פעם (4)

כמובטח, ההכנות לחתונה. נראה כמה כוח יהיה לי לשאר. עבדתי כל היום וכואב לי הצוואר.

קבענו את החתונה לקיץ, יולי-אוגוסט. החודש היה אוקטובר, עשרה חודשים מאז שעברנו לגור ביחד. כשחשבתי על זה (בערך שבועיים אחרי) זה נראה ממש מוקדם, אבל זה הרגיש נכון לגמרי. היינו שייכים, היינו מאוחדים, היינו אחראיים זה לזו כבר ממזמן. זה היה טבעי.

התחלנו עם ההכנות: גיסתי ואני חיפשנו לי סלון כלות ומצאנו אחד במבצע (כן, היינו תפרנים... מה היינו?! עדיין...), הלכנו לאולם שרצינו בשביל לברר מה תהיה עלות הקייטרינג לבדו - חשבנו לחסוך את עלות האולם ולהתחתן בפנימיה, כשכל הילדים בחופש (בקיץ) על המדשאות. משהו קיבוצניקי שכזה.

ישבנו עם הבעלים. בנאדם צעיר, לא יותר מעשר שנים מעלינו. רגוע, אדיש. סגרנו על תאריך, אי שם ביום חמישי, במחיר שכבר אז נראה מגוחך. והוא אמר, על עניין המיקום, שלא משלמים לו על אולם אם זה ב"אולם הבית" - האולם ששיך לו. וזה היה האולם שרצינו במקור, אבל לא חשבנו שנוכל להרשות לעצמנו! הוא לא רצה אפילו מקדמה. מרוצים ממזלנו הטוב, לקחנו את המלצת הצלמים שלו  והלכנו לפגוש אותם.

לא היה לנו מושג בכלום. למשל, שחשוב לשים לב לתצלומי הערב, שהרקע לא חשוך והאנשים לא לבנים. למשל, שאנשים שאינם במרכז הפוקוס אינם מרוחים, אלא חדים. אחרי שהצלם ראה איך אנחנו מסתכלים באלבומים בבוּרות, הוא הסביר לנו. נפגשנו עם צלמים אחרים, ולא היה מה להשוות. סגרנו איתם.

דיג'יי - חבר שלנו התנדב.

רב - כאן יש נקודה להתעכב. זוכרים כמה סבלנית הייתי לדתיות של גבי? אחרי שהוא חזר בשאלה שלמה, התעקשתי להשאיר את הכלים בבית כשרים, כדי שבני המשפחה שלו יוכלו להתארח אצלנו. התארחנו אצלם בימי שבת, והסתרנו מהסבא והסבתא את היעדר דתיותו.

למשפחה של גבי יש חבר רב, צעיר וחביב, שהסכים לערוך את הטקס. ואז הלכנו לדבר עם הרבנות.

טייק 1

כשמונה חודשים לפני התאריך הגענו לרבנות, מודעים לבעיה אפשרית קלה - אני לא נולדתי בארץ, אלא בברית המועצות דאז - מה שבעיני כל פקיד רבנות הופך אותי מייד לחשודה בהתחזות. אבל, היה לי העתק של תעודת הגירושין של מולידיי, חתומה בידי הרבנות הראשית לישראל בירושלים מציון תצא תורה. לתומי חשבתי שדיי בזה.

הצגנו לפקיד את כל מטלטלינו, הכחשנו שאנחנו גרים יחד (גבי נתן את הכתובת של הוריו), והמתנו.

אמר הפקיד - באתם מוקדם הרבה יותר מדי. שובו חודשיים לפני הנישואין.

טייק 2

אכן, כשלושה חודשים לפני, באנו שוב. פקיד אחר. יש לך הוכחה, שאל הפקיד, שאת יהודיה?

