פוסטלגיה

מצד אחד, כשהייתי ילדה, רציתי מאד לגדול. חלק מזה שייך לעובדה שלא היה לי כיף להיות ילדה. בתור ילדה הייתי נתונה לרחמיה של הסביבה, ובעיקר לרחמיה הבלתי-קיימים של אמי, ככה שההתבגרות היתה דבר מבטיח.

מצד שני, אני זוכרת את האכזבה שבגדילה. בתור ילדה קטנה כשהיו לוקחים אותנו לרכב על סוסים התרגשתי מאד - לעבור לשבת על חיה כל כך גבוהה וחסונה ואחר כך להרגיש מעל כולם ולהסתכל על הנוף המוכר והרגיל מלמעלה.

אני זוכרת את גיל עשר, כשעדיין נשלחתי לקייטנה (שחס וחלילה אני לא אבזבז את החופש בבהיה בטלוויזיה) והודיעו לנו שהיום רוכבים על סוסים, והסוס הגיע ולא נראה כל כך גבוה. ושמתי לב שהכל הולך ונהיה קטן. גם הגדולים, שהגובה שלהם היה בדרך כלל מעיד על הגיל שלהם, כבר הפכו להיות סתם קצת יותר גבוהים והתחילו גם להיפרד מתוכם אלו שמבוגרים אבל לא כל כך גבוהים, ומכאן שהם גם לא כל כך חזקים ולא יכולים להרים אותי על הידיים או להרכיב אותי על הכתפיים.

השאפה ואני היינו חברות טובות מאד בנעורינו. היינו באותה כיתה בתיכון והיה משהו בקשר איתה שאף פעם לא הלחיץ אותי. לא הייתי צריכה לחשוב איך להתנהג ומה להגיד, פשוט הייתי אני-עצמי איתה, וזה עבד. זה לא עבד עם רוב האנשים - הייתי קוצנית מאד, אבל משהו בה היה סבלן ומכיל וזה הצליח. גם כשהיא לא היתה איתי, היא היתה. נסעתי עם המשלחת לפולין בכיתה יא' וכל הדרך כתבתי יומן, כי היה לי נורא קשה ובכיתי עד סוף היכולת בכל מחנה שעברנו בו, אבל באותו הזמן היא כתבה לי את מאורעות הכיתה באותם ימים. אני לא זוכרת אם אני ביקשתי ממנה או שזו היתה יוזמה שלה, אבל היו שם כל מני דברים מצחיקים, כמו אחת הבנות, שלא כל כך אהבנו, שסירבה להשתתף במשחק כדור בשיעור ספורט. בלשונה של השאפה: "היא אמרה למורה שהיא יכולה לגעת בכדור כי היא במחזור. עכשיו תחשבי עד סוף חייך מה הקשר". כשחזרתי מפולין החלפנו רשימות כדי שהיא תוכל להבין מה עבר עלי וכדי שאני לא ארגיש שפיספסתי שבוע מהווית הכיתה.

היא היתה איתי אחרי נסיון ההתאבדות הכמעט-מוצלח שלי. לא, אני לא הלכתי על כדורים (שטיפת קיבה וזה עובר) או על חיתוך ורידים (כי זה כואב), אני ניצלתי את הידע המעמיק שלי משיעורי פיסיקה וקילפתי סנטימטר מכל צד בחומר הבידוד של הכבל המוליך אל הטייפ. לא שמתי שום קלטת, כי באותה תקופה האשימו מוזיקת רוק בעידוד מעשי התאבדות. זה היה אחרי ריב עם אמא שלי, שתהיה בריאה, שהטחתי בה "חבל שלא עשית הפלה", ואמא שלי לא נשארה חייבת ואמרה "זו באמת היתה טעות".

אני בספק אם אמא שלי היתה מאשימה את מוזיקת הרוק. מבחינתה אני הייתי משוגעת גמורה.

