בת 22: אני גומרת מהר מדי. מה לעשות?

שנתיים וחודשיים עברו מאז הפעם האחרונה בה חוויתי חופש אמיתי. ימים ספורים לאחר שחרורי מצה"ל, כבר הייתי בדרך לטיול הגדול שלי בחו"ל – שמונה ימים באמסטרדם (מה, זה מלא. מספיקים גם ארבעה) יחד עם אנאבל דז'והאדי תבדל"א, שזכורים בעיקר בשל הקאות בלוקיישנים משתנים, בלי לטנף את השיער ולו פעם אחת. תמיד היו לי איכויות של בולימית, גם אם ביומיום אני קצת שוכחת ליישם.

קצת אחרי שחזרנו כבר ערכתי טקסטים מופלאים במגזין הראשון, חלקם הגדול פרי מקלדתם של בני תשחורת מחוטטים, קוטביים ובעלי אוצר מילים מרשים כשזה נוגע לאיומים במייל על העורכת (והם גם יודעים להביא את אמא כשצריך). גם אחרי שעברתי לירחון – למראית עין פחות סגירות, אבל בסופו של דבר נשארים במערכת עד ארבע בבוקר עם כתבת פרופיל לא מעוצבת על בריטני, פריכיות בדבש ומחשבות אובדניות – הלחץ של העבודה והלימודים לא ממש אפשר לי לבדוק את מטוסי אל על החדשים או איך נראים סדינים אחרי שמונה בבוקר.

בפעם היחידה, למעשה, בה באמת הרשיתי לעצמי לקחת חופש ולנסוע לסופ"ש באילת, פרצה מלחמה. וכך ביליתי את הסופשבוע בבריכה עם אוזן אחת בבריכה ועם השנייה משתזפת בקרינת הסלולרי, כשהעורך הראשי מצווח: "איך נסעת כשיש מלחמה?! לא הייתי צריך לאשר לך חופש" לצלילי נאמברים נבחרים מהמיוזיקל 'מסע לפולין' ע"ש סבתא זרגן. היציאה האחרונה שלה, אגב, היתה באחת מארוחות שישי, כשפסקה בהחלטיות: "כל התימנים מתחתנים בגיל תשע". איזו אישה קסומה.

ואז הגעתי למשרד הפרסום ההוא (בלי שמות, האח הגדול עושה גוגל), המקום בו כל רגע הוא חופש, בתנאי שאת חושבת במקביל על הבריף ההוא של הרכבת ומוצאת לו עשרים וארבעה פתרונות שונים, בהנחה שאחד מהם אולי יאושר (וגם אז הלקוח יבקש לשנות את הוויז'ואל למפה של מדינת ישראל. ציונות היא ערך עליון, וגם התאמת צבעים). שנראה כמו קייטנה, וזה גם בימים שאין אודישנים לפוקס קידס, ומשפר פלאים את היכולת שלך לאחוז במקלות ארוכים תוך שאת רוכנת במבט מהורהר על שולחן הסנוקר. לא שהיה לי אומץ, אני די גרועה. בלרכון, כאילו. בסנוקר אני בסדר (המלצות יימסרו לפי דרישה).

זה קרה יותר מהר מפליטה מוקדמת של שומאכר – אחרי חודשיים פתאום שם לב משרד אחר לגוש הקריאטיב האופנתי שהוא אני, והציע לי לערוק. כסף, תהילה, משרד עם חלון ואסיסטנט כנוע בלי חולצה – כל אלה לא נכללו בהצעה, ואולי בגלל זה היה לי קל לומר לא תודה, לפחות בינתיים. בכל זאת, נקבה חובבת יציבות. רק שאז הם חזרו עם הצעה מפתה יותר – יותר כסף, עבודה שנראתה לי הרבה יותר מתאימה לאופי האינפנטילי שלי, אספקה סדירה של מוזלי והתחייבות בכתב שמחלקת הקריאטיב תסיר חולצות לשיקולי הבלעדי. מזל שיש מכון כושר בבניין.

לאחר שיחות רציניות ובוגרות עם שני הצדדים (באחת מהן סיכמתי עם אחד מהבוסים שלי לשעבר שנפעל יחד למיגור תופעת סנדלי השורש והפרסומאים שמסתובבים יחפים ואז שמים רגליים שחורות על השולחן), החלטתי שאני עוזבת. זה לא היה קל, בעיקר כי מבחורה מקובלת יחסית חטפתי לפתע רגרסיה לכיתה ז', כשרבתי עם מעיין לוי וכולם עשו עליי חרם. שיחות החולין לצד שולחן הכדורגל התמעטו בקיצוניות ואנשים נבחרים – במשרד ומחוצה לו – הבטיחו לי בזה אחר זה שאני עושה טעות שלימים אף תתעלה על שאיבת השומן של טארה ריד:

כן, כמה כיף לעזוב משרד כשאת משאירה מאחורייך בוסים שלוקחים את זה אישית ואומרים לך שזה פוגע ולא מקצועי, לעזוב ככה וכל כך מהר. וזה לא שלא התנצלתי – הבהרתי שאני רוצה לגמור את זה יפה, אולי להיפגש פעם שוב ואפילו הבאתי מלא קרואסונים איכותיים ממאפייה ביום האחרון. אולי יום אחד הם יביטו לאחור ויבינו שאני בסך הכל נשמה טהורה שרוצה חופש יצירתי, סביבת עבודה נעימה ואסתטית, סושי בקרבת מקום וחשוב מזה – מאזן חיובי בחשבון הבנק. כרגע הם בטח קוראים לי "הכלבה", אם הם זוכרים שאני קיימת בכלל. ככה זה עם אקסים, תמיד בסוף הם שונאים אותי ומשמיצים אותי בציבור (או מנסים להתאבד).

וכך, לראשונה מאז התחלתי לעבוד, זכיתי בשבועיים שלמים של חופש בין משרד אחד לאחר, אותם אני יכולה להעביר ככל העולה על רוחי. חשבתי על אמסטרדם (אבל אין טיסות עד סוף ספטמבר). חשבתי על מטר המטאורים במצפה רמון (אבל הייתי לפני שנתיים, ועדיין מלווה אותי הפוסט טראומה מאותו חנון תועה שניגש אליי ואל חבריי ופקד עליהם לכבות את הסיגריות כי "העשן פוגע בעדשה העדינה של הטלסקופ". ובכן, האפידרמיס המוגלתי שלך פוגע בנפש העדינה של חברתי טלי. התלוננתי?).

חשבתי גם ללכת למכון כושר (אבל חם), חשבתי על שופינג (וגם הלכתי על זה. כושילרבאק, אין לי אופי) וגם קצת על השאלה הבוערת שמעסיקה כל נערה: אם דוגמנית של קארין מודלס מגיעה באופן תיאורטי למהירות האור – היא שוקלת יותר מהיפופוטם? ובאותה שנייה ממש נזכרתי שמחשבות הן לא עניין שיועדתי לו מבחינה אבולוציונית. אז הלכתי למרוח לק.