הא לך, פפראצי אכזר

אמר פעם איש עגול בשם תומס גודמן (במבטא אמריקאי) – הפתרון הנכון לבעיה הוא תמיד גם הדרך הכי פשוטה לפתור אותה. אבל מה לעשות שלא כולם למדו אסטרונומיה בנוער שוחר חרר, ולכן איש מתוך כל המשתתפים במשחק שבעת החטאים שלי לא הצליח לנחש את כל הפרטים השקריים. אמ"ג, חשבתי לעצמי, עשיתי את זה באמת כל כך קל! הקפדתי שהסעיף השקרי יהיה כל כך בולט, איך לא תיארתי לעצמי שכולם ינסו להתחכם ויטעו. המשחק בלינק הזה, התשובות הנכונות כאן למטה. שבוע נטול תחכום לכולנו.

תאווה

מעולם לא השתגלתי בקרבת הג'יפ של יהודה לוי, או עם יהודה לוי. חבל.

גרגרנות

כאילו, מה – אני כותבת כאן שאני ממש אוהבת רגל קרושה, שזה אולי המאכל הכי דוחה ביקום (מדברת פה אחת שחיבבה את דייסות הסולת של צה"ל), ואתם חושבים שאין שום סיכוי שאני אוהבת פירות?! אז אני מאוד אוהבת פירות, וגם יש לי מין פנטזיה שאני מלקקת כבד קצוץ מגופו העירום של מיכאל אלוני. רגל קרושה אני לא אוהבת, אבל גם לא טעמתי.

חמדנות

מעולם לא היה לי שוגר דדי, למרות שנורא מזמן גבר מבוגר שכינה את עצמו 'דולפין' הציע לי אונליין תמיכה כספית בעבור תמיכה בדדיי, אך אני סירבתי.

עצלנות

מעולם לא ישנתי 18 שעות רצוף.

זעם

באמת קניתי לבלונדי שני פריטים מאוד יפים מהקולקציה החדשה של פול אנד בר, הוא באמת מדד ואמר שהוא אוהב ובאמת הלך להחליף אותם בשישי בבוקר בזמן שהזלתי לו ריר על המצעים. זה באמת מאוד עצבן אותי, אבל לא בעטתי לו באשכים. רק הצלפתי בהם.

קנאה

ברור שאני מקנאה באנשים שאוכלים ולא משמינים! אני הכי מקנאה בהם בעולם! כולסטרול זה לא תירוץ, ולא היה אכפת לי למות צעירה (ורזה) אם זה אומר שעד רגע מותי לא הייתי מפסיקה ללעוס אוכל טעים ומלא בשומן רווי. לזה קוראים חיים מלאים.

גאווה

הכל נכון, גם הלאסבית וגם אנאבל (אפילו שאנאבל עושה כאילו היא לא זוכרת, היא אפילו כתבה על זה). בלונדי לא זרק אותי, אבל הוא באמת לא היה מרוצה מהעניין כשסיפרתי לו. עדיין לא הבנתי אם זה בגלל שהתנשקתי עם מישהו מלבדו או כי הוא לא היה נוכח. אני מהמרת על האפשרות השנייה.

כי חטאתי

בגלל שרוב הסיכויים שאשאר בעבודה עד חצות ושוב אין לי מה לכתוב, החלטתי לשלב בין שני פרויקטים די דביליים שאת מקורותיהם אפשר למצוא כאן וכאן. מצד אחד פירטתי על כל שבעת חטאיי האמיתיים לחלוטין, מצד שני הכנסתי בכל סעיף פרט אחד שאין בו שמץ של אמת. תפקידכם הוא לאתר את השקר הגס, מה שוודאי יסב לכולנו שעות רבות של הנאה וגיבוש עד שאוכל לסיים כאן ולעוף הביתה. שנתחיל?