הזרם של החשמל עבר לי מיד ליד דרך הגוף. כל השרירים התכווצו והתנפחולי בבת אחת. עפתי אחורה ונתקעתי בקיר. החלון היה פתוח, כי התלבטתי קודם אם לקפוץ מהקומה השביעית או לא. לא באמת רציתי למות, אחרת הייתי קופצת. אבל שנאתי את החיים שלי. שנאתי אותה, ושנאתי את עצמי.

ישבתי שם עם הגב לקיר ונשמתי עמוק. היה ינואר, קר נורא, והחלון היה פתוח, אבל הלב שלי דפק כמו משוגע והזרים חמצן ואדרנלין וקלטתי למה משתמשים במכות חשמל - יש בזה משהו שטוען בך אנרגיה. עד אז ניסיתי לחתוך ורידים על בסיס חודשי. מאז לא ניסיתי יותר כלום. ידעתי שבפעם הבאה שאני אנסה משהו, אני אצליח. לא רציתי למות. קלטתי שלאמא שלי לא אכפת, שהיא לא שמה עלי בגרוש ושאם אני לא אטפל בעצמי, המצב לא ישתפר. המצב השתפר רק אחרי הרבה הרבה שנים, אבל אני ממש סוטה פה מהנושא.

השאפה היתה היחידה שידעה, וגם היא לא ממש ידעה. היא באה לבקר אותי בבוקר המחרת וחיבקה אותי כשבכיתי. היא לא סיפרה לאף אחד, והיא לא ממש ידעה מה לעשות עם זה, היא פשוט היתה איתי. זה לא מעט.

כשהיינו בנות חמש עשרה ישבנו אצלה בחדר, על הרצפה, כי היה לה חדרון פצפון ורובו היה תפוס על ידי מיטה, ארון ושולחן כתיבה שאף פעם לא נכתב עליו כלום. ישבנו על השטיח הכחול-אפור וכתבנו מכתבים לעצמנו. זה היה רעיון שלקחתי מ"חשיפה לצפון". כתבנו כל אחת מכתב לעצמה, כשהיא תהיה בת שלושים. אני לא ממש זוכרת מה כתבתי, רק שהייתי דלוקה קשות באותה תקופה על קובי מידן הטיפולי. לגבי אמנם אין כזה קול עמוק, אבל מצד שני הוא לא נראה כמו קיפוד ולכן יותר שווה.

(סתאם, קובי, בחיאת. אתה עדיין נר לרגלי)

אחרי שכתבנו וחתמנו אותם בתוך מעטפות, החלפנו אותם והבטחנו לשלוח אותם זו לזו כשנגיע לגיל שלושים. שמרתי את שלה באותה מחברת שכתבתי בה את חוויות פולין, ואחר כך סתם רישומי יומן. ידעתי שהמחברת הזאת תמשיך ללוות אותי ושככה אני לא אאבד את המכתב.

בנתיים אני עזבתי את ישראל, וכך גם השאפה ובעלה. אני חושבת שמדי פעם נתקלתי במכתב הזה, בגלל מקום האיחסון שלו. כשטסנו לכאן שמתי אותו בתיק היד, כדי שאם המזוודה תלך לאיבוד, לפחות זה יישאר. לפני שבועיים שלחתי לה אותו. קיוויתי שהוא יגיע לפני היומולדת שלושים שלה, אבל לא שמעתי ממנה מילה ופחדתי שהוא הלך לאיבוד. היום בבוקר היא עלתה במסנג'ר ואיחלתי לה יומולדת שמח. היא קיבלה את המכתב, אבל פחדה לדבר איתי כי היא לא זוכרת איפה שלי. מדהים אותי הקטע הזה - מה יש לך לפחד? מה אני כבר אעשה? תכתבי מייל, קיבינימט! תכתבי ותגידי "קיבלתי, תודה", ואחר כך נדבר על המכתב שלי!

היא מיד הפליגה בהתנצלויות ואמרה שהיא תיסע לארץ בקרוב ותחפש אותו. ניסיתי להרגיע אותה, כי זה באמת לא הנושא, ואז היא אמרה: "למען האמת, זה היה מכתב נוראי".