סאאאמק. היה לי אף, חברות וחברים, ברברה סטרייסנד. העליה שבאנו בה (בלי להעליב, סשה) היתה עליה של שנות השמונים. ההורים שלי היו סירובניקים שלוש שנים. מה זה סירובניקים? מי שהעז לבקש מברה"מ דאז לצאת את גבולות מסך הברזל, בעצם הכריז על בגידה וזכויותיו הופקעו. פיטרו אותם מהעבודה, צמצמו את תלושי המזון, היו מגיעים כל יומיים ולקחים אותם למעצר. מי ישמור על התינוקת? אלוהים ישמור (ובמקרה שלי בהחלט היה עדיף ככה). שלוש שנים. היו יכולים להתחרט, להגיד "סתאאם, סתאם בצחוק. תביאו חזרה ת'אזרחות הסובייטית". אבל לא, הם התעקשו לעלות, ועוד לישראל. לא לאמריקה. למה? זו לא העליה של שנות התשעים, שמי שרצה בא. היה צריך להלחם על זה, לרצות את זה באמת. מי היה רוצה את זה אם לא יהודי שסובל מאנטישמיות גם ככה?

תעודת לידה יש לך? שאל הפקיד. לא, אין לי. חיפשנו לפני כמה שנים, לא אמרתי לו, חיפשנו כי פתאום יולדתי התבלבלה בתאריך הלידה. אני זכרתי 19/07/77, והיא פתאום נתקעה על 17/07/77. חיפשנו את התעודה כדי לסגור את הויכוח ולא מצאנו. ובימים ההם, לפני החתונה, היה לי ברור שהיא לא תתאמץ למצוא. 

מאין לי לדעת?

יולדתי.

לא דיברנו כבר חצי שנה. היא טרקה את הטלפון, אני חיכיתי להתנצלות, או לפחות להזדמנות להודיע שסוג כזה של יחס לא מקובל עלי. לשווא. יולדתי, כנראה, הרגישה הקלה עצומה להיפטר מהקשר המזיק עם שכמותי. לא שמעתי ממנה מילה. אחרי כל פיגוע בעיר מגוריה התקשרתי לאבא שלי לשאול אם היא בסדר. היא מעולם לא התקשרה אליו, וגם בעיר שלי היו לא מעט פיגועים.

התחילה להסתמן שאלה, מה לעשות איתה בחתונה. החדשים בבלוג ירימו גבה וגידו "מה זאת אומרת, איך אמא לא תהיה בחתונה של הבת שלה?!" אבל אלו מכם שקצת מכירים את הנפשות הפועלות בוודאי מבינים את ההתלבטות.

התייעצתי עם גבי (כבר ציינתי שיש לו הבנה מרשימה בטבע האדם?)

גבי אמר: "אפשר שהיא תהיה ואפשר גם שלא, אבל אני חושב, שאם היא תהיה, זה יהיה מאד לא מתאים שאחרי תקופה כזו ארוכה של נתק, המפגש הראשון שלכן יהיה בחתונה."

הייתי אסירת תודה על הפתח לאפשרות שהיא לא תהיה. עד אז לא העזתי לחשוב על זה.

אני לא הסכמתי למפגש נייטרלי איתה. לא רציתי לדבר איתה בלי הנחיה, אני מכירה אותה. אי אפשר יהיה להגיע איתה לשום תובנה, היא לא תיתן לי לסיים אפילו משפט יחיד. על דרישות מצדי, לכבוד מינימלי, אין מה לדבר.

למען האמת פחדתי. פחדתי שהיא תכה אותי. לא כל כך מהמכה עצמה, ולא מהמסר המקופל בתוכה, כי כבר השלמתי איתו, לפחות חלקית, עד אז - עם השנאה שלה, עם הדחיה שלה ממני, עם זה שהיא לעולם לא תאהב אותי, ולא חשוב מה אני אגיד, או אעשה, או אלבש, או אחשוב. לא פחדתי מזה יותר, כבר היו לי כמה אוהבים אחרים, וגבי בראשם. פחדתי להיות שוב בעמדה הזו, של ילדה קטנה וחסרת אונים. פחדתי גם להחזיר. התעקשתי על פגישה בנוכחות "מתווך" - פסיכולוג משפחתי או אחר.

גבי נסע לבית שלה, לדבר איתה על זה. הוא שוחח איתה בסבלנות אינסופית, כשהוא משתמש בכל הנסיון שהעניקה לו העבודה הכוללת טיפול בילדים משוגעים.