תאווה

אין לי משהו מעניין להגיד על סקס חוץ מהעובדה שזה כיף, שזה מרזה ושככה מגיעים ילדים לעולם אז צריך להיזהר עם זה. את התיאורים הפלסטיים והלחים אשאיר לבלוגרים חובבי זאטוטות כאלה ואחרים, ולכן אפול לקלישאת הדייטינג הגדולה ואספר שבין השאר קראתי בתנ"ך על ספסל בפארק הלאומי ברמת גן (ובאמצע הגיעו אנשים והיו מזועזעים), על גג של ג'יפ במנחת של נתב"ג (ובאמצע הגיע פקח בניידת ואמר ברמקול: "הבחור בלי החולצה, תתלבש ותעופו מפה"), במספר מכובד של שירותי מועדונים ופאבים וסמוך לג'יפ של יהודה לוי.

גרגרנות

הסטייה הכי חמורה שלי היא ללא ספק מזון. מהרגע בו סיימתי לאכול אני כבר מדמיינת את הארוחה הבאה, המחשבה על ביקור במסעדות יוקרה כ'מסה', 'קיוטו סלסה' ו'מול ים' גורמת לי להתלהט, ביסים ממנות מדהימות גורמים לי לגנוח (כמו הפילה ברולה של 'קימל', עוגת הסרטנים והצלופח של 'פנגיאה', הרביולי גבינת עזים, חלמון וסרטנים של 'אורקה' או כל ביס בארוחת הסושי המושלמת ב'קיוטו' אליה הזמין אותי דויד) ובזמני הפנוי אני קוראת תפריטים באתרי מסעדות.

אני גם מאוד אוהבת מזון שאינו יוקרתי, ובמיוחד בשר, סושי, פסטה, לזניה, גבינות מסריחות, פשטידות, מוסקה, חומוס אסלי, סלט קיסר מהקופי בר, כנפיים מהדיקסי, שקשוקה מרגז מהבראסרי, ממולאים מאמא של בלונדי ופירות. הרבה פירות.

הפטישים הכי מוזרים שלי: כבד קצוץ, סלטי חצילים ורגל קרושה. ממתוקים אני לא מתלהבת (למרות שפעם אכלתי פרפה חלבה עליו אני מפנטזת עד היום).

חמדנות

לא אכחיש, אני אוהבת כסף. אני אוהבת את המראה שלו, את הריח שלו וגם את הצלילים שנוצרים כשהוא נופל כעודף מהמכונה בחניון של קניון רמת אביב. למרות הנטייה המפלצתית שלי לפזר אותו על בגדים יפים, אוכל ובגדים יפים ואוכל לחברים שלי, אני משתדלת לאחרונה לצמצם בהוצאות ולבזבז אותו רק על דברים הכרחיים (חשבונות, סלולרי, מכון כושר, עדשות, לק שחור. כאלה). הבעיה היא שזה לא כל כך מסתדר לי עם פריטי הפאנק־רוק שמציפים עכשיו את סניפי זארה ובטח שלא עם השקת הקולקציה החדשה של שוגרדדי. מצד אחד שושי הלוהטת מזמינה אותי לסטודיו ואף מפתה אותי בתוספת אבני סברובסקי על הטי־שירט. מצד שני, בדיוק קיבלתי כרטיס אשראי חדש אחרי שהקודם נשבר לשניים (!) בעקבות גיהוץ בלתי מושכל.

אגב שוגרדדי, עד לא מזמן אחזתי באחד שהיה משלם לי 800 ש"ח למפגש בודד שכלל יחסי מין והתכרבלות, אבל הוא מת מסיבוך של תסמונת המעי הרגיז. הייתי מוכרת ביציות אלמלא היו השחלות שלי כל כך עצלניות.