למה נוראי? כי רובו מלא שטויות של טינאייג'רים. "אמנם כתבתי שם שאני רוצה להיות נשואה ולהיות עקרת בית, אבל כל השאר מלא קיטורים על ההורים שלי ועל בנים וזה". אני חשבתי שזה דווקא מגניב, במיוחד בהתחשב בעובדה שהיא נשואה ועקרת בית.

היא שאלה מה שלומי ולא כל כך ידעתי מה לענות. כששואלים אותי מה חדש אצלי, אין לי מה להגיד. מישהו יודע מה חדש אצלי? החיים שלי נראים לי משעממים נורא. סיפרתי לה על אמא שלי, על זה שאני לא מתכוונת לדבר איתה יותר. השיחה התפתחה ופתאום הסתבר לי שאף פעם לא סיפרתי לה ממש על המכות ועל כל הסיוט הזה. היא שאלה למה לא אמרתי כלום, "כל הזמן הזה שאני התבכיינתי על ההורים שלי ואת היית בגהינום". אמרתי לה שכנראה התביישתי. שראיתי בזה אחריות שלי, שראיתי בזה אשמתי. שהתביישתי בזה שאני נותנת לזה להמשיך לקרות. וגם שאחרי כל השנים, שאף שכן לא הזמין משטרה, או דפק בדלת, או אמר לי משהו בחדר מדרגות, הנחתי שאין טעם לשתף את הסביבה. אלה היו זמנים אחרים גם, לא כמו היום, שמספיק להגיד "אמא נתנה לי פליק" ומייד מקפיצים את בית המשפט העליון והעיתנוות החוקרת. כלומר היו פרסומות של ער"ן, אבל מה כבר יכולתי להגיד להם? מה הם כבר היו יכולים לעשות?

השאפה היתה די בהלם מכל הסיפור, כי באמת זה לא מעט לבלוע ביום אחד, ועוד ביומולדת שלושים. אחר כך היא אמרה לי שלדעתה אני אהיה אמא נהדרת ואני חייבת להביא ילדים כי זו תהיה תרומה אדירה לעולם. שזה תמיד נחמד לשמוע

ואחר כך היא אמרה, אבל כשתהיי אמא, חוץ מלחנך, תזכרי שנורא חשוב להנות. להנות מהכל - מהרעש ומהצעקות והמבלאגאן, כי זה נגמר כל כך מהר ולפני שאת מספיקה לשים לב הם כבר יוצאים מהבית והכל משתתק.

אמנם הבת הגדולה שלה בת שנתיים וחצי, ורק השנה היא מתחילה ללכת למטפלת, אבל השאפה כבר מרגישה את הקולג' נושף בעורפה.

סיימנו את השיחה כשהיא נשבעת לנסות ולברר איפה המכתב שלי, אבל יש לה זמן עד יולי. וגם אם הוא יגיע קצת אחרי גיל שלושים, לא אכפת לי. קובי מידן ואני כבר לא נצא לפועל.

עשיתי את המבחן הזה ויצאתי "מנהיגה קשובה". כפיים לי. הפוסט הזה נערך בפיירפוקס, ולהוסיף קישורים או סמיילים התגלה כמטלה בלתי נעימה בעליל. אם יידרשו תיקונים, אקספלורר ואני נאלץ לעשות איחוד.
עריכה- אכן אקספלורר ואני לנצח. שבוע טוב!

יום השנה השביעי

אתמול, לפני שבע שנים, נסענו ביחד לבית של אמא שלי. זה כבר לא היה הבית שלי, והמטרה היתה שזה גם לא יהיה ככה על הנייר.

ניסיתי לדבר איתה, אבל היא אפילו לא הסתכלה עלי. ישבה כמו בהמה מול הטלוויזיה, אוכלת ומסתכלת ב"ווקר טקסס ריינג'ר".

אני לא רוצה שוב להתבכיין על אמא שלי, אני חושבת שכל מי שקרא עד עכשיו כבר יודע כמה נוראית היא היתה, ומי שלא קרא עד עכשיו מוזמן לדפדף אחורה. זו גם לא המטרה של הפוסט הזה.

אתמול לפני שבע שנים, ארזתי כמה גופיות לבנות ארוכות, את הסטים של המדים שלי, את הצפרדע וכמה צעצועים שלה, וכמה בגדים תחתוניים. גבי לקח אותי באוטו המזעזע שהיה לו אז לבית שלו. עברנו לגור ביחד. ממש יציאת מצריים.

שבע שנים זה מטבע לשון בעברית, מה שגורם לי לבקש שאלו היו שבע השנים הרעות. אני מקווה שמכאן יתחילו שבע השנים העוד יותר טובות.

העולם שלי התהפך עלי עשרות פעמים בשבע השנים האלו, והסלע היציב היחיד היה גבי. גבי עמד לצידי כל הזמן הזה, ובשנה הראשונה, כשהוא חשב שזה לא יילך, הוא לא חשב לרגע לבקש ממני לעזוב. הכי הרבה שהוא היה מסוגל, זה להסכים שאני אעזוב.

אני לא רציתי לעזוב.

כבר ציינתי בעבר, שבשנה הראשונה שלנו יחד הייתי גועלית אליו. לא מפתיע, אם חושבים מה היה המודל שלי לחיי זוגיות. גבי סבל בשקט ובשלב מסויים האמין שזה לא ילך. לא בגלל שנמאס לו, אלא בגלל שאני לא רוצה. הוא חזר בלילה מישיבה של העבודה ואני שכבתי על המיטה בסלון וחיכיתי לו. שכבנו אחד ליד השניה בחושך ולא הסתכלנו ולא נגענו זה בזו, רק דיברנו.

את הגועליות השתקתי לאותה שיחה. אולי פחדתי שלא יהיה לי יותר איפה לגור, ואולי פחדתי ממשהו יותר גרוע - אולי פחדתי להפסיד מישהו כמו גבי.

הייתי רוצה להגיד שהכל השתנה מאז אותה שיחה, אבל לא הכל השתנה. יש מי שיגיד שאנשים אף פעם לא משתנים, אבל אני חושבת שאנשים לומדים להדגיש צדדים שונים של עצמם, ולטשטש צדדים אחרים. התהליך הזה לוקח לא מעט זמן, ולא מעט מאמץ. אני התמדתי.

את ההחלטה להתחתן קיבלתי כמה חודשים אחר כך, כשכמה מריבות מאד קשות שלנו נגמרו בירידה לשורש הכעס ובפתרון. גבי היה משהו אחר - מישהו שהמריבות איתו לא צריכות להיות מאבק של כוח, אלא ביטוי של כעס, שאחריו פותרים את הבעיות. תדירות המריבות שלנו ירדה. לא רק בגלל היכולת לפתור דברים ב"טוב", אני חושבת. אני חושבת שאצלי המצב השתפר, שסוף סוף מצאתי רגיעה, שסוף סוף יצאתי מסביבה מרעילה ויכולתי להשתקם, ואחר כך לפרוח.

האהבה שלי אליו צמחה מתוך האהבה שלו אלי, ולא באופן ספונטאני. יש מי שיגיד שזו אהבה נחותה, תלויה בדבר. ואני לא מתכוונת לדרג את האהבה שלי אליו. גבי הוא המלאך שלי. הוא מה שהופך את החיים שלי ראויים לחיות אותם.

כדי לחגוג את שבע השנים האלו יצאנו למסעדה פלצצנית ונשגבת בדרום העיירה. השלט בכניסה הכריז על קוד לבוש, אבל אף אחד לא דרש מגבי עניבה (אני חושבת שבעיירה הכוונה - לא יחפים ובלי חולצה).

המנה הראשונה היתה מצויינת. סלמון מעושן על מצע פטוצ'יני בשמנת ורוטב תפוזים. תאמינו לי - מצויין.

המנה האחרונה היתה נהדרת. עוגת גבינה עם ציפוי אוכמניות ועיטור שוקולד גנאש. מה עוד צריך לכתוב.