בתחילת השיחה, היא הודתה שהיא לא מכירה אותי. היא בעצם דיי פתחה בזה. אותי זה הרשים, וגם נתן לי פתח לתקווה. זו היתה הכרה רחוקה מאד ממה שהיא מסוגלת לו בדרך כלל. זה נכון, שהיא לא מכירה אותי. היא היתה כל כך עסוקה בלשנות אותי ובלהעיר לי על כמה אני לא בסדר, שמעולם לא טרחה לראות מי אני בעצם. וזה לא שאני כזה בנאדם מופנם ובלתי משתף.

אחר כך היא טענה שאני שונאת אותה לחינם, פשוט כי ככה נולדתי וזאת אני, בדיוק כמו אמא שלה. אדם קשה ורע. וחוץ מזה, היא חזרה למנטרה הקבועה שלה, לעולם לא יהיה לנו קשר קרוב, ככה זה, זה הגורל, היא כבר התייעצה עם אסטרולוגיות ומגבות עתידות (לא, לא שגיאת כתיב) ואין מה לעשות. אנחנו לא מתאימות.

גבי דיי כופף לה את היד. הוא אמר שזה משונה, שהיא תופסת אותי כ"אמא" שלה, בעוד שהיא האמא בעצמה. ועוד הוא אמר, שזה משונה, שאמא לא רוצה להכיר את הבת שלה. הוא העלה את העניין של מפגש בנוכחות מתווך, והיא התנגדה בהתחלה בטענה של מה שאני אעשה זה אכפיש אותה באוזני אדם שלישי ואאשים אותה באמהות גרועה (גנב? כובע?). והיא מעולם לא היתה אמא גרועה, היא טענה, היא תמיד דאגה שיהיה לי הכל. מעולם לא היה חסר לי כלום. אם כבר, היא היתה רכה איתי מדי וחבל שהיא לא היתה קשוחה יותר.

בסוף, איכשהו, גבי הצליח לשכנע אותה למפגש משותף עם מתווך. גבי נסע חזרה הביתה עם הבשורה, שיהיה מפגש לפני החתונה ואולי נצליח לנרמל כאן איזה קשר.

אני הייתי סקפטית.

למחרת, סקפטיותי הוכיחה את עצמה - היא התקשרה ודיברה עם גבי. אמרה לו שהיא חשבה על זה, שמפגש כזה לא מתאים לה, שאין טעם, ממילא לפי הגורל שלה ושל המשפחה והמורשת והכוכבים והמגבות לא נהיה בקשר אף פעם וככה זה.

ולסיכום, היא הוסיפה גם בונוס לחתנה העתידי, שיזהר לו ממני. "פארה לא רעה", היא אמרה, "פשוט ככה המורשת המשפחתית. תזהר ממנה. יום אחד היא תזרוק אותך, אחרי שהיא תגמור לנצל אותך, ותעבור הלאה. כמו שהיא עשתה לי. היא לא רעה, אבל ככה זה."

מה אמר גבי, שואלים אתם?

"בתחילת השיחה אמרת לי שאת לא מכירה את פארה. ואני מאמין לך, אני חושב שאת באמת לא מכירה אותה. אני מכיר את פארה, ואני לא מודאג."

אלוהים, אם יש, כנראה דחס לי את כל הנאחס לעשרים השנה הראשונות, ובשאר הוא שלח לי פיצוי.

בשעתו הגבתי בפחות סטואיות לשמע תוכן השיחה. התקשרתי אליה ונבחתי עליה. הזהרתי אותה לא להתקשר לכאן יותר ולא לדבר עם בעלי יותר לעולם. הוספתי משהו חביב על היעדר אנשים שהיו מוכנים לסבול אותה, ושככל הנראה גורלי שלי שונה. איך היא הגיבה?

היא צחקה.

אני מכירה את הצחוק שלה, מזוייף כולו. אני מסוגלת לדמיין לי אותו גם עכשיו, אחרי שנים שלא שמעתי אותו. הצחוק של המכשפה מארץ עוץ.

וגם הפעם היא טרקה את הטלפון, לא לשמוע את הכעס שלי. אחר כך התקשרתי והשארתי לה הודעה, עם תוכן אותם דברים. לא ידעתי אם היא תשמע, היה לי ברור שאני רוצה להשמיע.

