דרייבים

 

עולה על ההליכון, מסדר תוך כדי את האזניות של האמפי, הסתבכו משהו בתוך התיק. שם אותו בנרתיק שלו, סוגר אותו שם ומשחיל אותו על רצועת הזרוע. מהדק את הסקוץ' שלה קצת מתחת למרפק יד ימין ומושך את כל העסק קצת מעליו ולוחץ על ON. בוחר את תיקיית השירים שארגנתי מראש ושמכניסים לי אדרנלין, מוטיבציה ודרייב מטורף להמשיך ולרוץ, תרתי משמע. תוקע את האזניות במקום שלהן ולוחץ על סטארט.

 

תתחיל מאפס, אמר לי מדריך הכושר. לוחץ על סטארט גם במכשיר, קצב התחלתי 1.0 קמ"ש. מעלה בזיפזופים מהירים, 1.5, 2.0, 2.5, 3.0, 3.5, 4.0, 4.5, 5.0 קמ"ש. עוצר ב-5.5 ומתחיל ללכת. נזכר איך בחודשיים האחרונים התאהבתי בפעילות המטמטמת הזאת, סוג של רומנטיקה עתידנית לגבי מישהו שבהתחלה היה בטוח שלא ישרוד את חודש הניסיון בחדר כושר שאחריו אפשר עדיין להתחרט ולקבל את הכסף. אבל עכשיו אני אוהב את זה כל כך. כל כך, עד שהארכתי את המנוי בוקר שלי שבמקור איפשר לי להתאמן רק עד 16:00 – למנוי שבו אני יכול להגיע במשך כל היום. אז אחרי שפתאום נהיה קיץ, עכשיו בחוץ יורד גשם חזק וזאת כבר שעה של בין ערביים. אבל אני נזכר בבוקר של כיף שהיה לי, שצובע בצבעים אחרים לגמרי את הסדר יום שלך, בו נתת לי את הפידבק הממש מחמם הראשון מאז התחלתי את כל הכושר-מדנס הזה: אמרת לי שעוד קצת יהיו לי שרירים כמו ליאיר לפיד, וכמובן שטיפה נסחפת אבל שמחתי לשמוע שלא רק אני רואה את השרירים האלה על הידיים במראה האהובה על במלתחות, אחרי שעה של אימון משקולות. וההרגשה טובה ויש סיפוק ענק, גם כי אחרי כל הסימני סערה האחרונים שנתנו לי להרגיש בסוג של אין מוצא, כאילו אתה עומד על צוק. עכשיו הרע הולך מכאן ויש הרגשה שמשהו טוב עומד לקרות. מגביר את הקצב ל-5.8 והצלילים שמעלים את הדרייב לרמות חדשות ממשיכים להתנפץ לתוך האזניים. למרות שהלכתי לישון אתמול בשלוש בלילה, אני מרגיש עירני לגמרי. עוד כמה דקות עוברות ואני מעלה ל-6.0, זה מתחיל להיות קצב אחר לגמרי. הרגליים שלפני חודשיים הרגישו כמו של סוס עץ כבר הופכות להיות קלות יותר. גם זה זמן טוב לאמן גם את המוח בסוגים שונים של מחשבות, מחפש תשובה לכל מיני שאלות, מנסה לחשוב מאיפה מגיעים כל מיני הבזקים מטרידים. הקצב עולה ל-6.3, מסתכל איך צג הקלוריות נוזל קדימה, איך איתו נעלמו שלושה קילו בלי בעיות וכמה אני בדרך להוריד חמישה נוספים למרות שאני יודע שהם יהיו קצת יותר קשים. ואני חושב גם מאיפה הדפוק הזה, שביזבז לילה ויום בניסון להבין מאיפה הגיעו כל החזירים שרוצים להרוס לו את העסקים, גייס כוחות. אולי ככה זה כשככה נראה פרצופה של המדינה שלך, ואולי בכלל לעוף מפה לקפריסין, אוסטרליה או לצ'יינה. הקצב כבר נוגע ב-6.5 קמ"ש, חצי הליכה חצי ריצה. עוד כמה דקות עוברות ככה, ואני כבר חם. עולה ל-6.7, 6.8, מספרים שלפני חודש לא חלמתי להגיע אליהם בלי לשרבב את הלשון החוצה או לקרוס. ועכשיו, ממש כמעט בלי קושי, אני רץ. ורץ, ורץ, ורץ.