המנות העיקריות - ובכן, נוט טו סלף, במסעדות אוסטרליות פלצניות, אם לא מזמינים סטייק, להסתפק במנה ראשונה וקינוח. זה משביע (שלא לומר מפוצץ) ומשמין גם ככה, ועוד לא אמרתי מילה על החשבון.

מצד שני, טעמתי אמו.

זה כמו בקר. או אולי יען.

ורביולי - נא לא לאכול רביולי שאוסטרלים מכינים. אפילו לאיטלקים זה לא תמיד מצליח.

בקיצור, היה אנמי.

אבל ההתחלה והסיום היו מופלאים, ועל כן - הכל נסלח.

ההודים משגעים אותי.

יש לי כמה וכמה תרגילים קבוצתיים בסמסטר הזה, ובכל פעם שאיתרע מזלי להמצא בקבוצה עם הודים, אני מצטערת על שאין באמתחתי כישופים שיגרמו להם לעשות מה שאני אומרת להם.

תשמעו, אני יודעת שזה נשמע פריקיות של שליטה, אבל זה לא. באמת.

עם הסינים, לדוגמא, אין לי בעיה לעבוד. הם קוראים את השאלות, הם טורחים על המשימה, וכשמעירים להם על משהו (למשל, שמשהו חסר או משהו מיותר) - הם מקשיבים ומיישמים.

ההודים, לעומת זאת, כאילו לוקים באיזה סוג של מחלת נפש שאומנים מייחלים לה - הכל מקבל פרשנות צבעונית ויצירתית, שבפני עצמה אולי מאד מעניינת, אבל רחוקה עשרות קילומטרים מהמציאות. כך למשל, אחד ההודים התבקש לתת הנחיה שתבטא את העקרון הבא:

"העובד יקפיד שרכישות יענו על צרכי העסק"

והוציא תחת ידו את ההנחיה הבאה:

"כל המחלקות צריכות לעבוד בשיתוף פעולה מלא מתוך כוונה ליצור אווירה חיובית ובריאה בארגון".

ניסיתי לחקור אותו מה הקשר בין ההנחיה לעקרון, וקיבלתי הסבר שרק בילבל אותי עוד יותר והכיל אנגלית משובשת יותר מכבישי מולדתו של הדובר. כמובן יש אפשרות שהנ"ל לוקה באנגליתו, אבל כל נסיון שלי להסביר לו את הכוונה נתקלו בחוסר קשב. אולי זה עניין שוביניסטי? לא איכפת לי. סיכות וודו נא לשלוח אלי.

ועוד סיבה למסיבה, גבי יצא לחופשת קריסמס והוא מעכשיו בבית ומתקן כל מה שחיכה לתיקון. כך הותקנה לי רשת בחדר העבודה, ובערב אני יכולה להשאיר את החלון פתוח מבלי חשש שכל ערפדי העולם יבואו לשאוב את דמי, ובצהריים יפסיקו כל מני דבורים סתומות לחקור את המדפסת שלי. הרשתות בחדר האורחים ובסלון מחכות.

וגם תהיה לי ארוחה חמה מוכנה בסוף יום עבודה.

לא שארוחה חמה זה מה שנחוץ במזג האוויר הזה, אבל אתם בטח מבינים את העקרון.

חיפשתי רבות אחר מוזיקה ישראלית לריקודי בטן. העליתי כמה דברים בחכתי אבל אשמח לשמוע הצעות. אני לא אכתוב כאן מה העליתי כדי לא לחסום את היצירתיות של קוראיי.

לפני מאה שנה הבטחתי תמונה של איזה ארוחת בוקר שאפילו פוסיקאט תעלה על מטוס בשבילה. ובכן, קצת פחות בומבסטית, אבל עדיין נחמדה.

מכפר חיטים לדרך חדשה - מתנה לערן

ערנצ'וק שלנו פורש כנפיים ועף לירושלים. ערן עוזב את השקט הכפר-חיטימי ואת הביצה הטברינית כדי להצטרף לפיח הירושלמי על האבנים הלבנות המסותתות.

