סליחה, אתה נושך בצווארי
(6/11/2007)

לפני שבועיים בערך נתקלתי בבלוג של בחורה אחת שאני מכירה. טוב, מכירה זו מילה גדולה מדי. מדובר במישהי שהחליפה איתי מיילים בנושא טכני, אבל כבר מהתכתובת ההיא יכולתי לדעת שיש בה פוטנציאל למצוא חן בעיני וקצת הצטערתי כשנגמר לנו מה לומר בנושא ההוא. בכלאופן - לפני שבועיים נתקלתי בבלוג שהיא מנהלת בפלטפורמה אחרת שאינה ישרא. שבוע וקצת קראתי בשקט ואחר כך, למרות שהיה לי ברור לגמרי שכל המגיבים האחרים הם חברים שלה בחיים האמיתיים, לא יכולתי להתאפק וכתבתי תגובה. סתמית משהו, אבל עדיין תגובה. מהסוג שהייתי משאירה בכל בלוג בישרא בלי לחשוב פעמיים.  

 

לא נוח לי עם זה. אני לא יודעת בדיוק למה; לכאורה, מרגע שבחרה לפרוס את חייה הפרטיים ברשת ועוד בשמה האמיתי, ניתנה לי הרשות להציץ. והנה, למרות אותה רשות מכללא אני מרגישה כמי שרומסת ברגל גסה את הפרטיות שלה. אולי משום שאני מכירה אותה מלפני כן, אולי משום שהחשיפה אינה הדדית - לא רק שאני לומדת את שגרת היום שלה, את מחשבותיה, התחבטויות הנפש בשעה שהיא לא יודעת עלי כלום, היא אפילו לא יודעת שזו אני, ואולי משום שכאשר אנחנו מפרסמים כאן אנחנו משלים את עצמנו שהקוראים יהיו רק משני סוגים - כאלה שזרים לנו לגמרי וכאלה שאנחנו מכירים ונתנו בידיהם את המפתח לאני הפרטי שלנו .

 

אני מנסה לחשוב מה אם המצב היה הפוך, כלומר מה יקרה אם אגלה שחלק מקוראי - אלה שמגיבים בכינוי סתום או אלה שהסימנים היחידים לקיומם הוא בקפיצות הקאונטר - הם אנשים שאני מכירה בחיים האמיתיים? אני יודעת שזה יפריע לי בעיקר בגלל היתרון הלא הוגן שיש בידי אלו. הבאתי על עצמי את המציצים הזרים, הבאתי עלי מכרים שחשפתי בפניהם את עובדת קיומו של הבלוג, אבל לא ממש בא לי להשתפך בפני זרים למחצה, כאלה שלא התכוונתי לתת להם לחצות את הגבול בין היכרות כללית לכזו שהיא כמעט אינטימית.

 

חיים קשים מותק. אין לך באמת שליטה על מי שמגיע לכאן, זו הסיבה שאני חושבת פעם ופעמיים על כל מילה שאני מוציאה ושומרת חלק (לא קטן) של מחשבותי לעצמי (כלומר, לכל מי שנמצא איתי בקשר במציאות). אני צריכה להניח שכך עושה הבחורה ההיא ואם היה מדובר בישרא הייתי אפילו בטוחה שכך עשתה, אבל מאחר ומדובר כאמור בפלטפורמה אחרת, אין לי באמת מושג וזה מציק לי. 

 

אז המעשה הנכון יהיה לכתוב לה ולומר שזו אני. רק שזה מביך אותי להפליא. קצת מצחיק שוירטואליה בכלל יכולה להביך, הרי זו מהותה - להיות עם ולהרגיש בלי. אלא שהוירטואליה - לפחות מבחינתי - כבר מזמן אינה משהו שהוא מנותק לגמרי מהמציאות. מאחורי כינויים ומילים כתובות קיימים אנשים אמיתיים, שאת חלקם פגשתי, את חלקם אפגוש וכמה מהם פגשתי ואפילו לא ידעתי. אני לא מסוגלת לכן לעשות בוירטואליה דברים שלא מתיישבים איתי במציאות. אתמול (ואולי היה זה שלשום) סיפרה לי חברה על פגישה שהיתה לה בפייסבוק עם מישהו שהיא מכירה בחיים האמיתיים ואיך ההוא, בלי להתבלבל, נשך לה בצוואר. כן, אני יודעת. זו צורת השתחברות לגיטימית בפייסבוק, בדיוק כמו השלכת כבשים אחד על השני ובכל זאת הגבתי ב'יאק'. יש אנשים שאני לא רוצה שיגעו לי בצוואר בחיים או במציאות וירטואלית כלשהי, בדיוק כמו שיש מילים שאני לא רוצה לשמוע במציאות או בוירטואליה או מעשים שאני לא מסוגלת להם שם או כאן.

