קשה לי לדמיין מה עובר על ההורים של החייל החטוף. כלומר, גם אצלי זה לגמרי עבד בצורה כזאת, שברגע שהפכתי להורה התחלתי להזדהות מיד עם כל התחושות הנלוות לסטטוס ולז'אנר. הז'אנר שמאפיינים אותו דאגנות יתר והיסטריה בינונית עד גבה גלית בכל פעם שהזאטוט נעלם מטווח העין (קרה פעם אחת, הטראומה עוד חיה), ובעיקר חוסר יכולת מוחלט לראות סרטי אימה שהסצינה הכי מפחידה שם היא, ובכן, ילד בוכה. למרות האמור לעיל, אני מניח שאין לי את היכולת להבין מה זה למות מדאגה לגורל הבן שלך ששבוי אצל האויב מכיוון שסרט האימה הבאמת מפחיד הזה גדול עלי בכמה וכמה מספרים.
אולי זה בגלל שאני עדיין רואה את הבן שלי כילד קטן. כלומר, אם לא מאמינים לכל מי שאומר לך 'וואו, יש לך כבר ילד גדול', הרי שהבה נודה ששמונה וחצי זה באמת גיל פעוט - וקשה לי לדמיין איך אתייחס אליו כשהוא יהיה בן 18 וילך לצבא (אם נתעלם מהפרט השולי שכמובן שבעוד 10 שנים כבר לא יהיה צבא). מצד שני, אם להסתמך על מה שאמא שלי אמרה לי פעם - אתה תמיד תראה בילדים שלך את אותם ילדים קטנים וחסרי ישע שהם היו פעם, ולא משנה שהם היום כבר בני 38. מחשבה מצמררת לחלוטין, אין ספק, כזאת שגורמת לך לחשוב על זה שתמיד, אבל תמיד, הדאגה שלך לשלום הילד שלך תלווה אותך צמוד מעבר למקום ולזמן, ועד כמה הרבה אנשים שרוצים ושמביאים ילד ראשון לעולם לא מודעים אליה.
ולהבדיל אלף אלפי הבדלות, חשבתי על החייל החטוף אתמול כשהבן שלי חזר מחוג הכדורסל שלו כולו דומע, וסיפר לי שכמה ילדים קצת יותר גדולים ממנו לקחו לו את בקבוק המים ואת הכדור וכנראה גם נתנו לו איזו מכה קלה בבטן. בדמעות קורעות הוא התנצל שלא יכל להחזיר להם כמו שפעם הסברתי לו, "כי הם היו יותר חזקים ממני". המחשבה הראשונה היתה ללכת לשם ולשבור למי שעשה לו את זה העצמות. אח"כ בא סוג של כאב לב מפלח, כשאתה חושב על זה שלא היית שם לידו כשזה קרה כדי לעזור לו, ובטח אם לא היית ממהר לעיסוקים שלך ומוריד אותו ליד אולם הספורט במקום לחכות איתו עד שהאימון יתחיל - זה לא היה קורה. גם אם אני אבדיל אלף אלפי הבדלות נוספות בין שני המקרים, תחושות האחריות והאשמה שמלוות כל הורות במקרים שחלילה קורה משהו רע לילד שלך - הן זהות. שיט, כנראה שאמא שלי שוב צודקת.
הרבה תגובות כועסות רצות בבלוגים ובטוקבקים אחרי מקרה כמו שקרה אתמול, כשרובן מגיעות די מהר ל'מדינה אוכלת יושביה' וכדומה. אני זוכר שכמה פעמים, בקטעים הקשים בצבא, כעסתי על ההורים שלי שגזרו עלי גורל של לחיות כאן, כשאנשים בני 18 ברוב המקומות בעולם רק מתחילים להתפתח עצמאית ולבסס את עצמם כלכלית, רוחנית ומקצועית, במקום לתרום 3 שנים קריטיות בהתפתחות הזאת לצבא. מצד שני, העולם כולו כבר הפך למקום כל כך מטורף, שאי אפשר לדעת איפה כדאי לגדל בו ילדים (אוקי, שוויץ נשמעת כמו מקום טוב). והבוקר מצאתי וידאו ביתי ופשוט שבו ביצוע אקוסטי יפהפה של זמר אלמוני בשם גארי ג'ולס לשיר mad world של tears for fears, וחשבתי שלמרות הטקסט הלא קל הוא יכול לשמש גם כמנגינת רקע לימים האלה בהם ילד של אבא אחר נמצא עכשיו בשבי, והאבא הזה נטרף עכשיו מדאגה לשלומו. מנגינת רקע שתגווע, בתקווה, כשהילד הזה יחזור הביתה. בטח קצת בוכה ומעט שרוט, אבל בריא ושלם.
בכל מקום מסביבי מוכרות לי הפנים
מקומות שחוקים
פרצופים תשושים
מאירים ומשכימים למירוציהם היומיים
הולכים לשומקום
הולכים לשומקום
דמעותיהם ממלאות להם את הכוסות
שום הבעה
שום הבעה
מרכין את ראשי, אני רוצה להטביע את הצער
אין מחר
אין מחר
ואני מוצא שזה מצחיק קצת, מגלה שזה מעט עצוב
החלום בו אני גוסס הוא זה שעלי הכי אהוב
אני מוצא שקשה לי לומר לך כי קשה לי בזה לעמוד
כשאנשים רצים במעגלים זהו עולם מטורף מאוד
ילדים מחכים ליום בו ירגישו שיפור
יומולדת שמח
יומולדת שמח
מתוכננים להרגיש כמו שכל ילד אמור
שב והקשב
שב והקשב
הלכתי לבית הספר והייתי מאוד עצבני
אף אחד לא הכיר אותי
אף אחד לא הכיר אותי
הלו מורה, אמור לי מה הלקח שלי
הבט ישר דרכי
הבט ישר דרכי
ואני מוצא שזה מצחיק קצת, מגלה שזה מעט עצוב
החלום בו אני גוסס הוא זה שעלי הכי אהוב
אני מוצא שקשה לי לומר לך כי קשה לי בזה לעמוד
כשאנשים רצים במעגלים זהו עולם מטורף מאוד.
fe.fe
בובה ממוכנת (הראשונה)
DreamTripLife