רוב האנשים שומעים על השיחה הזאת ורק אז משתכנעים בצדקת ההחלטה שלי לנתק איתה קשר. כאילו כל שאר הדברים שהיא עשתה, שהיו מזיקים פי אלף, לא גרועים מספיק. במובן מסויים היא עשתה לי טובה, היא הוציאה את המרצע מהשק והציגה אותו לראווה בחוצות העיר.

ככה שלסמוך עליה שמרצונה תירתם לעזור לנישואינו לצאת לפועל, לא היה מעשי.

כלו כוחותי. אני אמשיך מאוחר יותר.

פעם (3.5)

התחלתי לכתוב את הפוסט, פתאום קרס המחשב וזהו סוף הפוסט. אולי עדיף ככה, התחלתי לתאר את התפתחות אהבתי לגבי מתוך כוונה לתקן את הרושם הקר שנוצר בפוסטים הקודמים, אבל אולי זה לא כל כך מעניין. בקצרה אני אגיד, שהוא נהיה יקר לי יותר ויותר עם הזמן, שנהיה לי קשה להיות בלעדיו ואחרי יום עבודה, כשהלכתי לשיעורים רציתי שיגמרו כבר לא רק מתוך עייפות, כי בסה"כ אני חיה אקדמית די בריאה, אלא פשוט כי העדפתי להיות איתו.

היה גם דבר אחד שאני זוכרת באופן ברור, שהבהיר לי את היתרון שבלחיות עם גבי. מריבה אחת.

גבי וורקוהולי. הוא טיפוס כזה שמשקיע מאה אחוז מעצמו בעבודה. חשוב לו להיות הכי טוב שאפשר, וזה לא מיוהרה אלא מפחד שאם לא, יעיפו אותו. הוא עבד אז בפנימיה של ילדים מופרעים, והיתה לנו בה גם דירונת. והוא עבד המון שעות. רוב היום, עד תשע בערב, וכל סופשבע שני. היה לי קשה לסבול את השעות בלעדיו, וזה כבר לא היה משהו בריא, זו כבר היתה תלות שתלטנית משהו.

רבנו על זה המון פעמים. ערבים שקבענו לעשות דברים ביחד וברגע האחרון "משהו" היה "צץ" והוא היה נתקע שם עד השעות הקטנות של הלילה, חגים, שבמקום לבקש שמישהו יחליף אותו הוא היה מבלה בפנימיה, והכי שנאתי את הקטע הזה בחופשות, שהוא היה נוסע עם הצוות לבקר את הילדים בבתים. על חשבון הזמן שלו והדלק שלו. בכל קצווי הארץ. עד שסוף סוף יש חופש!

כל מריבה שהיתה לנו, ולא רק בנושא הזה, היתה במתכונת המריבות שירשתי מיולדתי: מישהו כועס (נחשו מי), מישהו מעניש (עוד ניחוש), מישהו נאלץ להכיר בטעותו ורוע דרכיו (מנחשים?) ולהתנצל. מה להתנצל, להתחנן לסליחה ומחילה שלמה. ואז מישהו היה מתרצה ומואיל בטובו להעמיד פני חזרה לנורמה.

זה עבד כמה פעמים, כי אני נלחמתי ממש עד זוב דם. בתפיסה שלי אסור היה לי בשום אופן להפסיד. בכל הפעמים שהפסדתי עם יולדתי (כמעט תמיד. היתה פעם אחת ויחידה שהצלחתי לעצור את המריבה. הנס לא חזר על עצמו) הפסדתי את חיי. אני לא אכתוב כאן על כל נסיונות ההתאבדות העלובים שהיו, ממש לפי הספר, זעקה לעזרה. גם על המכות אני מרגישה שכתבתי מספיק. אבל ברור איך כל החוויות האלה טבעו אצלי את ההרגשה שבמריבות יש מנצחים ויש מפסידים, ובשום אופן אסור להפסיד.