עצלנות

השחלות שלי כל כך עצלניות, שהן משתייכות לזרם סרבניות הביוץ. גיליתי את זה בצבא, כשרופא מסוים החליט לבדוק למה המחזור שלי מגיע אחת לחצי שנה. בפועל, זה אומר שהן מבייצות מתי שמתחשק להן, בלי להודיע מראש ובלי לתאם את זה איתי. כלומר, כן צריך גלולות אבל גם יש סיכוי שלא יהיו לי ילדים. כרגע אין לי ממש בעיה עם זה, גם ככה המחשבה על הריון, לידה ואמהות מבעיתה אותי לחלוטין ולא עושה לי שום חשק (זה השלב בו אמהות חשות צורך לומר לי: "את ילדה, זה יעבור לך וגם את יום אחד תביני שילד זה הדבר הכי מדהים בעולם, תעברי טיפולי פוריות מכאיבים שיגרמו לך לעלות עשרים קילו, תיכנסי להריון, תעלי עוד עשרים קילו ואחרי 84 שעות של צירים איומים תיכנסי לדיכאון שאחרי לידה". אוקיי, הפנמתי).

פעם גם ישנתי 18 שעות רצוף.

זעם

רבים ממכריי יודעים שעל אף חזות השיש הקפואה, אני מלאה בזעם אצור של צרפוקאית שמנה ומשופמת. אני מתעצבנת מהר, צועקת, אומרת דברים לא יפים, מתבודדת ואחרי כמה שעות חוזרת להתחנף. הפעם האחרונה שממש התעצבנתי היתה ביום שישי, כשגיליתי שבזמן שישנתי בלונדי לקח את הסווטשירט והחולצה המדהימים שקניתי לו בפול אנד בר לכבוד השנתיים (הם באמת היו מדהימים), והחליף את שניהם אחרי שאמר שזה יפה והוא אוהב. כמה התעצבנתי, יואו. אבל בסוף בעטתי באשכיו וזה נרגע.

קנאה

למרות שאני די מרוצה מעצמי, חיצונית וגם פנימית, אני נוטה לקנא ברוב האנשים שסובבים אותי (ואני לא מדברת כאן על קנאה מהסוג הקטנוני והרע, אלא בקנאה חיובית מהסוג האמביציוזי). האנשים היחידים שאני לא מקנאה בהם הם אלו שיכולים לאכול הרבה בלי להשמין, כי יום יבוא והכולסטרול יהרוג אותם. בניגוד להרבה נשים שאני מכירה – שמקנאות רק בנשים אחרות – אני לא מגבילה את עצמי, והרבה פעמים מוצאת את עצמי אכולת קנאה בגלל גבר כלשהו. אם רק הייתם יכולים לתאר לעצמכם כמה אני מקנאה בכל פעם שאחד הבחורים בכיתה מבליח בהברקת קופי. מצד שני, אלה גם הבחורים בכיתה שאני הכי אוהבת.

למעשה, מבדיקה שערכתי עלה שלכל אחד ואחד מחבריי ומכריי הקרובים (כן, גם בלונדי ובמיוחד אנאבל, כי היא כזאת מדהימה) יש תכונה אחת לפחות שהייתי רוצה לאמץ – ואני מניחה שזה מה שגורם לי להעריך ולאהוב אותם. במשך תקופה ארוכה אף הייתי מתבלבלת בין קראש על גבר מסוים לקנאה, ועד היום אני לא בטוחה שהפנמתי לחלוטין את ההבדל.

גאווה

לפני כמה שנים התנשקתי עם לאסבית. כמובן שאז הייתי צעירה פותה, ולא השכלתי לבצע את המעשה אל מול עדרי גברים חתיכים, וזה קרה בפאב הלאסביות 'מינרווה' אל מול עיניהן של עוד נשים ששומעות לאה שבת ומעריצות את ג'ודי פוסטר. לפני שנה בערך גם התנשקתי עם אנאבל בפאב (היה נחמד עד שבלונדי זרק אותי כי לדעתו זו היתה בגידה, אבל הצלחתי לשכנע אותו לחזור כשהבטחתי לו שבפעם הבאה הוא יצפה). אני יודעת שזה הכי פאתט להתנשק עם חברות שלך כשאת שיכורה, אבל כולכם באמת יכולים ליצור קשר עם בת כהן ולהתחבר לי.