פעם (7) - החתונה

בעצם בשביל הפוסט הזה התחילה כל סדרת ה"פעם". נראה אם אני אצליח לגמור אותו בפוסט אחד.

---

לא הצלחתי לישון טוב במיוחד, התעוררתי די מוקדם בבקור והציקה לי המחשבה על הכתמים השחורים שיהיו לי מתחת לעיניים בגלל זה. כמובן זה לא עוזר להירדם בחזרה.

בערך בתשע צלצל הטלפון. הזמנתי שנה לפני פרפרים מחקלאי אחד אי שם בצפון - רציתי שישחררו אותם ברגע שבירת הכוס, וענן של פרפרים צבעוניים יעלה מול הקהל. כבר שבוע קודם הוא הודיע לי שיש סיכוי שזה לא יצליח, היה שרב כבד והם לא התפתחו טוב. בתשע בבוקר הוא הודיע סופית שזה לא ילך. אין מספיק פרפרים ואלו שיש אפאתיים ולא יצלחו לאפקט. התבעסתי.

 

אחות של גבי הגיעה לאסוף אותי אל סלון הכלות, וסיפרתי לה את הבעסה. "לא נורא", היא אמרה, "תקנו בועות סבון במקום." מצא חן בעיני הרעיון וסינג'רתי את חמתי לקנות בועות סבון. היא דווקא שמחה לתעסוקה.

(גבי: "גם ככה לא אהבתי את העניין עם הפרפרים. הם היו נתקעים בכובעים של הדודות, מי צריך את זה")

 

בסלון הכלות התחלנו את הכנת הכלה. קודם כל הקוסמטיקאית עשתה לי מסאג' מרגיע, שכמעט ונרדמתי בו. אחר כך היא ניסתה לאפר אותי. הנסיון הראשון לא מצא חן בעיניה, עשה אותי כוחנית מדי לטעמה. היא הורידה את האיפור וניסתה שוב. הפעם יצא יותר מוצלח.

אחר כך העבירו אותי אל הספרית. סיכמנו על תסרוקת שבוע קודם, אבל היא החליטה שלא. "אני חשבתי עלייך", היא הודעה לי, "זה לא מתאים מה שאמרנו. את עדינה, יש לך פנים עדינות, צריך משהו יותר נקי, יותר פתוח. בלי פוני ובלי שוונצים ובלי שום דבר."

"זה לא יעשה לי אף גדול?" שאלתי בפקפוק.

הספרית חשבה שניה ואז נתנה תשובה דיפלומטית להרשים: "זה כמו שאני אגיד, שטייטס עושים לי תחת גדול. הם עושים לי תחת גדול?" היא שאלה והפנתה אלי את אבני הריחיים שלה. "לא! ככה זה, הוא גדול."

 

אז מאופרת ומסורקת וצבועת ציפורניים נכנסתי למדידה סופית ואחרונה, כשהתופרת מסתכלת עלי בעיניים מצומצמות. "כל הכלות ביום של החתונה פתאום מורידות קילו או מעלות קילו, וכל המדידות הולכות לעזאזל", היא אמרה וצבטה לי את המותניים.

למרות שהשמלה היתה אמורה להיות נפוחה, הורידו לה חלק מהנפח פתאום. שאלתי את בעלת הסלון למה, והיא אמרה: "מותק, את חלושה את עדינה את שברירית, את תתעלפי לי בחתונה ושום שמחה לא תהיה מזה. אז יהיה קצת פחות נפח אבל לפחות תישארי על הרגליים". כולה פעם אחת התעלפתי לה במדידות, אבל זה הספיק - היא לא יצאה מההלם, ולא עזר כמה אמרתי שהיה יום חם ולא שתיתי מספיק, היא היתה משוכנעת שאני בהריון.

 

חברתי הטובה שיר הגיעה לסלון ואופרה גם היא, אחרי שהיא והאחיינים של גבי קישטו את האוטו שלה בשלל בלונים. יצאנו משם מתרגשות וקצרות נשימה (אני החברה הראשונה שהיא חיתנה) נסענו לאולם, שגבי כבר חיכה בו.

---

גבי קיבל את פני ונדהם - יש משהו מהמם בלראות מישהו שאתה מכיר ביום-יום אחרי שעבדו עליו כמה שעות ושמו אותו בשמלת כלה. אחר שהוא התאושש הוא אמר משהו על מקומות ישבה ושלא הכינו ועצרתי אותו ואמרתי: זהו, מעכשיו אנחנו לא דואגים ולא נלחצים ולא נבהלים. מעכשיו זו החתונה שלנו ואנחנו נהנים. מה שלא הסתדר עד עכשיו - או שמישהו אחר יסדר או שלא. זה כבר לא בידיים שלנו.