פעם אחת זה לא עבד. אני התרגזתי, כרגיל על כל עניין ההיעדרות שלו, והוא, שלא כרגיל, עמד על שלו וסירב להיבהל מעוצמות הכעס שלי. התווכחנו כמה דקות, ואז הוא אמר:

"תראי, אם זה כל כך מפריע לך, העבודה הזאת, אז אני אעזוב את העבודה. את חושבת שאכפת לי מהעבודה? מה זה העבודה? כלום! אם זה או את או העבודה, בלי לחשוב בכלל אני בוחר אותך. אבל אני חושב", הוא אמר לי, מנצל את ההלם שנקלעתי אליו, "שאת מרגישה לבד, בלי שום קשר אלי. וזה שאני בעבודה או לא בעבודה זה רק קצה הקרחון. גם אם אני עזוב ואהיה איתך כל דקה מהיום, את תרגישי את הלבד הזה, ואני לא אוכל לשנות את זה".

זה היה חדש.

אני ישבתי בשקט גמור וחשבתי מה לעשות עם זה. הקטע של מי ינצח ומי יתנצל כבר לא היה כזה רלוונטי, התובנה היתה חדשה לי ולא לגמרי זרה, שלא לדבר על זה שהוא דיי סתם לי את הפה עם ההכרזה שאני יותר חשובה מכל דבר. זה היה שונה.

זה נשמע פשוט, אבל לא נתקלתי באף אחד כזה קודם.

זו לא היתה המריבה ה"שלילית" האחרונה שלנו, אבל הדרך הזו לפתור סכסוכים מצאה חן בעיני. אימצתי אותה. וזה היה האירוע שבעקבותיו החלטתי, שגבי הוא האיש שאיתו אני רוצה ויכולה להקים משפחה כלבבי.

זאת היתה ההחלטה הכי נבונה שהחלטתי בחיים.

אוקיי, חוץ מלהגר לאוסטרליה. והאמת, בלי גבי לא הייתי עושה את זה.

בפוסט הבא, מבטיחה, ההכנות לחתונה, הרבנות, והורתי.

פעם (3)

שיקום

כמה חודשים אחרי שעברנו לגור ביחד, ואחרי שעברתי את המפנה, והפסקתי להיות גועלית, הרגשתי ממש חרא.

היתה לי עבודה שעניינה אותי, למדתי תחום שעניין אותי, היה לי את גבי שאהב אותי מעבר לכל מידה הגיונית, היה לי קצת כסף, היו לנו שני כלבים, לא היתה לי אמא מנוולת על הראש, ואני הרגשתי חרא.

וכל הדברים שפירטתי רק גרמו לי הרגיש עוד יותר חרא, כי לכאורה לא היה אמור להיות לי חרא.

העניין הוא, שאי אפשר לצאת מגיהנום בלי צלקות. אז גם אם אתה כבר בחוץ, יש עליך את כל הסימנים והזכרונות של הפנים.

התחלתי טיפול.

זו לא היתה הפעם הראשונה, בצבא הייתי אצל קב"נית אחת, היה זוועה. בלי להעליב אף אחד, היא היתה עובדת סוציאלית שעשתה הסבה. יש כאלה, שהן כאלו מוכשרות, שהסבה היא סתם נייר שמרשה להן לעשות את מה שהן טובות בו. ויש כאלה שלא. אני נפלתי על הסוג השני.הטיפול היה אינטלקטואלי ברובו, לא היה בו כמעט רגש, לא היה בו שום חום. מכל פגישה יצאתי בהרגשה שאני קטנונית, טיפשה, אינפנטילית, יומרנית ומגעילה. והיה לי הרושם שהקב"נית נהנית מכל רגע, מהמחשבה שהיא הרבה יותר טובה ממני ומסתכלת עלי בהתנשאות.

לא יודעת איך מודדים איכות של טיפול או יכולת של מטפל, אבל דבר אחד אני יודעת בודאות - זה לא היה טיפול טוב.

בפעם השניה הלכתי למישהי פרטית, מישהי שבעלה עבד עם גבי. גבי העריץ את בעלה, והוא העריץ את אשתו והמליץ עליה בחום. אני יכולה בפירוש להגיד שהוא לא היה משוחד.

