אפילו אלדד מגדל האיגואנות, שהיה החבר שלי וסבר שאני תמיד עושה דרמות איפה שאין – אמר לי יום אחד שהוא מאמין שמשהו שם לא היה בסדר.

מאז הגיע אופיר לעוד שני ביקורים, בשניהם הקפדתי לשדר קיפאון ולצמצם את נוכחותי בבית. אמא מעולם לא ניסתה לברר למה, ואני מעולם לא אמרתי לה – למרות שלפעמים נדמה לי שהיא הבינה אז מה קורה, ופשוט בחרה לחשוב שאני ממציאה הכל. קשה להאשים אותה.

ביום ראשון שעבר נשלחתי להצטלם בסטודיו אצל צלם מקצועי לצורך עניין כלשהו שאולי אחשוף פה יום אחד, ואולי לעולם לא (עכשיו תצטערו שאתם לא נחמדים אליי, לא מזמינים אותי לארוחות ולא נכללים ברשימת המיילים שקיבלו עדכון). הבעיה היא שאני לא פוטוגנית. כל כך לא פוטוגנית, שרוב הצופים בתמונותיי מתקשים להאמין שפעם כמעט הובלתי קמפיין אופנה של שוגרדדי (זה הלך בערך ככה: לפני חודשיים בערך המעצבת שאלה אותי אם אני רוצה, שאלתי אם משלמים, ענתה שלא, אמרתי סבבה. בסוף איגי וקסמן הסכימה לעשות את זה בחינם כי היא הכי פאתט, אבל אז הבריזה שנייה לפני הצילומים ובגלל שלא הספקתי לצאת מהעבודה בזמן לא השתתפתי. אבל אין תלונות, גם ככה אני לא פוטוגנית).

מהסיבה הזאת, לא באמת הופתעתי שלמרות הבטחותיהם של הצלם והמאפרת שאצא מהממת וההדרכה שלהם לכל אורך הצילום – ברוב התמונות אני נראית מבוהלת, חיוורת על גבול הגווייה ולוקה בתסמונת הלם פלאש. אבל בסופו של דבר הצלחתי, עם קצת עזרה מחבריי, לשלוף מספר מצומצם מאוד של שוטים סבירים ממה שנשלח אליי – ושלחתי את הלינק לחבריי הטובים שינחמו אותי על עוצמת הפדיחה ואולי גם ייזכרו איך אני נראית. וגם לאמא ואבא, כי חייבים.

בשישי בבוקר אני מקבלת סמס מאמא: "אופיר ראה את התמונות שלך ואמר שהוא מאוד היה רוצה לעבוד איתך פעם". וואלה.