 

הלכנו לעשות כמה צילומים של "לפני" - ברוב טפשות לא עשינו אותם עם המשפחה, וכשכבר נזכרנו כולם היו מרוחי איפור ושיער ונראו מבהיקים מזיעה (מצד שני נראינו טבעיים ומרוצים - זה כנראה הטרייד אוף). חשיפה ראשונה:

---

האורחים טפטפו. בהתאם למזלנו האופייני נפלנו על יום חמישי באוגוסט, של פסטיבל הסרטים.

(אחד הזוגות שהגיע ראשון התיישב בצד, לחכות לכל שאר האורחים, וכשניגשתי אליהם לבדר אותם, הם נראו נטולי רצון לדבר איתי. מסתבר שהאשה הודיעה באותו מעמד לבעלה על רצונה בגט. שתיים)

 

ירדנו למטה לחדר שבו סגרנו את פרטי הטקס וגבי חתם על הכתובה שנראתה דומה באופן משונה לפלקט בית ספר.

"את הכתובה צריך להשאיר אצל מישהו מהצד שלך", אמר הרב. "בדרך כלל משאירים אצל האמא".

"אני אשאיר אותה אצל שיר", אמרתי. "יש לה גם רשימה של כל האקסים שלי, שעשינו פעם מתוך שעמום. אם נפתח את האחד נצטרך לפתוח גם את השני".

---

החופה התעכבה (כמו תמיד) בשלוש שעות בערך (לא כל כך תמיד) כי סבא וסבתא של גבי נתקעו בפקק (בגלל פסטיבל הסרטים). בניגוד להרבה חתונות שבהן האוכל המוגש לפני החופה יכול להאביס עיירה שלמה, אנחנו הלכנו על סלמון אלגנטי ורוסטביף ייצוגי. כשהתקבל הרושם שהקהל יאכל אותנו אם לא נתחיל, התחלנו את החופה בתקווה שהסבא יגיע בזמן לברכה שלו מתוך השבע. לי לא היה אכפת בכלל.

---

את החופה התחלנו כצפוי, עם כל הברכות הכלליות והעניינים. הדוד שלי העיד שהטבעת "שוה פרוטה" ויצאנו לדרך.

הרעיון של בועות הסבון התגלה כמוצלח ברמה לא צפויה: הוא סיפק תעסוקה לכל הילדים (בגילם וברוחם) שהרי בשבילם חופה היא עינוי של ברכות וקשקושים. הדודות והכובעים ניסו להתחמק גם מהבועות, בלי לדעת מה היתה האלטרנטיבה.

 

 בשבע הברכות, למרות החזרות שלו, אבא שלי כמובן שיבש את הברכה:

אבא: "ברוך אתה אדוני בורא פרי הגפן".

הרב: "אלוהינו מלך העולם".

אבא: "אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן".

רב: "לא, ברוך אתה אדוני".

אבא: "ברוך אתה אדוני."

רב: "??"

אבא: "!!"

רב: "אלוהינו מלך העולם..."

אבא: "אלוהינו מלך העולם בורא פרי הגפן"

רב: "אמן!"

 

ודוד שלי, אף הוא שיבש את הברכה שלו (ולמען ההגינות, ליוצאי ברה"מ לשעבר בחרנו ברכות קצרות במיוחד!) ואמר: "ברוך אתה... יוצר הבנאדם".

---

כיוון שנאסר עלי לתת טבעת לגבי ולקדש אותו, אמרנו שכל אחד יגיד לשני משהו וש"הרי את מקודשת" יבוא מיד אחרי כן, כחלק אינטגרלי.

אני אמרתי: "היום אנחנו ממסדים קשר, שהביא לי המון אושר, הרבה חירות, הרבה גאווה והמון שלווה. הלוואי ונמשיך לגדול ביחד".

וגבי - גבי הוציא דף מהכיס.

"הרי את מקודשת,

להיות לי לאישה

להיות לי לרעיה

להיות לי לשותפה

להיות לי לחברה

להיות לי משפחה

להיות לי לשמחה

להיות לי לניחומים

להיות לי לאושר

להיות לי לאהובה

להיות לי לבית

להיות לי לתמיכה

 

להיות לי לעולמי עולמים.

 

הרי את מקודשת לי בטבעת זו".

 

אני זוכרת שבאותם רגעים עמדו לי דמעות של התרגשות בעיניים. צלם הוידאו לא תפס את זה, אבל צלם הסטילס כן. תמיד תהיתי למה הן בוכות בחופה.

