יולי יורדת למחתרת

יום ו' הגיע ואני, מדליקה וגזעית,
תרה אחרי מקום להתפרקות ארעית -
שכן מאז נסגרו הסופהביט והצופה,
חיי אינם חיים ושיערי אינו יפה.
בוודאי תוהים אתם, מעריצים כפייתיים -
מה לי, חובבת אייטיז, ולליינים מחתרתיים.
ובכן, גם חיית טראש גרובית ובועטת
שומרת לאלטרנטיב בלב פינה לוהטת.
אז איתרתי את המיקום המחתרתי והפושע
בקצה גבעתיים (שזה די משעשע).

ה'רייב' התרחש במחסן נטוש אחד,
שלכבוד האלווין, אמרו, עוצב במיוחד.
העיצוב אכן היה מאד אותנטי וחמים
והזכיר אחד לאחד מאורת סמים!
עכשיו, יש מחתרת ויש פאתטיקה,
והגבול הדק מתבטא באסתטיקה -
אז תמיד הרוב מטונפים ומכוערים
וכאשר הם צוחקים הם נוחרים,
ושלכל פרחח ניקניים לועזי מורכב,
אבל שירותים כימיים?! כאן עברנו את הקו.

אך בתוך ענן האבק, שהיה די מיותר,
נתקלתי בשנית במנהל האתר!
אינני יודעת עליו כמעט דבר, צר לי -
ראיתיו לראשונה בכניסה לקוסמיק צ'רלי.
הוא הזדהה כמנהל האתר ונעלם,
וכבר אז הגיתי משפט פתיחה מושלם.
אך בטרם מעשה נאלצתי לנטוש את הזירה,
האבק בריאותיי גרם לי להרגיש די רע.
אז בפעם הבאה שתפעם בי תאוות הייצרים,
אגש ואומר: "אתה יודע, אני הכי אוהבת אתרים".

גותיקה

כשהגעתי למרפאת הגדוד המטונפת

תקפה אותי סחרחורת מטורפת.

אחד החובשים, עטלף די שחור,

הריץ שיגועים על עורי הצחור.

גם חבריו הבחינו שעורי לבן כליצ'י

וחיש השוו אותי לכריסטינה ריצ'י.

דופק לא מצאו לי קופי האדם,

אז פנו הם למדוד לי את לחץ הדם.

במהרה הסתבר שמצבי קטטוני

כי מד לחץ הדם האלקטרוני,

כשבעורי החיוור הוא רק נוגע

הספרות שעליו מתחילות להשתגע.

'קודם זה עבד!', זעק חובש מצחין,

ואז הוחלט (לאחר סיעור מוחין) -

אם רוצים למדוד לי לחץ דם ומייד

עדיף, כמובן, לעשות את זה ביד.

'שמונים על חמישים', פסק העטלף.

ונדמה לי שאחד מהם עמד להתעלף,

כי מסתבר שהמינימום אצל אנשים -

אם הם חיים, זה תשעים על שישים.

כולם נלחצו, ורק אני התלהבתי -

אני הכי נס רפואי, כך תמיד חשבתי.

אין דופק, אין לחץ דם - טכנית, אני גופה.

כמו כריסטינה ריצ'י? רק קצת יותר יפה.