בין מוסר לאופנה

אושר 13.10 (תרשמו, זה יום ההולדת שלי)

1. לגלות מאיפה השחקן הזה היה מוכר לי, אחרי שהתחבטתי בזה חודשיים. וטוב מזה – לגלות שזה לא מי שחשבתי שהוא, אלא אחיו התאום, שמתחזק גם הוא קריירה מסעירה בתחום סרטי הקומיקס וסדרות הנעורים. כן, נוסף על מעלותיי הרבות, אני חדת אבחנה.

2. לקחת לעצמי הפסקה באמצע היום כדי לשוטט בבלוג של פרז הילטון, ואחרי שאני מסיימת לקרוא כמה תפריטים של מסעדות מאוד יקרות ברסט ולדמיין איך זה באמת לאכול את המנות האלה. יאם יאם. וגם ארוחות אמיתיות במסעדות כאלה, יחד עם השוגרדדי שלי.

3. לראות את הנעליים שחלמתי עליהן כל חיי במחיר מבצע של מאתיים שקל בטופשופ, לגלות שאין במידה 38 לא ברמת אביב וגם לא בסניף בארנה, ולבלות את הימים שלאחר מכן בבכי קורע לב ובהשוואת כל נעל שנקרית בדרכי לשלמות העיצובית של אותה מלאכת מחשבת, ניסיונות שעלו לי בלילות רבים של כרית לחה משברון לב. ואז, ממש במקרה, להיקלע לסניף טופשופ בארנה ולגלות שיש להם את אותה נעל בדיוק ב-37, לנסות למדוד ואז לא רק לזכות להתאחד עם אהבת חיי, אלא גם לגלות שאני בכלל מידה פחות ממה שחשבתי. כמה קוקטיות בזרגן אחת! עוד סיפור מרגש על אומץ, חמלה, גורל ואהבה אמיתית שמתגברת על כל הקשיים.

4. לגלות איך קוראים לשיר הזה ששמעתי ורציתי להוריד, להוריד אותו ולשמוע אותו בלופים שבועיים רצוף, עד שיש לי בחילה רק מלשמוע את השם שלו.

5. לסיים עוד שיעור בטן אצל מארק. זה נשמע פשוט, אבל מדובר בשיעור שבועי של עשר דקות משקולות בידיים, ועוד שלושה סטים רצופים של עשר דקות כל אחד, של כפיפות בטן בדרגות אכזריות משתנות – כך שבכל פעם שאני צולחת עוד שיעור כזה בלי שמארק יגיע עד אליי כדי לצרוח: "עובדים עכשיו! עובדים!" זה הישג מבחינתי. היום שאחרי הוא קצת פחות כיפי, במיוחד אם הגורל מחליט להשתעשע בי ואני נתקפת בשיעולים בזמן שהבטן שלי תפוסה לחלוטין, אבל זה רק אומר שאני מרזה! נראה לי.

6. להצליח למרוח לק פעם אחת בלי שיימרח לי לצדדים ויטנף לי את האצבעות, ויגרום לי להתחיל הכל מחדש, כי אני ממש עקומה. כאילו, עוד לא יצא לי אבל בטח כשזה יקרה, אני אהיה ממש מאושרת.

7. למצוא מערכון שאף פעם לא שמעתי מתוכנית המערכונים "היפופוטם", לשמוע אותו בשעת לילה מאוחרת ולהיקרע מצחוק עד דמעות מול המחשב, אפילו שזה הומור ממש מפגר ואף אחד ממכריי לעולם לא יבין למה זה מצחיק.

8. לנצח בטקן. נינה, זאת הדמות שלי.

9. למדוד בפורים האחרון את מכנסי הוויניל האיומים שקניתי בצבא לצורך תחפושת גותית (היתה לנו פלוגה שנקראה בקשר 'מצליף', אז לבשתי מכנסי ויניל, מחוך והחזקתי שוט. כמה שלא הסברתי להם, כולם היו בטוחים שהתחפשתי לזונה), בידיעה שבזמנו הם התפוצצו עליי והוציאו לי רוגלעך משמעותיים מהצדדים. להיות מופתעת לחלוטין לגלות שהם ממש ענקיים עליי, ולקחת במקום את חצאית העור שלי, שלמרבה ההפתעה גם כבר לא מוציאה לי רוגלעך. להעביר מסיבה שלמה עם חבריי לקורס תחת יותר מדי וויסקי, ובאיזה שלב לשים לב שאחד המורים הפלצנים אך חתיכים שלנו, לא חדל לבהות בי ובגרבוניי הקרועים. או שהוא סתם דאג כי היה לי קצת קשה לעמוד ישר.

10. להגיע לתערוכת הגמר שלי כשאני יודעת שאני לא בין התלמידים הבודדים שסיימו בהצטיינות (כי עברתי ליד השולחן של המזכירה ממש לפני שהתערוכה התחילה ורשימת המצטיינים היתה שם, אני לא הייתי ביניהם). להניח לחבריי לשכנע אותי שהטובים באמת לעולם לא מסיימים בהצטיינות, אלא מועפים מכל מיני בתי ספר ואז כותבים על זה באוטוביוגרפיה. להיות מופתעת לחלוטין שאחרי התערוכה, בחלוקת התעודות, כתוב על שלי "סיימה בהצטיינות", לשכוח לגמרי שלפני כמה דקות גנבו לי את הסלולרי ולהרגיש שלראשונה מזה הרבה זמן, אני עומדת לבכות מהתרגשות. בסוף לא בכיתי, היתה לי מסקרה.

11. כשקריאטיב שלי ממש עובר את שלב סיעור המוחות ומתרקם עד לכדי אחת האופציות בפרזנטציה ללקוח. כמובן שהרעיון שלי לעולם לא נבחר בסופו של דבר, וזה עושה אותי פחות מאושרת. מזל שהם שומרים במשרד השני ג'יימסון.

12. לכתוב משהו כל כך טוב שאני מסוגלת לקרוא אותו שוב ושוב מההתחלה ועד הסוף, ולבכות קצת מההתרגשות שזה הצליח לי. רוב הסיכויים שלימים, כשאקרא אותו בדיעבד, אחשוב שהוא חרא. אבל אם לא, זאת באמת ההרגשה הכי ממלאת שיש. קצת כמו חמין.

13. לקרוא כמה מילים, לחשוב עליהן כשאני שוכבת על הספה בסלון עם ספר ביד, וממש להרגיש את הדם מאיץ לי בעורקים יותר ויותר בכל פעם שאני מגלגלת אותן שוב בראש. מעניין אם ככה מרגישים לפני התקף לב.

נכתב על ידי יולי זרגן , 17/6/2007 00:37
51 תגובות הוסף תגובה 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע הצג תגובות כאן