---

את הכוסות שברנו שנינו.

---

על החלק היותר תזזיתי בחתונה בפעם אחרת, נמאס לי לכתוב.

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 27/8/2005 08:16, בקטגוריות זכרונותי
20 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של עדי בעולם ב-12/9/2005 20:39

עוד פעם - ממש לפני החתונה

טוב לי - ימים של חופשת אמצע סמסטר, לומדת בבוקר, קצת מתעמלת, קצת שופינג, הרבה חוסר מעש. בהמשך השבוע אני עובדת (כי צריך גם הכנסה) ואז חזרה לסמסטר, אחרי שחצי ממנו נגמר. הימים מתחילים להתחמם, הלחץ הכלכלי התפוגג עם מכירת הדירה - בעצם אין הרבה חדש, אבל משהו ברקע נעשה טוב יותר.

---

הפוסט הזה של "בנו של האין" מדבר על כמה חתונות הן שואו, לא עניין פרטי של הזוג ולמעשה תוצר של מסחור עודף של החברה. הפוסטים האלו של עדי, שהם בעצם המקור לכל עניין פוסטי ה"פעם", נותנים נקודת מבט קצת יותר אופטימית. האמת שלי היא איפשהו באמצע.

---

עיצוב

עם בעל האולם סגרתי על תאריך מאה שנה קודם, או לפחות ככה זה נראה לנו. לא נתנו מקדמה. באנו לשתי טעימות (הוא ביקש), ולא דיברנו על העיצוב. כשנפגשתי עם המעצבת לבחור כלים וסכו"ם (למי לעזאזל אכפת?! רק תשטפו את זה) דווקא מצא חן בעיני, להחליט על הפרחים, והצבעים, והצורות.

יש לי בעיה לבחור בין שני דברים. תמיד כשזה מגיע לאחד משניים אני רוצה את שניהם. אז העיצוב היה אדום וכחול, חזקים. חצי מהשולחנות היו עם מפה אדומה וחצי עם מפה כחולה. דווקא יצא יפה. אני הייתי עם שמלת כלה לבנה אבל קצת אדום, וגבי היה בגוונים של כחול. איזו מקריות.

---

מוזיקה

וידוי קטן.

אני גדלתי באחת השכונות הכי מתועבות שיצא לכם להכיר. המשטרה לא משתגעת על להכנס לשם. מזרקים היו תוצר לוואי של בניינים לא גמורים. באופן מפתיע, המוזיקה הנפוצה בשכונה היתה מזרחית.

 

באופן מפתיע אף יותר, אני מתעבת כל מה שדומה למוזיקה מזרחית. שרית חדד? אייל גולן? אנא הבו לי דלי בטרם אכתים לכם את השטיח. כל חתונה שאי פעם הייתי בה, כשסילסלו באוזני הצלילים המזרחיים, לא חשוב כמה יקרים היו לי החתן והכלה, הלכתי בהפגנתיות לשבת עד יעבור גועל. בחתונה שלי, כך נשבעתי, לא יהיה מזרחי.

 

במילים האלה פתחתי את השיחה עם הדי ג'יי, חבר שלנו, על המוזיקה המיועדת לחתונה. אף לא שיר אחד מזרחי.

מה?! נזעק הדי-ג'יי, גם ככה החתונה שלכם עצובה (מבט נזעם) לא, לא עצובה (תיקון מבוהל), פשוט, נו... איך קוראים לזה, אשכנזית. מזרחי זה מה שמקפיץ את כולם! זה עושה שמייח! נו בבקשה!

לא יהיה מזרחי, גזרתי עליו. מצידי שכולם יבכו כמו בצל קצוץ. אני שונאת מזרחי, כל חיי שנאתי מזרחי, כל החתונות סבלתי בשקט - לא עוד! אם יש שיר מזרחי אחד, אני דורכת לך על הרגל ולא תוכל לרקוד כל הערב. וזה גם הרבה יותר כואב ממה שזה נשמע.

 

רק מה, הגורל יש לו הומור של וודי אלן, ושלושה ימים לפני החתונה התחתן זוג חברים שלנו, ממוצא, איזה פלא, מזרחי. אני חושבת שהיה שיר אחד, נדמה לי YMCA, שלא היה מזרחי. והחתונה היתה כל כך כיפית - כבר היינו בראש של החתונה שלנו, הוודקה רד בול פעלה את פעולתה, ואיכשהו המזרחי היה אותנטי, עם כל הקהל שהרקיד כוסות על המצח ומפיות מעל לראש. התקשרתי אל הדי-ג'יי ואמרתי: "אחד. שיר אחד". הדי-ג'יי נפל על צווארי הטלפוני ובכה מרוב אושר. בעיני רוחו כבר ראה את האורחים מביטים בו בשיממון בעודו מנגן שוב ושוב את "קארמה קמיליון". שיר אחד. מיקס של שלושה מלהיטי התקופה (אוקיי, זיהיתי שם אחד אולי), וכולנו היינו מרוצים.