 

כבר שבועיים אני נושכת בצווארה של בחורה שאני מכירה. ספק אם היא שמה לב לסימני השיניים, אצלי טעם הדם גורם לבחילה קלה.

 

 

לקחתי השבוע חופשה מכתיבה. הילדה מתנתחת מחר, אחר כך אצטרך לשעשע ולהפניק אותה (שלושה סרטים ביום, רחת לוקום ומיני תרגימה אחרים). אז בלי כתיבה עד שהכל יסתיים היכן שהוא באמצע השבוע הבא. תחושת הרווחה משעשעת אותי. אני מרגישה כמו בחופשה ממקום עבודה אמיתי.

ובנתיים - עד הניתוח ומה שיבוא אחריו - אני הולכת לבצע היום מעשים מגונים בטונה.

 

שמור   בטל

בקטגוריות: אינטרנט, הרמת מסך הוירטואליה
96 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

"אבל אני אמות רווקה זקנה"
(25/10/2006)

אפשר בכלל להתמודד כנגד טיעון כזה?

 

 

ימים מעייפים עוברים עלי. ארבעה ימים חלפו מאז הצהרתי (הנמהרת משהו) בדבר צמצום קולינרי ופיננסי ונדמה שהזמן החליט לגלות הזדהות ולהכריז על צמצום משלו. אני קמה בשעות בלתי סבירות, הולכת לישון בשעות בלתי סבירות ובין לבין מתרוצצת בין עבודה ובית ולפעמיים גם מערבבת. הנה רק אתמול דיברתי מהבית עם עֶד ממשרד התחבורה ובאמצע השיחה נאלצתי להעביר אותו אל העולל שדרש לדבר בטלפון

 

בכלאופן, בשל קוצר הזמן אני נאלצת לוותר על דיווח אמיתי, אובייקטיבי ונכון ביחס למפגש ביני ובינה. פרטים תוכלו למצוא כאן  אצלה ואם תתעלמו מהמחמאות חסרות הבסיס ותוסיפו לי שפם (פרי הימנעות ארוכה מדי מהקוסמטיקאית) אפשר ותקבלו תמונה לא מאוד בלתי מדוייקת באשר לאירוע המדובר.

משלי אבקש להוסיף רק אזהרה לפולניות כמוני מפני מפגשים עתידיים איתה - כשמדובר בה קשה מאוד לנצח במשחק החביב "אני יותר מסכנה". כנגד כל תלונה יש לה תלונת נגד משלה, מנומקת ונתמכת בדוגמאות. באתי מצויידת בעייפות, בבעל נעדר, בילדים מעצבנים ובעומס עבודה, אבל היא היתה ערוכה ומוכנה והדפה את נסיונות המסכנות שלי במכות גב נמרצות (ע"ע המשפט שבכותרת)  אני יכולה אמנם להכריז על ניצחון, שאחרי הכל אני מבוגרת ומנוסה ממנה במשחק הזה, אבל זה היה בנקודות וכרוך במאמץ רב (חיקוי של שני ילדים ומטפלת אחת). ראו הוזהרתן. בואו מוכנות ומצויידות (דיווחים על מקרי מוות או מחלות ששמן נאמר בלחישה הן הימור בטוח) ואל תזלזלו ביריבה. היא רק נראית כמו בתו (החתיכה) של השכן.

 

ועכשיו, לאחר שהראתי אות חיים (ותודה לכל מי שהתקשר לברר האם השתיקה בת שלושת הימים משמעה שיש לשלוח לבנזוג מברקי תנחומים) - הולכת לישון.

 

מחר יהיה יום חדש.

שמור   בטל

בקטגוריות: הרמת מסך הוירטואליה
51 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע

להיפגש או לא להיפגש? זו השאלה
(20/7/2005)

פגישת הבתולין היתה עם החתולה ולא קדמה לה שום מחשבה יתרה.

כתבתי באיזה פוסט או תגובה, וואלה אני לא זוכרת, שהייתי שמחה למצוא מלווה לאיזה סרט רומנטי בהיעדרו של הבנזוג ולפני שאמרתי שרה-שרה-שיר-שמח קיבלתי ממנה הצעה, כבדרך אגב, להתלוות אלי.

ונפגשנו.