בגלגול הקודם שלי עבדתי בהיי טק. כבר סיפרתי על זה פעם אני חושבת. העבודה שלי כללה גם תכנות. שלוש שנים מול המחשב עברו עלי, לא בריקודים, אבל על הכסא. שלוש שנים הכל עבד כמו שצריך - הכסף זרם, האווירה איפשרה צמיחה.

אחרי שלוש שנים משהו השתבש. פרקי הידיים התחילו לכאוב לי. בהתחלה כאב מתון, רק אחרי ימי עבודה ארוכים, בהדרגה המצב הידרדר. אם קודם הכאב היה נעלם אחרי שנת-לילה, עכשיו הוא נשאר עד הבוקר. אם קודם סוף השבוע היה משקיט את העצבים המעונים, עכשיו גם במוצאי-שבת הפרקים מחו על תנועה. לא יכולתי להרים את הקומקום לאחר שמילאתי בו מים. כאב לי לשטוף סירים.

עזרה רפואית? האורטופד שלח אותי לכל בדיקה אפשרית. צילום רנטגן ("יו איך יצאתי שמנה"), סי טי ("צלצל הביתה"), בדיקה עצבית בעזרת זרמים חשמליים ("שיט, הלך הפן"). בדיקות דם, צפרדע וכינים. לא התגלה שום דבר חריג.

דיקור סיני, רייקי, פלדנקרייז, פיזיותראפיה, תרגילים, תוכנה שיוזמת הפסקות, החלפת כיסא, שינוי גובה המחשב, שחיה, חופש של שלושה שבועות, שבמהלכם הכאב עבר ובסופם חזר יותר גרוע מקודם. ישיבה מול המחשב הפכה עינוי צרוף. הכאבים כבר העירו אותי בלילה.

היו שאמרו שהכל פסיכולוגי. שהמקצוע מיצה את עצמו, שהמקום עושה לי רע והגוף שלי מדרבן מה שהנפש מסרבת לעשות.

הסבת מקצוע, זה מה שהסתמן.

נסי מעיינות גופרית, אמרה הפיזיותראפיסטית. יש הרבה שהחום והמינרלים עוזרים להם. וקחי גם קצת חופש, תעשו קצת טיולים, לא יזיק.

הימים ימי מאי החמימים, הזמנתי לנו מקום בצימר על הכנרת. אחר הצהריים נסענו לחמת גדר. נכנסנו אל הספא-טבע שלהם, המעוצב וזרוע מוטיבים רומיים ("מה כבר הרומאים נתנו לנו?" "כבישים". "אוקיי, וחוץ מכבישים?" "תברואה". "נכון, וחוץ מזה?"), הזמנו עיסוי, ורבצנו בבריכות המים החמים. הידיים נרגעו. החום והמינרלים פעלו את פעולתם. העור התרכך, הגוף התרפה.

בערב אכלנו במסעדה התיאלנדית, כשתאורה סגולה רכה הופכת את העצים מסביב לאגדה אירופאית קרירה.

מהצימר יצאנו בבוקר לרחצה בכינרת. שחיה והליכה בכרטיס אחד, כי אמנם הצימר נבנה על גדת הכינרת אבל הכנרת מאז ברחה משם. אכלנו עוגת גבינה רכה בבית-גבריאל, והסתכלנו בנוף שליווה את הדַנים בהסכמי השלום. היה שקט מסביב, שקט של פנאי. פנאי לחשוב מה הלאה, מה היינו רוצים. פנאי להסתכל סביב ולראות מה יש.

ביקרנו את חוות היענים בצד השני של הכנרת, ציפורים טיפשות למראה, אבל אספנו כמה מנוצותיהן הפזורות מסביב, הו הנוצות הללו... הנוצות הללו מפיקות ליטופים המאזנים בשלמות בין חיכוך ודגדוג.

אחר הצהריים יצאנו לטיול רגלי, הייתי רוצה לומר שזה היה הצורך בפעילות גופנית, אבל הצורך שלי לעשות משהו והחנק ששרר בחדר, הם אלו שהוציאו אותנו עם מפה לטפס על הארבל.

חנינו בכניסה לכפר הבדואי שנבנה שם. בתיו לבנים ושטוחי גג אבל פזורים לאורך תוכנית מתאר גלית וברורה. התחלנו לטפס, כשהשמש כבר מסתתרת מאחורי ההר ולא חורכת את העור. על מה דיברנו אז? לא זוכרת. אולי על מה נעשה אם יסתבר שהרכב השכור נגנב, שהרי אין לתושבי הכפר שם טוב בכל הנוגע לשמירה על קניין הפרט. טיפסנו במעלה ההר התלול כדי להגיע לפסגה.

רוב העליה היתה בשביל עפר. חומה צהובה של עשב יבש משני צידיה. האוויר החם והיבש החליק את שיערי ומנע תחושה של דביקות בעור. רוח קלה של ערב התחילה מנשבת וכל העשבים הצהובות נענו לה בריקוד.

השביל התחבר לו לכביש אספלט שחור, המוביל לכפר חיטים.

(עדי לעצום עיניים)

המשכנו את דרכנו במעלה השביל, כשבמרחק של כעשרים פסיעות מאיתנו הבחנתי ברצועה שחורה ומבריקה על החוף, אולי נעה גם היא בכוון הרוח? עירונית שכמותי, לא מורגלת בשאר תושבי הארץ, עברו כמה שניות עד שהבנתי שנחש שחור, כשני מטר אורכו, מעכס לו את דרכו אל צידו השני של הכביש.

ועוד כמה שניות עברו עד שהבנתי שחלקנו כולנו את אותה כברת-שדה מזה כמה וכמה דקות.

הנחש לא הבין דבר. הוא המשיך הלאה ונעלם בתוך העשב הצהוב הגבוה בצד השני של הכביש.

(עדי, אפשר כבר לפקוח עיניים)

אין לי זכרון חזק מאותו טיול, אני זוכרת שהגענו לפסגה ומשם ירדנו אל מערות (מערות? תקנו אותי אם אני טועה), ירידה תלולה ומהירה. הרכב נותר במקומו למרות הדיבה שיצאה לתושבי הכפר, אנחנו חזרנו לצימר כדי לטבול שוב בכינרת. בערב הלכנו לסרט בבית גבריאל. ימים בודדים ללא דאגות, ללא חרדה, ללא שטיפת כלים.

מה עלה בגורל המקצוע שלי? המינרלים הועילו כנזיפה בפוליטיקאי מושחת. כמה חודשים אחר כך גיליתי את הכירופרקטיקה. הכאבים שככו, העייפות שליוותה אותם נעלמה. יכולתי להמשיך ולתכנת עד גיל הפרישה שלי, עשרים שנה מאוחר יותר.

עצם המחשבה הפילה עלי דיכאון.

יצאתי לחפש את מזלי במחוזות אחרים, ועדיין לא מצאתי - אבל אין ספק שהדרך היתה מעניינת.

והנה, ערן, גם אתה יוצא לדרך חדשה. בתקווה שתמצא שם חום ומזור, עניין ואהבה. אני מאחלת לך הצלחה וברור לי שהאיחול הזה יתקיים. אני מאחלת לך שתמצא את עצמך נינוח בחברת אנשים, ללא קשר למינם. שתמצא עניין במעשיך, ושתחוש נוח במחיצת עצמך.

אני לא זוכרת הרבה מאותו טיול רגלי, אפשר שלא היה בו דבר מעניין לזכור. אבל את התמונה הזו, שצילמתי בשעה שבקרבתי זחל נחש, את התמונה הזו אני שומרת כמזכרת מאותו טיול, כדי לשוב ולשמוע את השקט שבו צולמה. השקט שגם כאשר נחשים שחורים בקרבתי, מאפשר לחשוב על מה הלאה, ולהינות ממה שיש.