 

---

המפגש עם הרב

לכל מי שקרא את פוסטי הרבנות, לא יהיה קשה לדמיין את הגישה שאיתה הגעתי אל הפגישה עם הרב.

הוא ידיד לא-קרוב של המשפחה של גבי, ואחרי שהגיע האישור הרבנותי, והעדים העידו ששנינו רווקים ואין בכוונתנו לאחוז את עיניו של איש (כמובן, נשים פסולות מלהעיד. נשים, מפגרים, חולי נפש, וילדים. דונט גט מי סטרטד), ביקש הרב להפגש איתנו כדי לדבר על עניין החתונה.

 

למי שהמילה "רב" מעלה בראשו דמות מבוגרת ועבדקנית, הרב שלנו היה צעיר מאד, אולי כמה שנים יותר מבוגר ממה שאני היום, מגולח היטב וחייכן.

 

חוץ מחזרה גנרלית על כללי הטקס (קודם חותמים על הכתובה, אחר כך עושים את החופה, אחר כך שבע ברכות - מי יברך מה, אחר כך... כן, חתונה זה לא ספונטני) הרב רצה גם לדבר איתנו על משמעות הדברים. לא היה בהם הרבה חידוש לגבינו, גבי כזכור בוגר ישיבה ואני ניחנתי בזכרון נטול דליפות (או שמא קוללתי בהיעדר שיכחה? תדעו לכם שזו לא תמיד ברכה, המבנה הנפשי של האדם לא בנוי להתמודד עם היעדר שיכחה). דיברנו על משמעות המילים "הרי את מקודשת לי". חשבתם על זה פעם? "מקודשת". מקודשת הכוונה לא רק "קדושה", חשובה, יקרה, משמעותית, אלא גם "מיוחדת". שונה מהשאר. היחידה ש. כזכור הייתי עם בטן מלאה על היהדות בכלל והמוסד הדתי בפרט, והקאתי את כל מררתי על הרב המסכן. כשאני נזכרת בזה אני ממש מתביישת - הוא היה כל כך נחמד וסבלני. לא הגיע לו.

ביקשתי לתת לגבי טבעת גם אני.

"למה את רוצה לתת טבעת?" ניסה הרב לנפנף אותי בהתחלה, "לשבור כוס את לא רוצה?"

הנדתי ראש באלכסון, לעבר הכתף. "גם לשבור כוס."

"אפילו אם אני מקודשת לו", הקשיתי, "למה שאני לא אתן לו טבעת ואגיד 'הרי אתה מקודש לי'? זה שאני מקודשת לו, לא מחייב אותי!"

"זאת שאלה טובה", הודה הרב, "אתם מעלים שאלות טובות. תראי", הוא הסביר לי, "אני מחוייב למכון 'בניין שלם'. אני אתייעץ איתם, ואראה מה הם אומרים. יש בעיה עם זה שהכלה תתן טבעת מפני שזה נוהג רפורמי, והיהדות האורתודוקסית מסרבת לאמץ מנהגים רפורמיים. אילו הייתי אדם פרטי, הייתי מכבד את הבקשה שלך, אבל אני מחוייב למכון. אם המכון יאשר, נעשה את זה."

"ומה עם הכוס?" שאל גבי.

"מה מסמלת הכוס, אתם יודעים?" שאל הרב. "הכוס היא סמל לחורבן הבית. גם ביום שמח כמו יום חתונה, אנחנו זוכרים את חורבן הבית, את השבר הזה, ושוברים כוס לסמל את האובדן."

"מה שנקרא, יהודים חייבים לזכור סיבה לאומללות גם כשטוב", הערתי בסרקזם.

"אז אם זה ככה," אמר גבי, "שנינו נשבור כוס. חרבו שני בתים!"

"לא חשבתי על זה," התרשם הרב, "תשברו שניכם. אין עם זה בעיה."

