עדכונים - הייקו

שמי זריחה חורפית,

כבר בספר השלישי -

הסמבציה.

מ' בארץ כבר.

טלפונים עגומים,

אפילוג ודי.

ללא הנשק

התחושה קצת עירומה,

נוחיות ארעית.

דומה לסקעת,

מקסים ורגיש (מדי?) -

הקצין הזה.

פירורי שמועות

משחקים במוחי -

פרסום מיותר.

סלב שירה חן נצפתה פוערת פה בבר הומואים אופנתי

"מה? כן. מה? כן. מה?! כן".

כך בערך נשמעו שיחותיי בשבוע החולף עקב מתקפת אוזניים מפלצתית שתקפה אותי במפתיע. זה היה ממש נורא: כאב ראש משתק פלוס כאב עמום באוזניי הקטנות והאומללות, וכל צליל נשמע לי מזייף באופן מטריד, אם בכלל הצלחתי לשמוע – ממש כמו כשסשה גרישקוב שרה את "חשמל זורם בכפות ידיך", רק בלי הסטיילינג הגרוע.

בתחילה זה היה משעשע. "יולי, תורידי את הרגליים מהעמדה". "מה?". "יולי, המ"פ קורא לך רגע". "מה?". "יולי, את רוצה לצאת פעם?". "אההה... מה?" (השאלה האחרונה משתייכת לקצין חתיך, עליו אספר כשיהיה מה. המו"מ בשיאו). אך ברגע בו נפגע המנגנון שאחראי על שיווי המשקל שלי, זה הפסיק להיות מצחיק והפך למעט משפיל. בכל זאת, ללכת עקום כמו נעמה נטיב בסיום יום צילומים ועוד כשאין לכך סיבה סקסואלית מספקת, זה לא עסק. אז הלכתי לרופא הגדוד, בחור סובייטי בעל ראש עגול באופן הנדסי כמעט, שפטר אותי ב"סימפטומים של שפעת מסוימת" והעניק לי כפיצוי טיפות אוזניים. לפיכך, את הסופ"ש שעבר העברתי עם צמר גפן תקוע באוזניי, ואת זה כמובן תירצתי כהצהרה אופנתית חדשה פלוס אמירה (היו אנשים שחשבו שזה על האדישות האמריקנית לכל עניין הבחירות וזה, אבל אני בכלל התכוונתי לפרסומת לפסטיגל). בחלוף יומיים, כשמצב שיווי המשקל החמיר וגם התחלתי לשמוע פעמוני כנסיות, חזרתי לדוקטור עיגול וסיפרתי לו על העניין. חיש כתב לי הפנייה לרופא אף-אוזן-גרון, ושישה (!) גימלים. למשמרת האחרונה כבר לא עליתי בפקודה, וביום ראשון כבר מצאתי עצמי בבית.

התור לרופא אא"ג בצריפין היה חוויה אנתרופולוגית מהממת, כאשר שני חיילים קראו בשקיקה את 'צופן דה-וינצ'י', שלישי את 'מלאכים ושדים' ורביעי את 'חוכמת הבייגלה'. השאר היו עסוקים בלבהות בטריינינג של הבחורה היחידה בכל החר"פ בערך שלא הגיעה במדים, וכמובן בחוט האדום והמטופש על ידה השמאלית (סתם צמר, שלימים נקרע ונפל). מטופש מטופש, אבל שישה גימלים זה יותר ממה שכולכם תוציאו, על כל צליעותיכם ואנחות הכאב המוגזמות שלכם.

ולדיאגנוזה: ליולי יש פגיעה בעור התוף, שנגרמה (תחזיקו חזק) מקינוח אף עוצמתי מדי. לפיכך נאסר עליה כל קינוח אף שהוא במשך חודש תמים - עניין בעייתי כשלעצמו, שכן קינוח אף נמנה על תחביביה הגדולים. כמו כן, התחליף שניתן לה הוא מיני סוגים של טיפות אף, וכולנו זוכרים את ההיסטוריה הנרקוטית שלה עם טיפות אף ("לא, זה סוג טוב, זה לא ממכר").

אז שוב אני מסתובבת כסהרורית ומדי פעם שולפת את הטיפות ומסניפה אותן באמוק – וסביר להניח שבימים הקרובים אפקוד את הבטי פורד, רק כדי להרגיש עד הסוף כמו מרי קייט אולסן. לטובת אוזניי אף הומלץ לי שלא להגיע בשבועות הקרובים למקומות עתירי באסים, מה שמסביר מדוע בחרתי דווקא בליל שישי לצאת עם חברי החתיך קובי לבר ההומואים האופנתי החביב עליו ולהתוודע לאחד המפגעים הציבוריים המציקים בתולדות האנושות, שהופיע באותו המקום וכמעט הרס לי את החיים.

עמדנו אני וחברי החתיך קובי בכניסה לבר ההומואים האופנתי, כאשר מונית אקראית נעצרה ממש לידנו ומתוכה נשלפה שירה חן, היחידה שעוד נותנת לחנה גור פייט הוגן בסוגיית אסתטיקת הלוע. בת לווייתה היתה מגניבה לא פחות (היו לה ראסטות, זה קול), אך מזלה לא שפר עליה לכתוב טור שבועי באתר אינטרנט פופולרי בנושא אני-מתנשקת-עם-בנות-ועוד-עם-הלשון-אני-חתרנית-העולם-לא-מוכן-אליי ועל כן לא עניינה את העוברים והשווים יתר על המידה. בעודן מתקדמות בגזעיות אופיינית אל הכניסה, שתי נערות שעמדו מאחוריי פצחו בצווחות אימים: "שירה חן! שירה חן!", ממש כאילו ראו את עוזי חיטמן מסב לאיזה משקה בלוויית דודו דותן. עקב היותה גיבורת תרבות ואשת רנסאנס, מכירה כבר ז'ול-ורן של שאנטיפי את הנוהל, ובמבט לא מופתע הסתובבה בחיוך גדול (והוא גדול. כאילו, ממש) וחיבקה אותן! ולרגע היה לי דז'ה-וו של מייקל ג'קסון בפארק הירקון. ברוח זו, אציין שגם אחרי שנעלמה התופעה מעיניהן המשיכו לקרקר בהיסטריה: "אני לא מאמינה שראיתי את שירה חן". ובכן -  נכנסה, עשתה רעש, יצאה. בטח היתה לה איזו אמירה בכל הסיפור הזה, אך הייתי כל-כך עסוקה בעצביי הגואים עד כי לא הבחנתי בה. מוזר שלא הגיעה גם הנסיכה מיוקנעם, היא הרי כל-כך חולה על הומואים, זה כזה תל-אביבי – ודאי היתה עסוקה בלצבוע את השיער ולהזמין את גיא פינס לצלם את המעמד ההיסטורי.

כך או כך, לאוזניי שלום. לכל המעוניין בסיבוב על הטיפות – ניתן לפנות במייל. הפעם הראשונה חינם.