מלכת הפלקט

במשך שנים, מצאתי את עצמי מבזבזת מדי פורים סכום תלת ספרתי על אקססוריז לתחפושות מקוריות יותר או פחות, שתמיד כוללות גרביונים – קשה לי להתנתק מהמסורת היהודית הגורסת שעל כל תחפושת לשלב מוטיב זנותי. כך שמאוד הופתעתי מהתחפושת המקורית להחריד שהרכבתי בשלושים ש"ח בלבד לפאה! וגם מהגיזום המדהים שהענקתי לה, לראשונה בחיי, בליל רביעי (במקור זו היתה תספורת קארה כהן), שהוכיח שיש לי קריירה חלופית ברשת מספרות טוני אנד גאי אם לא אצליח להתעשר מפרסום.

כשהגעתי בבוקר חמישי למשרד, גיליתי שפרט לסופרוויזרית שהתחפשה לקיטה, אף אחד לא באמת התחפש. אך במהרה הפאדיחה התחלפה בהרהורים קיומיים, לאחר שרוב הגברים שנתקלו בי באותו יום נשבעו שמאוד יפה לי קצר, והציעו לי ללכת על זה באמת. אולי זו מחמאה ואולי לא, פרסומאים נוטים להיות סרקסטיים.

המשך היום כלל סדנת כתיבה נוספת ומביכה אף יותר מהקודמת, ולא רק בגלל שהגעתי בשיער סגול, ומסיבת פורים על גג המשרד בהנחייתו של האייקון משה מהישרדות. במקום הראשון זכו בחורה שהתחפשה לפייסבוק וצמד ארט דירקטורים תימנים שהתחפשו זה לזה והוכיחו מה שתמיד ידענו – כל לועסי הגת, בסופו של דבר, די זהים.

אך המשבר המשמעותי ביותר היכה בי דווקא באישון לילה, שעה שניסיתי להידחס למסיבת האייטיז הטראשית בזמיר, עליה פנטזתי ימים ארוכים. לצערי החליט המועדון להתחפש באותו לילה לפסטיבל ערד, ולאחר הימחצות בין מאות בתי שחי מיוזעים של לופתי ניאגרות מחופשים לאיימי וויינהאוס, החלטנו לוותר. שמח ומבדח בתחת שלי.

פאק, איך אני מכניסה את האייפוד עכשיו?

מזה חודשים ארוכים מקפידים השותף שלי ואני (במשרד שלנו עובדים בזוגות, וזו ללא ספק מערכת היחסים הכי אינטנסיבית שחוויתי עד כה) לנדנד לסמנכ"ל שיואיל לשלוח אותנו לסדנת העשרה כלשהי, לא משנה איזו, ואז מוסיפים את המילה 'תסריטאות'. הוא מהנהן בהתלהבות ואז פונה לעניינים חשובים יותר, כמו להחליף את דג הזהב הצף על גבו באקווריום של בתו בת השלוש.

לכן, מאוד הופתענו כשנשלח אלינו המייל שהודיע על סדנת כתיבה בהנחיית סופר-שלא-הכרתי, סגורה לכוחות הקריאייטיב, שתתקיים מדי חמישי בצהריים. חיש קל נרשמנו, מתחייבים להפגין נוכחות מדי שבוע ולא מעלים כלל על דעתנו שהסיוט מבית תרצה גרנות ("הנה ההנחיות. עכשיו יש לכם כך וכך דקות לכתוב ואז להקריא מול כולם בקול רועד") עתיד להכות בנו שוב ושוב ללא רחם.

השיעור הראשון התקיים אתמול. הגענו שלושה קופירייטרים מהמחלקה שלנו, ועוד כעשרה קופירייטרים וארט דירקטורים, מנהלת קריאייטיב, סמנכ"ל קריאייטיב ושתי טראפיק (עד היום לא ממש ברור לי מה תפקידו של הטראפיק, אבל הם לא חלק ממחלקת הקריאייטיב) ממחלקת האופליין הגדולה יותר. מתוקף ההפרדה הפיזית בין שתי המחלקות, את רובם הכרתי רק בשמותיהם. הם נראו מגובשים מאוד וניכר היה שהספיקו לחלוק הרבה ג'וינטים מוכי הרפס על גג הבניין, מה שגרם לי מעט לקנא. מעולם לא היה לי הרפס.