 

אני בכלל לא ידעתי על כל עניין שבע הברכות, עד החתונה שלנו כל מה שידעתי על חופה זה כל מה שכתבתי עד עכשיו (אני אפילו לא בטוחה שידעתי את עניין הכוס) וכל השאר היה רצף של מלמולים שמסתתרים מאחורי טבעת של קרובים. חילקנו את הברכות לפי סדר של קרבה משפחתית וכבוד - אבא שלי, דוד שלי - זה שהעיד ברבנות, שני דודים וסבא של גבי, וכמובן צבי, אבא של גבי, שקיבל שתי ברכות. אבא שלי אמנם קיבל ברכה קצרה של משפט אחד, אבל בגלל שהוא לא דובר עברית ביקשתי העתק שלה כדי שהוא יוכל להתאמן בבית.

 

על סדר העמידה בחופה  - בניגוד למה שראיתי בכל החתונות עד היום, אנחנו התעקשנו לעמוד לבד על החופה. החתונה היא שלנו ולא של המשפחה. וגם, בצד של גבי היה עומד גדוד של הורים ואחים ודודים וסבים, ובצד שלי - אבא שלי. אסימטרי משהו. בשעתו גם התביישתי בזה שאמא שלי במפורש לא מוזמנת, לא רציתי שישאלו אותי שאלות. הרב לא התנגד בכלל.

 

יש עוד דבר קטן שחייבת אישה המתחתנת בישראל לעשות - הדרכת כלות ברבנות, וטבילה במקווה.

---

הדרכת כלות

לא היה בה שום דבר לא צפוי. שאלה אותי הרבנית מתי אמור להיות המחזור שלי, וצקצקה בראשה, קרוב מדי, קרוב מדי. אולי תדחו קצת את החתונה? צריך שבעה נקיים, ואת אומרת שעשרה ימים אחרי המחזור... צק צק צק, זה לא טוב, קרוב מדי. ("אורחים נכבדים, הרינו להודיע כי החתונה שתוכננה לתאריך כזה וכזה תידחה בשבועיים מפני ספירת נקיים" - כן, בטח) אה, את על גלולות? אז תפסיקי כמה ימים קודם, ליתר בטחון.

ההרצאה מתחילה בהחדרת מוטיבציה - למה זה טוב לעשות הפסקה של שבועיים מדי חודש בחיי המין. זה בריא לגוף, זה בריא לזוגיות, זו מצווה חשובה.

אני מודה שסקס זמן מחזור לא תמיד חביב עלי - לא בגלל כל אותם חברים-לשעבר ששמעו "מחזור" והחווירו כממר"מניק מתחיל - אלא בגלל שזה מכתים את הסדינים, ותמיד משום מה אלה הסדינים הכי רכים ונעימים ולבנים, אבל בריא לזוגיות? הרבה יותר בריא לזוגיות אם לא מתייחסים לאחד מבני הזוג כאל טמא, או מטומטם, או פסול עדות.

אחר כך הצד הטכני, הנה פלנלית, ככה בודקים, שבעה נקיים. ושוב מוטיבציה מפי החרדית המרצה, כל בדיקה כזו מייצרת מלאך בשמיים ששומר על החיילים שלנו בלבנון (שאף אחד מהם הוא לא הבן שלך, גבירתי, נכון?).

 

מקווה

"אני חייבת ללכת למקווה?" שאלתי את הרב, "או שאפשר ללכת לים במקום?"

"רוצה לים? תלכי לים. אבל את יודעת, אסור שתהיה חציצה. את צריכה להיות עירומה לגמרי."

"אני צריכה להכנס עירומה או רק להיות עירומה תוך כדי?"

"תוך כדי מספיק."

"אתה רוצה שאני אקח איתי מלווה או משהו, להוכחה?"

"לא, אני מאמין לך."

אם הוא היה מתחיל איתי ב"תביאי לי פתק, תביאי לי עדים" אולי הייתי מנסה לחפף. דווקא בגלל שהוא סמך עלי, וידעתי שזה חשוב לו, לא הרגשתי נוח, ונסענו, גבי ואני, ביחד בערב אל הים. לבשתי רק שמלה, בלי שום דבר מתחת, ואחרי שנכנסתי למים הורדתי אותה. טבלתי כל כולי, עם ציפורניים נקיות שלא תהיה חציצה, וחלילה וחס שלא יהיה איזה חלק ממני שלא יטוהר לגמרי במי הים התיכון שכל השפכים של המדינה נשפכים אליו. כשזה נגמר הלכנו לישון, לילה אחרון שלנו כרווקים.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 23/8/2005 07:14, בקטגוריות זכרונותי
17 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של גם כן סשה ב-26/8/2005 12:34

פעם (5)

אני אמנם במצברוח מצויין (הרגע חזרנו מ"אכול כפי יכולתך" סיני, ואני שבעה ומדושנת. מחר(תיים) דיאטה), אבל הבטחתי, אז אני אסתכן בלקלקל אותו תוך סיפור על עברנו שהתרחש ממש לפני חמש שנים.

---

רבנות - טייק 3

אז אחרי שביקרנו שוב ברבנות, ודרשו ממני הוכחות על יהדותי (שאין לי), וכל ההסברים על ההבדל באופיין של העליות (זו של שנות השמונים כללה מאמצים עילאיים ולא היתה פופלרית בקרב הלא-יהודים) נפלו על אוזני ערלים, אמר הפקיד - טוב, תלכו לאיש הזה, הוא מומחה של הרבנות לענייני יהודים מברית המועצות לשעבר.

גייסתי את אבא שלי, זכרונו לברכה, כי הרוסית שלי כבר לא מה שהיא היתה פעם, (וגם פעם היא לא היתה משהו) וגם כי הוא זכר יותר ממני (בהתחשב בעובדה שהייתי בת שנתיים) מה קרה שם.

 

ה"מומחה" הסתבר רוסי חרדי, שזה תמיד נראה לי שעטנז חשוד במיוחד. אני לא אפרט עכשיו למה. הוא העיף מבט קצר בתעודת הגירושין של מולידיי, ושאל: "יש לך תעודת לידה?"

אמרתי שלא, ושאם היתה לא היו שולחים אותנו אליו בכלל.

אז הוא שאל: "יש לך איך להשיג אותה?"

אמרתי שלא, שעברנו הרבה דירות מאז הגיענו לארץ (מה שנכון), והיא כנראה הלכה לאיבוד באחד המעברים.

הוא כולו אמר חוסר עניין וחוסר רצון לעזור.

"אז יש לך מסמכים שמעידים שאמא שלך יהודיה?"

מאיפה שיהיו לי מסמכים כאלו? התחלתי להתעצבן ואבא שלי לקח פיקוד. הוא התחיל לתאר לו את נסיבות העזיבה שלנו את רוסיה, שבכלל לא ידעתי - שממש יומיים לפני העזיבה, אחרי שלוש שנים של סירוב, פתאום נתנו להם התראה. ממש יציאת מצריים. הם ארזו שתי מזוודות לכל אדם וטסו ברכבת אווירית דרך וינה. לא היו אז טיסות ישירות לישראל.

"ואמא שלך תוכל לבוא להעיד? אולי גם לדבר יידיש?"

איבדתי את הסעיף. כבר אמרתי את כל זה לקרציות ברבנות, שעם אמא כמו שלי עדיף כרגע להיות יתומה, ושאין מה לבקש ממנה להעיד, שהיא ירדה מהפסים לגמרי ולא רוצה לעזור. אבא שלי חיזק את טענותי, והרוסו-חרדי משך כתפיים.

"טוב", הוא אמר, "כנראה שתצטרכי לעשות גיור כהלכה".

מה זה גיור כהלכה?

"זה שום דבר", הוא אמר בביטול, "טבילה במקווה, זה הכל. עושים את זה במקרה שיש ספק קל באשר ליהדות, רק כדי להסיר ספק". הוא שירבט משהו על פיסת ניר ושלח אותנו משם.

---

רבנות, טייק 4

הגענו למוסד לגיור, בית כנסת מול הבית של אבא. עוד חיכינו בתור כשצעירות יהודיות במבטא רוסי דיסקסו בינהן הילכות כשרות. הן היו מודאגות מאד מהמבחן שהן צריכות לעבור, וגם סיפרו על ביקורת בית שעשו לאחת החברות.

בראיון עם הרבנים, שוב נשאלו אותן שאלות. אני כבר לא הייתי כל כך סבלנית לדת ולמסורת, והתחשק לי לשפוך שומן חזיר שבושל בשבת על הרצפה.

 "תראי", אמר לי הרב, "גיור זה תהליך של כמה שנים. זה לימודים, זה בחינות, זה עמידה בתנים מסויימים."

"מה זאת אומרת כמה שנים? החתונה בעוד כמה שבועות", אמרתי לו, מזועזעת. "שלחו אותי לכאן לגיור כהלכה - טבילה מקוואית או משהו".

"לא לא לא", אמר הרב, "אם שלחו אותך לגיור, אז לא יכולים להכתיב לי איזה גיור. את תצטרכי לעבור כמו כולן את אותו תהליך, ולהוכיח לנו שאת מתכוונת לחיות את חייך כהודיה."

"את שומרת כשרות?" התפרץ רב אחר לשיחה.

עניתי שאני מפרידה את הכלים בבית, מה שהיה נכון - רציתי שהמשפחה של גבי תוכל להתארח אצלנו בלי חשש.

"ומה עם טהרת המשפחה? אחרי שתתחתנו? את מתכוונת להקפיד על טהרת המשפחה? ללכת למקווה לספור שבעה נקיים?" הוא לחץ.

לי נשבר. מה, אני התעוררתי באיראן? מה זה, עכשיו יכנסו לי לתחתונים לבדוק מה הצבע שלהם לפני שאני ובעלי נעשה אהבה? נמאס לי, הודעתי להם שאני לא הולכת לעבור שום גיור, שיש מספיק הוכחות שאמא שלי יהודיה, שהיא היתה מספיק יהודיה בשביל שלא יתנו לה ללמוד איפה שהיא רצתה ברוסיה כי היא יהודיה, שאני הייתי מספיק יהודיה בשביל להחזיק את דגל ישראל באושוויץ במשלחת, שהאף  שלי מספיק יהודי בשביל לפרנס עשרה מנתחים פלסטיים, ושאני מתחתנת עם בחור ישיבה לשעבר, אז שיצאו לי מהוורידים. איחלתי להם בלב חרמנות של בריזילאים ואימפוטנציה מלאה, ויצאנו משם.

---

שיחה עם יעל

יעל, עוד הרבה לפני שאני הגעתי, היתה הסמן הימני במשפחה. וגם הסמן הדתי. כבר היינו דיי בכסאח, למטה-למעלה כזה. הטחתי בה את כל החוויה הנפלאה של הרבנות. את היחס כאילו אני מתחזה, אחרי שתרמתי למדינת היהודים פי אלף יותר ממה שהם אי פעם יתרמו, אחרי שגדלתי בתוך העם היהודי, עם הכרה ברורה שאני אחת מהם, אחרי שבגיל אחת עשרה באינתיפאדה הראשונה חטפתי אבן שהשאירה לי צלקת על הצוואר, וטוב שלא כמה סנטימטר יותר למעלה. וכל הסבלנות שלי וההערכה שלי ליופי שבדת התנדפו להם יחד עם שאריות הדאודוראנט של הפקידים. ושמה שבא לי באמת זה לשים עליהם זין אחד ארוך ולא נימול וללכת להתחתן חתונה אזרחית.

 

הבעיה עם החתונה האזרחית היא, שהצד הדתי של המשפחה של גבי לא יסכים להיות נוכח זה. ולגבי (וגם לצבי, אבא שלו, שמאד לא רציתי לצער אותו) היה מאד חשוב שהם יהיו. אבל באותם ימים התחשק לי נורא לצפצף על כל זה.

 

יעל העלתה הצעה אחרת, לכתוב מכתב לרב הראשי ולנגן לו על המצפון. אני, גבי, בוגר ישיבה, פונה אליך בזאת, לתאר את היחס המשפיל והקשיים שמערימים עלי המוסדות, כשכל שברצוני לעשות הוא לשאת את אהובתי לאישה ולהקים בית בישראל. כאלה דברים. יעל גם הציעה לנסח אותו.

 

בהשראת המכתב התקשרתי לאחד הרבנים ואמרתי לו את הדברים, שזה יחס משפיל ואטום, וששלחו אותי לגיור בלי בכלל לחקור ולשמוע עדויות האם אמא שלי יהודיה או לא. הריגשי עבד והוא כינס ועדה.

---

רבנות - טייק 5

גייסתי עדים מכל קצוות הארץ.

קודם כל אבא שלי. הוא הכיר את יולדתי עוד ברוסיה וגם את סבתי הוא פגש.

שני גייסתי חבר של אמא שלי בערך מיום הנחיתה. אני לא השתגעתי עליו כאדם אבל הוא נחוש כזה ויודע להיות משכנע כשהוא רוצה, והוא גם גר קרוב, בירושלים.

שלישי היה דוד שלי, שבעצם היה אמור להעיד על בת דודה של יולדתי מצד האמא. ואם הבת דודה יהודיה הרי שגם יולדתי יהודיה.

ואחרונה חביבה, אלמנתו של הפרופסור שבעקבותיו נגררה יולדתי לישראל. היא לא אמרה אבל אני הרי בנאדם רגיש ונבון, עשיתי אחד ועוד אחד והיום אני משוכנעת שהיא היתה מאוהבת בו ועברה אחריו לישראל כי לא היה לה מישהו יותר יקר ממנו. הוא נהרג בתאונת דרכים כמה שנים אחרי העליה. כדי למצוא אותה התקשרתי לבן של הפרופסור, כשהסברתי לו במה מדובר הוא אמר: "אולי אני יכול לעזור". אמרתי שלא, אני צריכה כאלו שהכירו את יולדתי בגיל בוגר והוא היה בערך בן שבע. והוא אמר: "אני מתכוון, אני הרי גרפיקאי".