שמור   בטל

Emale
23/1/2006 00:07, בקטגוריות מוסיקה לאזניי
19 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: E ב-24/1/2006 21:55

מה שלא יהיה זה אני (2005)

 

בהמשך לסדרת פוסטי ה"מישהו כנראה כותב פסקול לתקופה הזאת בחיים שלך" (אל תרוצו לחפש בארכיון כאן, היה רק אחד), נפלתי על הביצוע המחודש של אסף אמדורסקי ל"אל תעזבי את תל אביב" של טנגו (דוגמית) מ-84', בדיוק בתקופה שזה השיר שנטחן הכי הרבה אצלי באוטו (אני יודע שזה פאתטי לשמוע רק שיר אחד בלופ, כולל לדאוג באדיקות להחזיר אותו בכל פעם להתחלה כשהוא נגמר, אבל מי שיש לו בעיה עם זה יכול ללכת לקנות מצידי את אלבום הקאברים, סליחה, אלבום הרציחות המוסיקליות החדש של אמדורסקי).

 

הדבר הטוב היחידי שאפשר להגיד על הקאבר שאמדורסקי עושה לקלאסיקה הזאת ולאחד השירים הכי טובים שנכתבו במדינה הזאת אי פעם, הוא שהוא מצליח להעביר במשהו את האווירה העצובה סלאש סופנית שיש גם במקור, למרות שהוא לא מתקרב לתחושה שמצליח להעביר מיקי שביב בקולו הלא מוסיקלי בעליל. אין מצב בעולם שאמדורסקי, שעם כל הקטילה כאן הוא עדיין יוצר חשוב ומדהים לדעתי (ואני בטוח שעוד 21 שנה איזה בלוגר יכתוב פוסט דומה על, למשל, "15 דקות". כלומר, אחרי שגם השיר הזה יצבור אצל אנשים מסויימים את המטענים הנכונים של הנוסטלגיה) - אין מצב שהוא יוכל להגיע לריגוש שקולו המרוסק של שביב מגיע אליו כשהוא זועק בקטע האחרון בשיר "ואת, את שהיית שלי" או "ואת, אל תעזבי אותי".

 

לזכותו של אמדורסקי גם ייאמר שהוא שומר על, נקרא לזה, "קטעי הומאז'" לגרסה המקורית, בעיקר בקולות הרקע המתכתיים והרובוטים, שהיו מן הסתם הצעקה האחרונה כששביב השתמש בהם. אצל אמדורסקי, שאוהב להכניס אותם להרבה מהשירים שלו וברור שהוא גדל על אותו עידן של גל חדש בתחילת האייטיז, הם נשמעים בעיקר כמו רטרו חביב וחזרה למקורות. למרות הכל, אווירת הצ'יל אאוט ששורה על כל השיר ושכל לאונג' בר בת"א ישמח לנגן אותו ברקע בזכותה - חוטאת לדעתי מאוד לרוח השיר כמו ששביב התכוון אליה. אחרי כל זה, עצוב לגלות שיש אתרים מטומטמים שנותנים את כל הקרדיט על השיר לאמדורסקי, כאילו הוא כתב את הלחן והמילים ולא מיקי שביב.

 

הבדל נוסף הוא שהשיר המקורי נמתח לאורך 6 דקות ו-33 שניות מענגות, כולל סולו גיטרה עצוב של נאור דיין, שמתחבר לעוד איזה 2 דקות שבהן מפנק אותנו שביב במילמולים ספונטנים או לא ושברי מילים, בעוד השיר נמשך ונמשך וממאן להסתיים - מה שאמדורסקי קוטע באכזריות בביצוע שלו כבר באיבו. כלומר, אם כבר התחלת למלמל את הטקסטים האחרונים והסמי-מקריים האלה בשיר, שממש במקרה הם אולי הדובדבן שבקצפת ביצירה הזאת - אז תסיים אותם, רבאק. כי מי שמכיר את השיר המקורי בגרסה המלאה שלו רק מחכה לקטע האחרון, הרי אף אחד לא היה חושב לחתוך את הסימפוניה השביעית של בטהובן לפני הסוף שלה, לא ככה?