בלי לדעת יותר מדי אחת על השניה, בלי חליפת מיילים לצורך העמקת ההיכרות, בלי שיחות טלפון רבות משמעות.

מה דעתך? בסדר. קבענו.

לא חשבתי יותר מדי.

אולי לשניה אחת, כשהבת שלי נתלתה על זרועי לפני שיצאתי ודרשה לדעת אם יש סיכוי שהפגישה העיוורת שלי תביא אותי  לרמאללה קשורה בשק בתוך תא מטען. זה מה שקורה כשמסבירים לילדים שלך שצריך להיזהר ממי שפוגשים ברשת.

היה נפלא. כבר אמרתי והמשיך להיות נפלא ועדיין נפלא.

ועם הארוחה, כמו שאומרים, בא התיאבון.

אז נפגשתי עם שרוני נשמה לארוחה עם ילד מקיא וקינוח משובח (לעזאזל. אנחנו חייבות לעשות את זה עוד פעם. באותו מקום. בלי ילדים), ואחר כך עם דודינקה לערב מוטרף לחלוטין, והכרתי בשמחה וכמעט במקרה את גכ"א ופמה מוקפת בקירקורי צפרדעים, ואכלתי סלטים בבאר שבע עם סלשה ועם צוות מלצריות שכל דקה התייצב אצלנו בשולחן לברר האם טעים לנו והפעם האחרונה, ממש לפני ימים ספורים היתה עם סופיה, שהבהירה לי כי התחת שלי גדל שלא באשמתי. לא שוקולד, לא סושי ולא שחיתויות כאלה ואחרות, רק הלידה. היא גם הבטיחה שזה יחזור להיות כמקודם ואמרה את זה בקול הכי מוסמך מקצועית ששמעתי ולכן מיד האמנתי לה והזמנתי קינוח.

וכל הפגישות היו ממש טובות. לא היתה אחת שהצטערתי עליה. בכולן היה אוכל טוב ושיחה זורמת ולא היה בהן דבר שיקלקל. כלומר, לא היה מה שיתקלקל, כי לא דובר על שידוך לחיים, אלא על הצצה מעבר לוירטואליה, הצצה שאולי תתפתח גם לחברות ואולי תישאר כזו, הצצה שנותנת פרצוף ולפעמים גם הבנה עמוקה יותר.

אז אם הכל בסדר, מה אני רוצה מהחיים שלכם?

התשובה לזה ברורה. בהיותי מי שאני, אם טוב מיד עולה בי החשד שהחמצתי את הרע.

הרי לא יכול להיות טוב בלי רע, נכון?

אלא שכל הטיעונים ששמעתי עד עכשיו בעד הנגד לא היו טיעונים שהתאימו לי. אין לי זהות סודית שאני רוצה להסתיר, אין לי שלדים בארון, המפגשים שאני מקיימת הם לא מפגשי סקס סוערים שיכולים לעורר איזה שהוא עניין רכילותי, אני לא רואה את עצמי רבה עם מי מאלו שפגשתי, לא רואה חשרת עננים, לא ברקים ולא רעמים.

מה שמיד מביא אותי לחשוש שאולי אני לא רואה את התמונה השלמה.

 

ואם בתמונה עסקינן -

אני חייבת לומר אחרי כל המפגשים הללו, שהיו רק מעט בעיני חלק מכם והיו המונים עד כדי שחיתות בעיני אחרים (שרלילה, אה?), שאף פעם הדמות שתארתי לעצמי על סמך הכתוב לא תאמה את המציאות. ולא משנה שהכותב תיאר את עצמו במדויק, עדיין הדמות נתפסה בעיני אחרת.

כנראה שלאני הפנימי שלנו, זה שאת קולו אנחנו משמיעים כאן בכתובים, יש קווי מתאר משל עצמו.

אני רק מקווה שאלה שלי הם בגובה 1.70, עם מותניים דקות ושיער בהיר.

 

---

 

נו טוב, אתם יודעים שהייתי אמורה לפרסם את זה אתמול. אבל אם הייתי מפרסמת במועד, לא הייתי יכולה לדווח על שחיתות הסושי מאתמול עם החתולה ודודינקה. מה אני אומר לכם? אין כמו ללכת לסושיה עם מי שמוכנים לקחת אתכם את כל מה שיש בתפריט, לרבות מנות שלא תכננתם להזמין מלכתחילה ובטעות הובאו על ידי המצרית לשולחן.

בהחלט להמשיך ולהיפגש. אין בכלל שאלה.

שמור   בטל

בקטגוריות: הרמת מסך הוירטואליה
114 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     -1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע