בן זומא

במובנים רבים, דומה תעשיית הפרסום לתכשיטים מרשתות אקססוריז עממיות – זה נראה נורא נוצץ מרחוק, אבל במגע עם העור זה עושה אינפקציה. קחו לדוגמא את החגים – לכאורה, מאורע משמח הטומן בחובו ימי חופש וארוחות סותמות עורקים עם המשפחה המורחבת. אך לא בעולמו הזוהר של הקופירייטר – זה שעובד כרגיל במהלך חול המועד ושאוחז במשפחה בלתי מתפקדת, שלמעשה גרמה לו לפתח את מנגנוני ההגנה הציניים שכיום משמשים אותו בעבודתו.

אך כל זה כאין וכאפס לעומת הפטרת האמיתית של חגי ישראל – מאות אלפי בריפים של ברכות חג לכל אחד ואחד מלקוחות המשרד: ברכה לעובדים, לקוחות, ברכה לספקים וברכה לילדים הסיניים שתופרים את הסניקרס שנרכוש עם התלושים לחג. לצד כל אלה נערמים בריפים למבצעי הפסח, שמאלצים אותך להשתמש במשחקי מילים מצמררים מעדת "על ארבעה <מוצר כלשהו> דיברה תורה", "מכת מבצעים!!!" ו"עושים סדר במדפים!!!112".

הוסיפו ללשלשת הטקסטואלית הזו את יום העצמאות ה-60 המתקרב, ואת כל הקמפיינים הציוניים והנוסטלגיים שבאופן מתבקש מצטרפים אליו. עכשיו נסו לנחש איך מרגיש כל אזכור של המספר המקולל ההוא בהקשר צרכני: פלזמה 60 אינץ' במחיר פטריוטי, הנחה של 60 אלף שקל על רכב שטח, כרטיס טיסה לניו יורק בכפולה כלשהי של שישים דולר או העלאה באוב של מוצר שנגוז בשנות השישים (ובצדק). יום יבוא ותרפיסט כלשהו יקרא לוולבו שלו (עכשיו בפריסת תשלומים נוחה!) על שמי.

עוד עניין שנראה מרגש כלפי חוץ, אך מבפנים מלא מוגלה, הוא הטיסה השנתית של המשרד למדינת אויב מוכת שמש, בריכות שחייה ומבצעי הכל כלול. אם באוגוסט האחרון, בו עברתי ממשרד אחד לאחר בעיתוי מופלא, השכלתי לפספס את שתי הטיסות של שני המשרדים לטורקיה – הפעם אין מנוס מלעלות על הטיסה המבעיתה לרודוס.

שעה שמרבית האנושות תתלהב מההזדמנות לטוס ליוון על חשבון העבודה, מה שבא אחרי הדיוטי פרי עתיד להפגיש אותי עם כמה מחרדותיי האפלות ביותר: חרדת השיחות הברנז'איות, שתמיד מוכיחה שאם אין לי שום סיפור משעשע על נערות ליווי או אבקות כלשהן, עדיף לשבת בשקט בצד; חרדת השמש בצהריים, שנוטה לצלות בשר לבן ועדין כשלי לדרגת מדיום מתקלפת, והאיומה מכולן – חרדת הביקיני.

ניתן למנות את מספר הפעמים בהן עטיתי ביקיני בשנים האחרונות על ידו הפגומה של נכה צה"ל. גם בפעם האחרונה שזה קרה, לפני שנתיים לערך, הקפדתי לעשות זאת בחופים נידחים בהם איש אינו מכיר אותי – וגם אז רציתי למות. אפשר לקרוא לזה שאריות מהתקופה הכרסתנית של חיי. אפשר לשייך את זה להשפעותיה הממאירות של תעשיית האופנה. ואפשר גם סתם לטקבק שאני חולת נפש ולהמשיך הלאה לבלוג של זרובבלה, כי היא כוסית כיפית שעושה קמפיינים של פלפל, ולא גוש מרמור שנתקף רעד בכל פעם שהוא עובר ליד סניף של אינטימה.

כך או כך, המחשבה על הידחסות לתוך בגד ים בכל גזרה שהיא, אל מול כל האנשים שעובדים איתי מדי יום – מעוררת בי בעתה נוראה שמצריכה נשימות לתוך שקית נייר. אז נניח שוויתור על הטיסה, כמו גם רביצה בלבוש מלא תחת שמשייה, יהפכו אותי לז'ול המעפנה שאף אחד לא רוצה לעשות איתה שורות ומין קבוצתי בצל עצי הקוקוס. כיצד אני אמורה לנהוג כשכל חבריי לעבודה יפשילו מעליהם את הטי-שירטס עם הטקסטים המגניבים ויפלו סופלאקי זה מגבו של זה? אולי הייתי צריכה להישאר עורכת.

"אתה רוצה מרק של אשכנזים?"
(סבתא זרגן מארחת בליל הסדר את אביה של החברה המרוקאית של אבא).

במכון הכושר

מימיני דדי פלסטיק באימונית ממותגת.
משמאלי שורת פתיחה עתירת פרוטאין.
מאחוריי מזרן ריק.

זיעה ניגרת על חזיית ספורט
הדוקה, אך לעולם לא מספיק.
חלפו שבע דקות וארבעים.