אותי זה הצחיק נורא.

הדוד והאלמנה הגיעו מהצפון, כל אחד מחלק אחר. אותה הלכנו לאסוף מתחנת האוטובוס, כשכל מה שזכרתי ממנה זה תמונה מגיל ארבע, שחצי ממנה מוסתר על ידי חתול. זיהיתי אותה ישר. איכשהו גם היא זיהתה אותי. היא הביאה תמונה שצולמה בחתונה שלה עם הפרופסור, שם נכחה גם יולדתי (אני רק יכולה לדמיין כמה כוחות נפש היא היתה צריכה כדי לעמוד שם), והכלה לבשה מגן דוד שלא היה מבייש תושב נתנייתי ממוצע.

 

החבר הירושלמי ביקש להעיד ראשון, כי היה לו משהו לעשות אחרי כן. כשנכנסו הרבנים, אחד מהם פתאום עצר לדבר איתו. כשהרמתי גבה הוא אמר: "אני מתפלל אצלו בבית הכנסת".

כשהוא נכנס (בהעדרי, לדרישת הרבנים), חקרו אותו על כל מה שאמרתי עד אז. אימתו איתו את מצבה הנפשי של הורתי, את נסיבות עלייתה, ואת הקשר הביולוגי ביננו (למקרה שאני מאומצת ולא מהגזע היהודי, גם אם הורתי במקרה כן).

 

את האלמנה חקרו אחר כך, עדיין בהיעדרי. גם היא אימתה את כל מה שסיפרתי והוסיפה שהורתי השתתפה בפעילויות יהודיות מחתרתיות במוסקבה.

 

לחקירת הדוד שלי הצטרפתי על תקן מתורגמנית. הדוד העיד על יהדות בת דודתי, ועל הקשר בינה לבין הורתי העידו תצלומים. צחוק הגורל, לא היתה לדוד שלי אף תמונה עם הבת דודה, רק לאשתו. וכך לימדנו אותם לוגיקה מתמטית: תמונה של הדוד שלי עם אשתו, תמונה שלה עם הבת-דודה, ותמונה של הבת דודה עם הורתי ואיתי.

הוא גם הסביר להם שקשה להסביר איך יודעים שמישהו יהודי, למישהו שלא גדל בקהילה האוקראינית. למשל, שבבית הכנסת היא היתה מזהה אנשים ואומרת להם שלום (היה בית כנסת?) או במועדון הציוני. למשל, שמישהו יכול להגיד עד מחר שהוא יהודי, אבל אם כשהוא משתכר הוא מתחיל לדבר על הצורך בטיהור אתני, אפשר להבין יותר טוב את שורשיו.

 

אחרון העיד אבא שלי. קודם כל הוא סיפר על האף הגולדה מאירי של סבתי. אחר כך הוא סיפר שהיא דיברה יידיש. מה היא אמרה ביידיש? שאל אחד הרבנים. אבא לא התבלבל. אני לא יודע מילה יידיש, הוא אמר. אבל היו בחצר במוסקבה זקנים יהודים, שדיברו יידיש. והיא, כשבאה לבקר, ישבה ודיברה איתם.

ולמה האמא לא מוכנה להעיד? הקשה עוד אחד, ומה יהיה בחתונה? איך היא תתנהג שם?

אבא שלי שתק קצת וענה, אולי עדיף, בהתחשב במצבה הנפשי הנוכחי, שהיא לא תהיה בחתונה.

 

הרבנים ביקשו מאיתנו לחכות בחוץ, ולבסוף קראו לנו והודיעו, שאני יהודיה כשרה וברה כמו חמסה מוכספת, ובמזל טוב תמורת 145 ש"ח (אחרי הנחה לסטודנטים) הם מוכנים להעניק לנו רשיון נישואין.

---

אז את יום הנישואין החמישי חגגנו בחוסר מעש, אבל היום יצאנו עם אוטו שקיבלנו מפיטר (שיצא ליומיים לעיר אחרת ולא היה צריך אותו) ל"אכול כפי יכולתך" סיני. מחר נוסעים לבקר חבר שגר על החוף עם אשתו התיאלנדית, ברכב של החבר הקולומביאני (ולא, אין לו סמים, כבר שאלתי).

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 19/8/2005 13:09, בקטגוריות זכרונותי
8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי בעבודה ב-7/9/2006 04:43

31,184