זו היתה האישה הכי מדהימה שפגשתי, היא עזרה לי לרפא את כל הצלקות שדיממו וגם לטפל בכמה שסתם פגעו באיכות החיים שלי. דיברנו על המכות, על הפחד שלי להיות כמוה, אמא מכה, או אלימה, או תוקפנית. דיברנו על זוגיות, ועל אהבה, ואיך מקימים את האחד ומזהים את השני. דיברנו על ילדוּת, ומה עושים בלעדיה: אני לא זוכרת מתי בדיוק, אבל כמה חודשים אחרי שהטיפול התחיל, כאילו התחילה "אני" חדשה. איזו פארה אחרת, עם איזו קלות כזו בפנים, משהו משוחרר יותר, בריא יותר, מאושר יותר.

שמעתי הרבה אנשים מדברים על כמה טיפול פסיכולוגי מיותר. "לדבר על הצרות שלי אני יכול גם עם חברים" או "שיחה אינטלקטואלית עם אדם משכיל אפשר לנהל גם בלי לשלם 200 שקל", או "טיפול זה מותרות".

אלו משפטים שלא מבינים את מהות הטיפול, וקשה לי עצמי להסביר במילים. העבודה היא לא באינטלקט, היא לא בראש. היא "בלב". השינוי הוא מהיחסים, הוא מהרגש, לא מההבנה. ובקשר למותרות - אני לא יודעת בשביל מה אתם חיים, אני רוצה להיות מאושרת. הייתי רוצה גם בטחון כלכלי וגם משפחה קרובה, אבל כל אלו הם אבנים בדרך אל האושר. ואם אפשר לקנות את האושר הזה בתשלומים של מאתיים שקל לפגישה, אז למה לא.

יש אנשים שמתביישים בצורך בטיפול, כאילו זו הודאה בכשלון, שלא יכולת "להסתדר לבד". והרי אם צריכים עזרה במשהו חוקי, מתייעצים עם עורך דין. אם חולים פנוים לרופא. למה לא התייעץ עם אדם שאת השכלתו האקדמאית הוא הקדיש לתחום נפש האדם?

תוך כדי הטיפול (אולי עוד לפניו? הכל מתבלבל לי), אחרי עשרה חודשים שגרנו יחד, ישבתי וחשבתי:

מה הדבר שאני הכי רוצה בעולם?

אני רוצה משפחה, שיהיה כיף לחיות בה.

האם זה דבר שאני אוכל להשיג עם גבי?

ככל הנראה, כן.

גבי, כך ידעתי, מצידו, מוכן להתחתן איתי (תהרגו אותי למה. עוד היתה לי דרך מאד ארוכה לעבור עד שאני אהיה ראוייה למאכל אדם).

אז החלטתי, ממש ככה, בשיקול קר, להתחתן איתו.

הוא לא הציע לי נישואין, ולא החלטנו, אני פשוט אמרתי משהו על זה שכדאי שנעשה את זה מתישהו, וגבי התרגש נורא, ואפילו לא ממש הודענו למשפחות, זה חלחל שכזה למשפחה שלו, ולי לא היתה בכלל משפחה.

לא רומנטי בכלל.

הדבר הכי חכם שעשיתי בחיים. ומאז אנחנו מנסים לפצות על הרומנטיקה האבודה.

קבענו את התאריך לעשרה חודשים קדימה, לתקופת הקיץ. שפע של זמן להכנות. התקשרתי ליולדתי ולא היתה תשובה. השארתי לה הודעה תרבותית, שיש לי חדשות טובות, שאנחנו מתחתנים.

היא לא התקשרה חזרה. לא הצטערתי, לא באמת רציתי לדבר איתה. חלק ממני שמח מאד על הניתוק, על ההחלמה שהתאפשרה בזכותו.

עשינו מפגש משפחות. המשפחה העניפה של גבי, ואבא שלי. אבא שלי וצבי הפכו מייד לחברי נפש - אבא שלי קשקש לו בשכל על רוסיה הקומוניסטית ותיאוריות מתמטיות, וצבי הקשיב בסבלנות (כי צבי סבלן) אבל גם בהנאה (כי צבי סקרן).

התחילו ההכנות לחתונה - האולם שרצינו במחיר מגוחך, הרבה פחות ממה שחשבנו, הצלמים, סלון כלות, ההזמנות - היה ים זמן.

בפוסט הבא: מכשולים שלפני החתונה - הרבנות, המקווה, ואיך לא, הורתי.