 

ולפני כמה ימים נפלתי באיזה 3 בבוקר ב"טיסת לילה" בערוץ 24 על עורך מוסיקלי משובח כנראה, ששלף מנבכי האמא של הארכיון את הקליפ המקורי מלפני 21 שנה של "אל תעזבי" שבכלל לא ידעתי שקיים, והעלה אותו לאוויר. מה לומר, מדובר בחמש דקות של עונג, למרות שבקליפ החליטו לוותר על הסולו גיטרה של דיין וחתכו אותו באכזריות מבלי אפילו לדאוג שהמעבר יהיה חלק. הקליפ עצמו רחוק מלהיות טוב במונחים של היום כמובן, אבל דווקא זה מה שהופך אותו לעוד יותר קלאסי ונוסטלגי ברמות מטורפות: איכות לא משהו, צהבהבות טבעית, פיצוצים ואפקטים מבית מדרשם של צ'יקו ודיקו, הרבה עשן, מעילי עור, שביב בתספורת אוחנה מדליקה, אופנועים שנלקחו כנראה מהסט של "מכת שמש" עם יובל בנאי דקה לפני משינה, בחורה שכנראה הגיעה לסט של הקליפ ישר מהפינגווין ועוד. במילים אחרות: 5 דקות של נוסטלגיה מזוקקת, שרק התעצמו כשהעורך המוכשר שיבץ מיד אחריהן קליפ של שביב, "לא מבין מילה" (דוגמית) מאלבום שלו מ-99'. הזדקן קצת, מיכאל.

 

אולי אני אחד מלא רבים שאוחז בידו את "סידור קבוע" בגרסת ה-CD שלו, כי לפני איזה 10 שנים או משהו כזה רכשתי אותו כשהוא יצא בסדרת ה"דובדבן" או איך שלא קראו לה, ולדעתי זה היה במהדורה די מצומצמת. מי שפיספס אותו אז, שינסה להשיג אותו אם הוא רוצה לדעת איך נשמע דיסק שהקדים את זמנו ושעומד במבחן הזמן גם 21 שנה אחר כך, ויעמוד עוד כמה שנים טובות במבחן הזה גם כן.

 

גילוי נאות: לפני כמעט שלוש שנים, במרץ 2003, כתבתי כבר פוסט בדיוק עם אותה כותרת ושהשתמש בשיר הזה, אבל א. הפוסט ההוא נגנז לאחרונה יחד עם עוד כמה. ב. ככה זה עם קלאסיקות, מה לעשות. ג. הפוסט ההוא נפתח ב:"שינויים, אף פעם לא אהבתי אותם, אבל הפעם אלה שינויים משמעותיים יותר. שינויי סטטוס, שינויי מיקום שהגיעו לראשונה אחרי הרבה שנים של קיבעון. העתיד נראה ורדרד, אני אופטימי, וזה בניגוד למוד שבד"כ נוחת עלי בערבים. מוד כזה יותר מהורהר, כבד משהו". ואני חושב שזה די מתאים גם לעכשיו.

 

ואיך בא לי לשמוע את השיר המקורי עכשיו. אבל הדיסק באוטו. וגשם. כמה טוב שאפשר לפחות להוריד במצלמפון החדש את ה-MP3 של אמדורסקי ולשמוע אותו, נכון, בלופ.

 

מאחורי סיגריה ועיתון, לא מבין אבל רואה נכון. מה שלא יהיה זה אני. המזוודה והמונית בחוץ, את בדלת ואני רחוץ. מישהו הולך כאן וזה לא אני. אל תעזבי את תל אביב, אל תעזבי את תל אביב. אל תעזבי. והוא הבטיח לך, אמרת הכל. והוא כזה שהוא הכל יכול. אבל מה איתנו ילדה, למה לא אני? ולמה למה למה, עד בלי די. זה כואב שכבר רואים עלי. אם תלכי ממני, אלך גם אני. אל תעזבי את תל אביב, אל תעזבי את תל אביב. אל תעזבי. העיניים לוחצות חזק, הוא ואת מכסים מרחק. קר בעיר הזאת בלילה ואת לא איתי. מאחורי סיגריה ועיתון, או שזה לא או שזה כן נכון. מה שלא יהיה זה אני. אל תעזבי את תל אביב, אל תעזבי את תל אביב, אל תעזבי. את אמרת ש-מי שנשאר בעיר הזאת. ואיך שזה נראה כן, ככה זה. ואת ראית אותי בלא כל. אני על ברכי ולב ביד. וכמה אפשר לאיש אחד. ואת, ואת הישארי. ואת את שהיית שלי, לא לא. מה רואות עיניים? אין כאן איש מלבדי. ואת, אל תעזבי אותי, לא לא. מי שנשאר זה אני.

 

 

שמור   בטל

Emale
24/12/2005 22:38, בקטגוריות מוסיקה לאזניי
15 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     לינק ישיר לקטע
תגובה אחרונה: grey ב-29/12/2005 15:39